דצמבר 31, 2018

המראה

מודעות פרסומת

ינואר 27, 2012

כמה ימים אחרי שפתחתי את הבלוג עלי מוהר מת. התלבטתי אם אני אמורה לכתוב על זה משהו, האם יש לבלוגר, בהנחה שזה בלוגר שמחבב את עלי מוהר, איזו מחויבות ממלכתית להתייחס למותו. כתבתי פוסט על הדילמה הזו ועל מהי אישיות וירטואלית במאה ה-21 או משהו כזה. הכי קשקוש מטא בלוגרי מביך של טירונית בלוגלי בשנת 2006. זה היה הפוסט הראשון שג'וני דו הגיב בו.

היום נערך מופע לזכרו, כך מסתבר. במקום שטיפת המוח השבועית של סיון רהב מאיר וידידיה מאיר, שכבר התרגלתי להקשיב לה במשך כמה דקות עד שאחד מהם אומר משהו ממש שקוף ושערורייתי על חרדים או ימנים או חילונים או שמאלנים ואז אני אומרת "מה זה השטיפת מוח הזאת, מה נהיה מהם" ומעבירה תחנה. במקום זה היה שוב היא כאן, אבל לא בגרסה הרגילה אלא בהופעה חיה. יוני רכטר התחיל את הבית בזיוף וניסה להשתקם ממנו ולחזור למסלול, כל הדרך עד לפזמון, שבו הוא ויתר ופשוט ירד סולם או שניים וקצת אילתר שינויים במנגינה כך שתתאים לטווח הקול הנוכחי שלו או לטווח ההתרגשות הנוכחי שלו. עלי מוהר השתמש לפעמים במילה "רוגש". השדרנים החמודים של גלצ העבירו את המופע לזכר עלי מוהר עם פרשנות כמו במשחק כדורגל. "עכשיו עולה לבמה מי אם לא יהודית רביץ. והנה נורית גלרון. הרבה עיניים לחות יש כרגע בקהל".

המסקנה שלי הייתה שיש משהו מביך, לפחות עבורי, בשימוש בבלוג כבמה להשמעת דעותי על ענייני היום. עדיין עשיתי את זה מדי פעם ברגעים של חוסר מודעות עצמית או חוסר שליטה, אבל אחר כך, אחרי שעה או שנה, התחרטתי ומחקתי. זה כמובן יוצר בעיה חדשה והיא שנשאר שטח צר מאוד של נושאי כתיבה שכופה התעסקות עצמית ברמה מעייפת. וגם על זה כבר כתבתי. השורה התחתונה הייתה שלהקדיש "הספד" לעלי מוהר ב"אתר" שלי זה יומרני ונשען על הנחה חסרת בסיס לפיה יש לי משהו לומר עליו שלאחרים אין.

משמיעים קטע מראיון שנערך איתו, אין לי מושג איך זה נראה על הבמה. אולי רואים אותו מדבר על מסך, אבל אני שומעת רק את הפסקול, ובו הוא מספר איך אבא שלו לימד אותו על ההבדל בין שירה ופזמון. אתה זה שמביא את הפזמון, ואילו השירה באה אליך. אבל הוא, כלומר עלי מוהר, פחות הרגיש את ההבדל והצליח לשחק יותר עם הגבולות. ככה הוא מספר. השירים הכי אישיים שלו היו אלה שכתב בהזמנה. לפעמים אפילו כשכבר הייתה מנגינה מוכנה מראש. למשל העיקר זה הרומנטיקה. ליוני רכטר כבר היה לחן, וכבר היה זמר, רק צריך היה להוסיף מילים שיתאימו למשקל המהיר והמקוטע. אז הוא כתב מילים, כאלה שנשמעו לו קלילות וחסרות משמעות, ורק אחר כך הבין כמה הן בעצם מייצגות את מי שהוא ואת מה שהוא עובר. אין לי בעיות, הן תמיד אומרות לי לא.

