המראה

כמה ימים אחרי שפתחתי את הבלוג עלי מוהר מת. התלבטתי אם אני אמורה לכתוב על זה משהו, האם יש לבלוגר, בהנחה שזה בלוגר שמחבב את עלי מוהר, איזו מחויבות ממלכתית להתייחס למותו. כתבתי פוסט על הדילמה הזו ועל מהי אישיות וירטואלית במאה ה-21 או משהו כזה. הכי קשקוש מטא בלוגרי מביך של טירונית בלוגלי בשנת 2006. זה היה הפוסט הראשון שג'וני דו הגיב בו.

היום נערך מופע לזכרו, כך מסתבר. במקום שטיפת המוח השבועית של סיון רהב מאיר וידידיה מאיר, שכבר התרגלתי להקשיב לה במשך כמה דקות עד שאחד מהם אומר משהו ממש שקוף ושערורייתי על חרדים או ימנים או חילונים או שמאלנים ואז אני אומרת "מה זה השטיפת מוח הזאת, מה נהיה מהם" ומעבירה תחנה. במקום זה היה שוב היא כאן, אבל לא בגרסה הרגילה אלא בהופעה חיה. יוני רכטר התחיל את הבית בזיוף וניסה להשתקם ממנו ולחזור למסלול, כל הדרך עד לפזמון, שבו הוא ויתר ופשוט ירד סולם או שניים וקצת אילתר שינויים במנגינה כך שתתאים לטווח הקול הנוכחי שלו או לטווח ההתרגשות הנוכחי שלו. עלי מוהר השתמש לפעמים במילה "רוגש". השדרנים החמודים של גלצ העבירו את המופע לזכר עלי מוהר עם פרשנות כמו במשחק כדורגל. "עכשיו עולה לבמה מי אם לא יהודית רביץ. והנה נורית גלרון. הרבה עיניים לחות יש כרגע בקהל".

המסקנה שלי הייתה שיש משהו מביך, לפחות עבורי, בשימוש בבלוג כבמה להשמעת דעותי על ענייני היום. עדיין עשיתי את זה מדי פעם ברגעים של חוסר מודעות עצמית או חוסר שליטה, אבל אחר כך, אחרי שעה או שנה, התחרטתי ומחקתי. זה כמובן יוצר בעיה חדשה והיא שנשאר שטח צר מאוד של נושאי כתיבה שכופה התעסקות עצמית ברמה מעייפת. וגם על זה כבר כתבתי. השורה התחתונה הייתה שלהקדיש "הספד" לעלי מוהר ב"אתר" שלי זה יומרני ונשען על הנחה חסרת בסיס לפיה יש לי משהו לומר עליו שלאחרים אין.

משמיעים קטע מראיון שנערך איתו, אין לי מושג איך זה נראה על הבמה. אולי רואים אותו מדבר על מסך, אבל אני שומעת רק את הפסקול, ובו הוא מספר איך אבא שלו לימד אותו על ההבדל בין שירה ופזמון. אתה זה שמביא את הפזמון, ואילו השירה באה אליך. אבל הוא, כלומר עלי מוהר, פחות הרגיש את ההבדל והצליח לשחק יותר עם הגבולות. ככה הוא מספר. השירים הכי אישיים שלו היו אלה שכתב בהזמנה. לפעמים אפילו כשכבר הייתה מנגינה מוכנה מראש. למשל העיקר זה הרומנטיקה. ליוני רכטר כבר היה לחן, וכבר היה זמר, רק צריך היה להוסיף מילים שיתאימו למשקל המהיר והמקוטע. אז הוא כתב מילים, כאלה שנשמעו לו קלילות וחסרות משמעות, ורק אחר כך הבין כמה הן בעצם מייצגות את מי שהוא ואת מה שהוא עובר. אין לי בעיות, הן תמיד אומרות לי לא.