"ועכשיו עולה לבמה, כמובן", אומר השדרן, "גידי גוב". ומתחיל הפסנתר של העיקר זה הרומנטיקה וגידי גוב שר "עוד בנעורי". כשיצא אוסף הדואטים מלילה גוב, מתי זה היה? אמצע הניינטיז נדמה לי. הקול הרמוס שלו כל כך הרגיז אותי. במיוחד בדואט עם ריטה, כשהוא ממש נשבר בפזמון. באיזה קטע אתה ממשיך להיות זמר, להופיע ולהוציא דיסקים, כשאתה לא מצליח להחזיק דקה של שיר? זה כבר לא מרגיז בכלל*. להפך. נוגע ללב. במיוחד בשיר כזה, העיקר זה הרומנטיקה. השינוי בקול שלו מאז הביצוע המקורי, עוד בנעוריו, מדגיש את הפער בין הקלילות של המנגינה לחוסר הקלילות שבחיים האמיתיים. השיר הופך למפגש יפה בין שקר שמח לאמת עצובה, שחושף משמעויות נסתרות או כאלה שנוספו עם הזמן.  היום ארוך אבל קצר לי, מלהתחיל עוד לא נגמר לי.  כשאתה במכונית נוסעת וגשם בחוץ, אפשר להעמיד פנים שאתה לבד בחלל הפרטי שלך, ואי אפשר לראות אותך בוכה, אין שדרן שידווח על כמות העיניים הלחות בקהל. להיות לבד זה די נחמד כמו אחד שדיכאון עושה לו חג.

אחרי השיר גידי גוב קורא מתוך פנקס המלצות שעלי מוהר כתב לו ולאשתו כשטסו לפריז מזמן. הוא מאבד את המקום המדויק שסימן בפנקס, אז הוא סתם קורא בקול רם המלצות אקראיות עד שימצא את הפסקה הרלוונטית, ומדי פעם מתבלבל או מדלג על קטע, באופן חינני וקצת מעצבן. בסוף הוא מוצא את הקטע שחיפש – הנחיות ליום שלם  שכולל טיול בוקר, ביקור במוזיאון ואכילת מאפה כמהין במסעדה. את היום הזה גם הוא עצמו מתכנן לחוות בפעם הבאה שיזדמן לו להגיע לשם. אבל יש עוד המון דברים לעשות שם, הוא כותב, וגידי גוב קורא. "אין קץ לאפשרויות, רק הימים קצרים הם".

(*הקטע עם כוכב נולד עדיין מרגיז אבל)

ספטמבר 26, 2011

האוויר שעמד כל הקיץ התחיל לזוז, והפך לרוח שלקחה איתה את האוהלים ואת ההפגנות. כאילו מטאטאת שאריות של מסלול מסלול קריסה ידוע מראש. ברי סחרוף —>שלמה ארצי–>(מירי מסיקה)–> אייל גולן–>כלום. הכל חזר לזוז בקצב רגיל עכשיו. השדרות לאט לאט מתנקות, הישיבה העקשנית בהן נהדפת ומתנדפת, נשארים רק שבילים וצל של פיקוסים וספסלים שמזמינים לישיבה לא מחייבת. עכשיו נחזור להיות סחים והיפסטרים.

קאט לסניף דואר באבן גבירול. כלפי חוץ הכל מסודר וממוזג, עם גלגלת נייר כזאת שתולשים ממנה תלוש עם מספר כשנכנסים, וצג מעל האשנבים ספסלים ומסכים שמריצים בלופ פרסומות עם אלי ומריאנו. בפועל, רק שני אשנבים מאוישים, והמספרים על הצג לא מתחלפים. העומדים בתור כן מתחלפים, אבל מישהו שכח להריץ את המספרים, כך שאין לך שום חיווי מתי מגיע תורך ומי עוקף אותך. מדי פעם המנהל צועק שמי שהגיע רק לקבל חבילה יכול לגשת לפה. אשה זקנה לבושה כולה בוורוד – כולל כובע ורוד – עומדת דרוכה לקריאה הבאה. למרות שהיא זקנה ויש מושבים פנויים, היא עומדת דווקא, ומחזיקה בכוח מסמכים – צילום של קבלה, אישור משלוח, הודעה על דבר דואר. כאילו שאם תרפה מהאחיזה ומרמת הכוננות היא כבר לא תצליח לעקוב אחרי התור ולהקים את עצמה. אבל כשהיא מגיעה לאשנב, עוד לפני שכל הניירות נוחתים על משטח הפורמייקה, המנהל אומר לה, מה זה? מה את עושה פה? כתוב פה דיזנגוף. הייתי שם כבר, היא עונה לו והוא מיד עונה לה אז לכי תשאלי בדיזנגוף! פה אין מה לעשות! לא יעזור לך גיברת! והיא מסבירה שעברה דירה משם לפה, והוא מבין שיצטרך לשמוע הסבר ולתת הסבר ומחליט למנוע את הסיטואציה הזו בכוח. לא יעזור כלום גיברת! לא יעזור לך כלום! וכשהיא מרימה את הניירות ומנסה לגרום לו לקרוא מה כתוב בהם הוא צועק גיברת, גיברת, אין פה כלום בשבילך! כולם שותקים. אולי מפחד שאם נתערב זה יעכב את התור, או מהמחשבה שעוד נחזור לכאן ועוד נצטרך את עזרתו, אולי מרצון להיות מה שפחות קשורים לסצנה הזו, מהקלה שזו היא ולא אנחנו. בסוף היא אומרת, אז אני רוצה לדבר עם הבוס הכי גדול שלך. והוא עונה בבקשה, תדברי עם מי שתרצי (איך היא תדבר אם הוא לא מפנה אותה לאף אחד?), לא יעזור לך כלום. והיא הולכת, מתלבטת לרגע אם להשאיר את הניירות אצלו או לקחת אותם, ואז לוקחת אותם, משאירה דף אחד על הדלפק, ויוצאת, וחלק מהאנשים מסתכלים ועדיין אף אחד לא אומר כלום, לא לה ולא לו. והוא מסתובב, פותח איזו מגירה ואומר בחצי רטינה חצי צחוק: הבוס הכי גדול שלך.