"ועכשיו עולה לבמה, כמובן", אומר השדרן, "גידי גוב". ומתחיל הפסנתר של העיקר זה הרומנטיקה וגידי גוב שר "עוד בנעורי". כשיצא אוסף הדואטים מלילה גוב, מתי זה היה? אמצע הניינטיז נדמה לי. הקול הרמוס שלו הרגיז אותי. במיוחד בדואט עם ריטה, כשהוא ממש נשבר בפזמון. באיזה קטע אתה ממשיך להיות זמר, להופיע ולהוציא דיסקים? היום זה כבר לא מרגיז בכלל*. להפך. נוגע ללב. במיוחד בשיר כזה, העיקר זה הרומנטיקה. השינוי בקול שלו מאז הביצוע המקורי, עוד בנעוריו, מדגיש את הפער בין הקלילות של המנגינה לחוסר הקלילות שבחיים האמיתיים. השיר הופך למפגש יפה בין שקר שמח לאמת עצובה, שחושף משמעויות נסתרות או כאלה שנוספו עם הזמן.  היום ארוך אבל קצר לי, מלהתחיל עוד לא נגמר לי.  הרבה עיניים לחות יש כרגע בקהל. להיות לבד זה די נחמד כמו אחד שדיכאון עושה לו חג.

אחרי השיר גידי גוב קורא מתוך פנקס המלצות שעלי מוהר כתב לו ולאשתו כשטסו לפריז מזמן. הוא מאבד את המקום המדויק שסימן בפנקס, אז הוא סתם קורא בקול רם המלצות אקראיות עד שימצא את הפסקה הרלוונטית, ומדי פעם מתבלבל או מדלג על קטע, באופן חינני וקצת מעצבן. בסוף הוא מוצא את הקטע שחיפש – הנחיות ליום שלם  שכולל טיול בוקר, ביקור במוזיאון ואכילת מאפה כמהין במסעדה. את היום הזה גם הוא עצמו מתכנן לחוות בפעם הבאה שיזדמן לו להגיע לשם. אבל יש עוד המון דברים לעשות שם, הוא כותב, וגידי גוב קורא. "אין קץ לאפשרויות, רק הימים קצרים הם".

(*הקטע עם כוכב נולד עדיין מרגיז אבל)

האוויר שעמד כל הקיץ התחיל לזוז, והפך לרוח שלקחה איתה את האוהלים ואת ההפגנות, מטאטאת שאריות של מסלול מסלול קריסה ידוע מראש. ברי סחרוף —>שלמה ארצי–>(מירי מסיקה)–> אייל גולן–>כלום. הכל חזר לזוז בקצב רגיל עכשיו. השדרות לאט לאט מתנקות, הישיבה העקשנית בהן נהדפה והתנדפה, נשארים רק השבילים והפיקוסים והספסלים שמזמינים לישיבה לא מחייבת. עכשיו נחזור להיות סחים והיפסטרים.

קאט לסניף דואר באבן גבירול. כלפי חוץ הכל מסודר וממוזג, עם גלגלת נייר כזאת שתולשים ממנה תלוש עם מספר כשנכנסים, וצג מעל האשנבים ספסלים ומסכים שמריצים בלופ פרסומות עם אלי ומריאנו. בפועל, רק שני אשנבים מאוישים, והמספרים על הצג לא מתחלפים. העומדים בתור כן מתחלפים, אבל מישהו שכח להריץ את המספרים, כך שאין לך שום חיווי מתי מגיע תורך ומי עוקף אותך. מדי פעם המנהל צועק שמי שהגיע רק לקבל חבילה יכול לגשת לפה. אשה זקנה לבושה כולה בוורוד – כולל כובע ורוד – עומדת דרוכה לקריאה הבאה. למרות שהיא זקנה ויש מושבים פנויים, היא עומדת דווקא, ומחזיקה בכוח מסמכים – צילום של קבלה, אישור משלוח, הודעה על דבר דואר. כאילו שאם תרפה מהאחיזה ומרמת הכוננות היא כבר לא תצליח לעקוב אחרי התור ולהקים את עצמה. אבל כשהיא מגיעה לאשנב, עוד לפני שכל הניירות נוחתים על משטח הפורמייקה, המנהל אומר לה, מה זה? מה את עושה פה? כתוב פה דיזנגוף. הייתי שם כבר, היא עונה לו והוא מיד עונה לה אז לכי תשאלי בדיזנגוף! פה אין מה לעשות! לא יעזור לך גיברת! והיא מסבירה שעברה דירה משם לפה, והוא מבין שיצטרך לשמוע הסבר ולתת הסבר ומחליט למנוע את הסיטואציה הזו בכוח. לא יעזור כלום גיברת! לא יעזור לך כלום! וכשהיא מרימה את הניירות ומנסה לגרום לו לקרוא מה כתוב בהם הוא צועק גיברת, גיברת, אין פה כלום בשבילך! כולם שותקים. אולי מפחד שאם נתערב זה יעכב את התור, או מהמחשבה שעוד נחזור לכאן ועוד נצטרך את עזרתו, אולי מרצון להיות מה שפחות קשורים לסצנה הזו, מהקלה שזו היא ולא אנחנו. בסוף היא אומרת, אז אני רוצה לדבר עם הבוס הכי גדול שלך. והוא עונה בבקשה, תדברי עם מי שתרצי (איך היא תדבר אם הוא לא מפנה אותה לאף אחד?), לא יעזור לך כלום. והיא הולכת, מתלבטת לרגע אם להשאיר את הניירות אצלו או לקחת אותם, ואז לוקחת אותם, משאירה דף אחד על הדלפק, ויוצאת, וחלק מהאנשים מסתכלים ועדיין אף אחד לא אומר כלום, לא לה ולא לו. והוא מסתובב, פותח איזו מגירה ואומר בחצי רטינה חצי צחוק: הבוס הכי גדול שלך.