פעם הייתי קופאית בקולנוע. סיפרתי כבר? את ההתלמדות על הקופה עשיתי בבוקר, כי אז מגיעים כל הפנסיונרים. התאמנתי עליהם. הפקתי להם כרטיסים באיטיות של מתלמדת, הקופאית החונכת לא הייתה מרוצה מהבלגן, והפנסיונרים לא היו מרוצים מהתור, ואני ספק התנצלתי ספק התעלמתי, ובכל מקרה, הגבתי בפסיביות. ככה זה היה משמרת ואולי שתיים. במשמרת השנייה, או השלישית, ישבתי בקופה עם הקופאית הוותיקה החונכת שלי, והפקתי כרטיסים, עדיין באיטיות, והתור התארך והתארך, מלא מלא זקנים, מלא מלא תלונות, והזקנה באשנב לא הפסיקה לדבר על איך לא יישארו כרטיסים, ומפני שאני כל כך איטית היא לא תראה את הסרט. היא לא הפסיקה להגיד שלא יישארו כרטיסים, תוך כדי ששילמה לי, תוך כדי שהקלדתי את שם הסרט, תוך כדי הדפסת הכרטיסים. ועשיתי כאילו אני לא שומעת, ואז צעקתי עליה. לא כמו שצועקים על מי שמפחדים ממנו אלא כמו שצועקים על ילד קטן, להזכיר לו שאין לו שום כוח. גיברת!!! תירגעי! בדיוק ככה, אמרה החונכת. ככה תעני להם. שאר המשמרת עברה בקלות. התלונות לא חדרו אלי, הדפתי אותן ישר בחזרה החוצה עם גיברת!!!  לתפעל את הקופה כמו שצריך אף פעם לא למדתי.

בסוף מגיע תורי. כלומר, הוא עדיין צועק מי בא לאסוף חבילה, ועברה רבע שעה, ואני באתי לאסוף חבילה. כשאני נותנת לו את ההודעה על דבר דואר אני חושבת להגיד לו משהו, שיתבייש לו, שלא מדברים ככה, שסולידריות, שביזיון, שראינו וששמענו ולא עוברים בשתיקה. הוא הולך לחפש את החבילה על המדפים מאחורה ואני חושבת  להגיד לו כישחזור, וכשהוא חוזר אני לוקחת את החבילה ואומרת: תודה.

מוגן:

אוגוסט 9, 2011

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

מאי 28, 2011

מאי 21, 2011

נהג המונית בדרך לבית הקולנוע שואל איזה סרט אני הולכת לראות. מסתבר שהוא למד קולנוע, ולא סתם, אלא היה חלק מהמחזור המיתולוגי של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. במחזור הזה למדו הרבה אנשים שהצליחו אחר כך מאוד בתעשיה. ארי פולמן, איתן פוקס, מנשה נוי, חגי לוי ועוד כל מיני. איך ארי פולמן היה ב-1986? שרוט מהמלחמה.

הוא עצמו לא ניצח את העולם יחד עם בני המחזור שלו אלא נהיה נהג מונית. ולא מפני שהוא לא אוהב קולנוע או ליצור. מה שמנע ממנו להתקדם היה עניין המיקוד. העולם מעניין. הוא אוהב לצלם אנשים מעניינים והתרחשויות מעניינות, וכל נקודה מעניינת מובילה אותך לנקודה מעניינת אחרת במקום חדש, והמעקב אחרי הדברים מתפצל למאה או אלף או מאה אלף דרכים שונות שכולן ראויות לתיעוד. אז הוא יודע שהוא טוב בלהבחין, ולצלם, אבל לא בלהפסיק. הוא לא מצליח אף פעם לחתוך ולתפור את העולם לסיפור. עריכה. סביר להניח שרוב בני המחזור המיתולוגי המנצח עוסקים היום בתחומים אחרים, אבל אולי לא כאלה שבהם העבודה שלך מדגימה את הקושי ביצירה שלך. כלומר, נהג מונית, שכמו בסרטים הלא גמורים שלו, כך גם במקצוע שמפרנס אותו, הוא עובר מסלול פרגמנטלי, כן, החלטתי להשתמש במילה פרגמנטלי, מסלול שמורכב מאוסף דרכים משתנות ומתפצלות קדימה ואחורה והצידה וכל סיום הוא התחלה של משהו אחר.

נהג המונית בדרך חזרה מעשן ואוכל בו זמנית. אוכל חם בקופסה מהבית, עם ריח דומיננטי שמתערבב בריח הסיגריות. הוא שומע ערב שירי רוחמה רז ברשת גימל בקולי קולות.  הוא לא יודע איך להגיע לכתובת או מעמיד פנים שהוא לא יודע כדי לבדוק אם אני יודעת ואם לא אז להסתובב מלא זמן ולהעלות את המחיר. אני מונה בלב את האנשים שהכי לא הייתי רוצה שיראו אותי ככה, מהבושות, שהכי אני מתחננת מהיקום שלא יעצור את המונית לידם באיזה רמזור, ככה כשהם חוצים את הכביש, עם האדים של האוכל ועשן של הסיגריות והקולות של רשת גימל. זה יהיה סיפור נורא. אחרי ארבעה שירים של רוחמה רז הוא שואל אם כבר נסעתי איתו פעם. "או, אז את לא יודעת שמי שנוסע איתי מקבל הפתעות", הוא אומר, שולף מאחד התאים חתיכת פלסטיק קטנה ומחזיק אותה מתחת לאור, מול המראה. זה מגנט, סמיילי בצבע תכלת. מבקש שאחייך גם מבפנים. אם הנשמה שלך מחייכת אז העולם מחייך. הגענו ליעד. אולי הכישרון לסגור סיפור הוא משהו שנולדים איתו.

אפריל 29, 2011



.
.
.
(מה? תגידו תודה שלא שמתי תמונה של גלעד שליט או משהו)

אומץ

אפריל 21, 2011

לתת כותרת לפוסט זה אומץ, למשל. זה מצביע על רמה מסוימת של יומרה שאולי ילעגו לך בגללה, ורמה מסוימת של ארגון ומיקוד שאולי לא תצליח ליישם. אומץ זה לא דבר שמאפיין אותי. אני כל היום אוכלת וקונה, אוכלת וקונה ואוכלת את דרכי החוצה מהבגדים שקניתי ואוכלת עוד וקונה עוד|הכנס כאן משחק מילים על דור האינטר-נט ואיך הפוקוס זז משלום עכשיו לשלם עכשיו|. במקום לקחת אחריות, להשתמש בכסף כדי לשלם חשבונות ולהשתמש בזמן כדי לנקות את הבית, אפשר תמיד לשפוך חצי שקית תבשיל כפרי של טבעול לתבנית ולשכוח אותה בתנור בזמן שיטוטים באתרי קניות מארצות רחוקות עד שהתבשיל נהיה יבש ומפוחם ולאכול אותו בכל זאת מול הטלוויזיה.