פעם הייתי קופאית בקולנוע. סיפרתי כבר? את ההתלמדות על הקופה עשיתי בבוקר, כי אז מגיעים כל הפנסיונרים. התאמנתי עליהם. הפקתי להם כרטיסים באיטיות של מתלמדת, הקופאית החונכת לא הייתה מרוצה מהבלגן, והפנסיונרים לא היו מרוצים מהתור, ואני ספק התנצלתי ספק התעלמתי, ובכל מקרה, הגבתי בפסיביות. ככה זה היה משמרת ואולי שתיים. במשמרת השנייה, או השלישית, ישבתי בקופה עם הקופאית הוותיקה החונכת שלי, והפקתי כרטיסים, עדיין באיטיות, והתור התארך והתארך, מלא מלא זקנים, מלא מלא תלונות, והזקנה באשנב לא הפסיקה לדבר על איך לא יישארו כרטיסים, ומפני שאני כל כך איטית היא לא תראה את הסרט. היא לא הפסיקה להגיד שלא יישארו כרטיסים, תוך כדי ששילמה לי, תוך כדי שהקלדתי את שם הסרט, תוך כדי הדפסת הכרטיסים. ועשיתי כאילו אני לא שומעת, ואז צעקתי עליה. לא כמו שצועקים על מי שמפחדים ממנו אלא כמו שצועקים על ילד קטן, להזכיר לו שאין לו שום כוח. גיברת!!! תירגעי! בדיוק ככה, אמרה החונכת. ככה תעני להם. שאר המשמרת עברה בקלות. התלונות לא חדרו אלי, הדפתי אותן ישר בחזרה החוצה עם גיברת!!!  לתפעל את הקופה כמו שצריך אף פעם לא למדתי.

בסוף מגיע תורי. כלומר, הוא עדיין צועק מי בא לאסוף חבילה, ועברה רבע שעה, ואני באתי לאסוף חבילה. כשאני נותנת לו את ההודעה על דבר דואר אני חושבת להגיד לו משהו, שיתבייש לו, שלא מדברים ככה, שסולידריות, שביזיון, שראינו וששמענו ולא עוברים בשתיקה. הוא הולך לחפש את החבילה על המדפים מאחורה ואני חושבת  להגיד לו כישחזור, וכשהוא חוזר אני לוקחת את החבילה ואומרת: תודה.

מוגן:

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

סיסמה:

נהג המונית בדרך לבית הקולנוע שואל איזה סרט אני הולכת לראות. מסתבר שהוא למד קולנוע, ולא סתם, אלא היה חלק מהמחזור המיתולוגי של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. במחזור הזה למדו הרבה אנשים שהצליחו אחר כך מאוד בתעשיה. ארי פולמן, איתן פוקס, מנשה נוי, חגי לוי ועוד כל מיני. איך ארי פולמן היה ב-1986? שרוט מהמלחמה.

הוא עצמו לא ניצח את העולם יחד עם בני המחזור שלו אלא נהיה נהג מונית. ולא מפני שהוא לא אוהב קולנוע או ליצור. מה שמנע ממנו להתקדם היה עניין המיקוד. העולם מעניין. הוא אוהב לצלם אנשים מעניינים והתרחשויות מעניינות, וכל נקודה מעניינת מובילה אותך לנקודה מעניינת אחרת במקום חדש, והמעקב אחרי הדברים מתפצל למאה או אלף או מאה אלף דרכים שונות שכולן ראויות לתיעוד. אז הוא יודע שהוא טוב בלהבחין, ולצלם, אבל לא בלהפסיק. הוא לא מצליח אף פעם לחתוך ולתפור את העולם לסיפור. עריכה. סביר להניח שרוב בני המחזור המיתולוגי המנצח עוסקים היום בתחומים אחרים, אבל אולי לא כאלה שבהם העבודה שלך מדגימה את הקושי ביצירה שלך. כלומר, נהג מונית, שכמו בסרטים הלא גמורים שלו, כך גם במקצוע שמפרנס אותו, הוא עובר מסלול פרגמנטלי, כן, החלטתי להשתמש במילה פרגמנטלי, מסלול שמורכב מאוסף דרכים משתנות ומתפצלות קדימה ואחורה והצידה וכל סיום הוא התחלה של משהו אחר.