בטלוויזיה. הדרמות האלה, דוקו, דרמות האלה, לצלם את עצמך מקיאה למשל, או מזדיינת, מביך לראות את זה לא בגלל האינטימיות שנחשפת. מביך לראות את זה בגלל הריקנות שנחשפת. ואני לא מדברת על ריקנות תרבותית חילונית תל אביבית או משהו כזה. אני מדברת על ריקנות שהיא ריק, כלום.  כלום גדול בפנים |הכנס כאן עוד רפרנס בסדרת הרפרנסים שלך לסיפור שאינו נגמר, ועל הכלום שמאיים על ממלכת פנטזיה|. על ריק אמיתי בפנים צריך לכסות כל הזמן, לכסות עליו מהר ברעשים מבחוץ. כי איך אפשר להסתכל לכלום באין-עיניים שלו, בחלל הבלתי נגמר הזה.

לא לכולנו יש את זה. לא לכולנו אין את זה. חלקנו חיים כמו שאמורים, בתוך מבנה נפשי יציב, עם יסודות וחלונות, מבפנים החוצה.

חלק אחר מאיתנו בורחים מהריק באמצעות אוכל ומחשבות על אוכל. או צבירת חובות בכרטיס האשראי ברכישת שמלות שלא נלבש לעולם ושממילא לא עולות עלינו, ובסיפורים על איך כן נלבש את השמלות האלה יום אחד. או התאהבות מפוברקת במישהו מהעבודה שהוא כנראה נשוי וכנראה לא הטיפוס שלך ודי בטוח שאת לא הטיפוס שלו אבל אם את מתמקדת בו מספיק את יכולה להרגיש "שמחה" כשהוא עובר לידך ו"עצב" כשהוא ביום חופש, ולדמיין סצינות זוגיות שונות בהשתתפות שניכם, וזה מסיט יפה את כל האנרגיה שלך החוצה. זה חסר תכלית, אין מאחורי זה שום משמעות שתקחי איתך הלאה, אבל זה מסיט ומסיח. כל אלה הם לא אומץ.

וחלקנו בורחים מזה באמצעות חיים מהחוץ פנימה. עושים דרמה. מייצרים רגעים אינטימיים כדי לחשוף אותם, עובדים על כל מיני ביטויים חיצוניים של נזק כדי לקבל מבט. מדברים על עצמנו מרעיבים את עצמנו, מדברים על עצמנו חותכים את עצמנו, מצלמים את עצמנו בוגדים, מקיאים, מזדיינים. הנה עכשיו יש לי סימן על הגוף שקורה פה משהו, יש תיעוד בטלוויזיה שקורה משהו בחיים שלי, כולם בחוץ רואים שקורה משהו, והנה עכשיו נוצרה אשליה שקורה משהו בפנים. גם אלה רק הסטות והסחות. גם זה לא אומץ.  זה לא ראוי לבוז ולא לגנאי. כמו כל תכונה אנושית, זה כנראה ראוי לחמלה. אבל לא להערכה. בבקשה, החיים של כולנו מספיק מחורבנים גם בלי שיחלקו לחלקנו עיטורי אומץ לא מוצדקים בזמן שהאחרים נשארים מתוסכלים עם חצי תבנית התבשיל כפרי טבעול שלהם. זה משבש את יכולת החמלה.

(סי וואט איי דיד דר? שלום עכשיו-שלם עכשיו? כאילו כמו הכפתור בפייפאל? הבנתם?)

מרץ 20, 2011

אדבר בכל זאת על צ'רלי שין. ג'וני דו ואני נפגשים עכשיו, ידעתם את זה? בוחנים את עצמנו על 20 שאלות של מוסף הארץ כדי להבהיר ששנינו אנשים ברמה גבוהה ובסתר כדי לנסות להוכיח שאחד מאיתנו הוא ברמה יותר גבוהה מהשני ולכן השני צריך להגיד לו תודה שהוא מוכן להסתובב איתו. אני קוראת את השאלות, ואם אני יודעת את התשובה אז ג'וני אומר שהסתכלתי בתשובות, ואני אומרת שלא ושהוא אידיוט והוא אומר בסדר בסדר, ואז אם אני שוב יודעת את התשובה הוא שוב אומר שהסתכלתי בתשובות ואני אומרת שאם זה יהיה ככה כל הזמן והוא לא ייתן לי קרדיט על אף תשובה נכונה ועוד יאשים אותי במרמה אז אני לא מוכנה להמשיך עם זה והוא אומר טוב טוב תירגעי, ואז אם אני שוב יודעת את התשובה אז הוא אומר שהסתכלתי בתשובות ואני אומרת אוקיי אין בעיה אני לא משחקת והוא אומר תירגעי מה יש לך משוגעת ואני לא עונה וככה אנחנו יושבים בלי לדבר איזה 10 דקות. כיף לנו יחד.

תכף נגיע לצ'רלי שין. צ'רלי שין, אגב, שיחק שתי דמויות ראשיות בשם צ'רלי בסיטקומים: צ'רלי קרופורד בספין סיטי וצ'רלי הארפר בשני גברים וחצי. לצ'רלי שין עצמו לא קוראים צ'רלי.

פעם אנחנו מדברים על מה זה הקטע האירוני וכמה זמן זה יחזיק. השיחה הזאת מתקיימת לפני מערכון ההיפסטרים בארץ נהדרת כך שהיא רלוונטית ואף חדשנית לתקופתה. ג'וני דו אומר שלהתייחס לחיים באירוניה זה לא משהו שאפשר באמת לפתח או להמשיך איתו לאורך זמן, כי בסופו של דבר, מה זה לעשות משהו בקטע אירוני, ליהנות בקטע אירוני, לאהוב בקטע אירוני? בסופו של דבר השיר הזה, אתה אוהב אותו או שאתה לא אוהב אותו?

הבת הבכורה של צ'רלי שין, קסנדרה, נולדה כשהיה בן 19 ונשארה מחוץ לבלגן. היא שמנה. לא שמנה הוליוודית (שזה יותר רזה מרובנו אבל עלולה להיתפס בג'ינס לא מחמיא). לא כריסטינה אגילרה או ג'סיקה סימפסון או מריה קארי שהן לא באמת. שמנה. אוביס. מאוד מוזר לראות מישהו שמן מהחיים, בהוליווד. מוזר גם לראות אותה בולטת בנוף הברביות שמילאו את החיים של אבא שלה. משום מה היה יותר הגיוני בעיני לגלות שהיא נרקומנית או שחקנית פורנו. קל יותר ללעוג לנפש מאשר לגוף.

אני לא מסכימה עם ג'וני, למרות שאני לא אומרת לו את זה באותו רגע כי אני מנסחת לעצמי את הסיבות רק כמה ימים מאוחר יותר, ואז כבר יש את ההיפסטרים בארץ נהדרת וזה לא לעניין להעלות שוב את הנושא. אבל לדעתי זה עוד שלב באבולוציה של הרגש האנושי. בעולם שבו כל כך הרבה קולות פרוסים (פרושים? אף פעם לא סגורה על אם זה מפרש או פרוסה) בפניך, כל כך הרבה ישויות נוכחות זו לצד זו לצד זו לצד זו במרחב (שוב דיבור על אינטרנט. סליחה), כל הצהרה או דעה או תגובה שלך תהיה רפרנס להצהרה או דעה או תגובה של מישהו אחר. הכל יחסי. וכך גם הרגש הופך יחסי. היפר פוסט מודרניזם, מונח לא מדויק שהמצאתי כרגע ואני בטוחה שמישהו כבר השתמש בו לפני. אז כבר אין אוהב את השיר הזה או לא אוהב אותו. אתה לא אוהב שיר בזכות השיר ולא בגד בזכות הבגד וכולי. כל רגש וכל מחשבה כבר מכילים בתוכם את מכלול היחסים שבתוכם הם מתקיימים: ההצהרות על מה אני אוהב כבר מכילות במודע את מי שאני ואיפה שאני ומתי שאני ובעיקר – מול מי ומה אני. זה אומר ששום דבר לא מוחלט. אבל גם לפני כן שום דבר לא היה מוחלט. גם לפני כן לא היו דברים שאהבת כל הזמן, מכל הלב. רק שלפני כן ניתבו אותך להגדיר את כל מה שסובב אותך במונחים האבסולוטיים האלה. היום חוגגים את האמביוולנטיות שלנו לגבי כל דבר. לכן זה טוב לאהוב משהו רק בהקשר מסוים ורק במבט מבחוץ ובאופן אירוני. אפילו כשאוהבים באופן אבסולוטי, הופכים לפרודיה על אהבה שלא מכילה אהבה כלל.

בניינטיז היה קאמבק לסבנטיז, באפסיז יש קאמבק לאייטיז, והנה הוא כבר הולך ומפנה את דרכו לקאמבק לניינטיז. ובסבנטיז היה את גריז, אז בוא נגיד לצורך העניין שהיה אז קאמבק לפיפטיז, כי זה מאוד מחזק את התיאוריה שלי. נגיד שזה בזכות/באשמת בני ה-30 (פלוס מינוס) שמתגעגעים לעשור ילדותם ומחזירים אותו לאופנה, בכל עשור – עשור אחר. הצעירים יותר לא מתגעגעים עדיין וגם אין להם עמדות משפיעות מספיק בתקשורת ובשוק העבודה כדי לתת ביטוי מסחרי לגעגוע שלהם. זקנים יותר כבר לא רלוונטיים, לאף אחד לא אכפת למה הם מתגעגעים. שיתגעגעו.

קשה לי לדבר על צ'רלי שין. זה אוטומטית זורק אותי לדיבורי זרם תודעה כמו שלו. זה גם נושא שעבר זמנו ומאז קרו דברים שגימדו אותו. הסיבה הרשמית לדבר עליו: צ'רלי שין שצמח ככוכב באייטיז, ממציא את עצמו מחדש והופך מכוכב אפסיז תפל של אמצע הדרך לטריפ אייטיז פרודי. בשלהי הקאמבק של האייטיז, שנייה לפני שתתחיל הנוסטליה הגדולה לניינטיז, הוא מחזיר את הסמים, המגלומניה, הסליז והטראש של האייטיז, באריזה שכוללת מראש את ההגזמה המכוונת והמבט מהחוץ, אריזת אינסטנט קאלט.

וברגע שאנשים התחילו ליהנות ממנו ולחבב את הפסיכוזה הנרקוטית שלו, כפי שנהוג, חצי באירוניה חצי באמת, להגיד "ווינינג" ולעשות רמיקסים לראיונות שלו ולמכור חולצות עם ציטוטים שלו, צ'רלי שין קפץ על העגלה בעצמו, ובהיפר פוסט פוסט מודרניזם אירוני ייסד סיבוב מופעי סטנד אפ /הטפה, ופתח אתר שבו הוא מוכר בעצמו את החולצות עם הציטוטים שלו, שמצד אחד זה יופי וברוח התקופה וטוב שהוא לא קורבן, ומצד שני, בחיים האמיתיים שלו, הוא לא קורבן? הכל בצחוק? ואם הוא בעצמו משתתף בצחוק איך תוכל אומת האינטרנט לצחוק עליו? אפשר שכולם יצחקו בלי להתעייף מההפוך על הפוך על הפוך, בלי מישהו לא מודע שישמש להם כסמן, כריסטיאן בייל כזה, או מל גיבסון או בריטני, שאחרים יתרגלו עליו את שלל דרגות המודעות וההומור שלהם?

הסיבה הלא רשמית היא שחיפשתי תמונות של צ'רלי שין מהאייטיז. מתקופת פלאטון, מתי שהיה טרי וחתיך. השוויתי לתמונות מעכשיו, כנרקומן מעורער, מזדקן, שדוף וסתור שיער. ההשוואה הובילה אותי למסקנה מפתיעה: צ'רלי שין היה לוהט בשנות השמונים. הכי הכי בפלאטון אבל גם קצת לפני כן וקצת אחרי כן.

בשנות התשעים ותחילת האלפיים כבר לא. לרקוד עם טייסים ומת לצעוק דרדרו אותו, ונקודת השפל מבחינת סקס אפיל הייתה ספין סיטי. שם הוא היה קצת תפוח, עם קו שיער נסוג ומשוח בג'ל, הצליח לשלב יחד באופן לא אטרקטיבי מאמץ מזיע עם אנמיה. צ'רלי שין אבל פחות.

ובפאזה המשוגעת שלו, הוא שוב לוהט. הגרסה המרוטה והפסיכית מבליטה את האינטליגנציה ואת הפגיעות שלו. יש משהו בהימצאות על הסף, כנראה, פחות מתאמץ, פחות נכנע. זה רק אני?

רק שעכשיו, כשהוא מדקלם את האינסטנט קאלט שלו, הוא כבר על אוטומט. הוא כבר פחות. יש גבול דק בין הומור עצמי לריחוק אפאטי, והגבול הזה מבדיל גם בין משיכה לדחייה. אבל הכל יחסי.

מרץ 17, 2011

תודיעו לי מתי אפשר לחזור לצ'רלי שין