נהג המונית בדרך חזרה מעשן ואוכל בו זמנית. אוכל חם בקופסה מהבית, עם ריח דומיננטי שמתערבב בריח הסיגריות. הוא שומע ערב שירי רוחמה רז ברשת גימל בקולי קולות.  הוא לא יודע איך להגיע לכתובת או מעמיד פנים שהוא לא יודע כדי לבדוק אם אני יודעת ואם לא אז להסתובב מלא זמן ולהעלות את המחיר. אני מונה בלב את האנשים שהכי לא הייתי רוצה שיראו אותי ככה, מהבושות, שהכי אני מתחננת מהיקום שלא יעצור את המונית לידם באיזה רמזור, ככה כשהם חוצים את הכביש, עם האדים של האוכל ועשן של הסיגריות והקולות של רשת גימל. זה יהיה סיפור נורא. אחרי ארבעה שירים של רוחמה רז הוא שואל אם כבר נסעתי איתו פעם. "או, אז את לא יודעת שמי שנוסע איתי מקבל הפתעות", הוא אומר, שולף מאחד התאים חתיכת פלסטיק קטנה ומחזיק אותה מתחת לאור, מול המראה. זה מגנט, סמיילי בצבע תכלת. מבקש שאחייך גם מבפנים. אם הנשמה שלך מחייכת אז העולם מחייך. הגענו ליעד. אולי הכישרון לסגור סיפור הוא משהו שנולדים איתו.

אומץ

לתת כותרת לפוסט זה אומץ, למשל. זה מצביע על רמה מסוימת של יומרה שאולי ילעגו לך בגללה, ורמה מסוימת של ארגון ומיקוד שאולי לא תצליח ליישם. אומץ זה לא דבר שמאפיין אותי. אני כל היום אוכלת וקונה, אוכלת וקונה ואוכלת את דרכי החוצה מהבגדים שקניתי ואוכלת עוד וקונה עוד|הכנס כאן משחק מילים על דור האינטר-נט ואיך הפוקוס זז משלום עכשיו לשלם עכשיו|. במקום לקחת אחריות, להשתמש בכסף כדי לשלם חשבונות ולהשתמש בזמן כדי לנקות את הבית, אפשר תמיד לשפוך חצי שקית תבשיל כפרי של טבעול לתבנית ולשכוח אותה בתנור בזמן שיטוטים באתרי קניות מארצות רחוקות עד שהתבשיל נהיה יבש ומפוחם ולאכול אותו בכל זאת מול הטלוויזיה.

בטלוויזיה. הדרמות האלה, דוקו, דרמות האלה, לצלם את עצמך מקיאה למשל, או מזדיינת, מביך לראות את זה לא בגלל האינטימיות שנחשפת. מביך לראות את זה בגלל הריקנות שנחשפת. ואני לא מדברת על ריקנות תרבותית חילונית תל אביבית או משהו כזה. אני מדברת על ריקנות שהיא ריק, כלום.  כלום גדול בפנים |הכנס כאן עוד רפרנס בסדרת הרפרנסים הלא נגמרת שלך לסיפור שאינו נגמר, ועל הכלום שמאיים על ממלכת פנטזיה|. על ריק אמיתי בפנים צריך לכסות כל הזמן, לכסות עליו מהר ברעשים מבחוץ. כי איך אפשר להסתכל לכלום באין-עיניים שלו, בחלל הבלתי נגמר הזה.

לא לכולנו יש את זה. לא לכולנו אין את זה. חלקנו חיים כמו שאמורים, בתוך מבנה נפשי יציב, עם יסודות וחלונות, מבפנים החוצה.

חלק אחר מאיתנו בורחים מהריק באמצעות אוכל ומחשבות על אוכל. או צבירת חובות בכרטיס האשראי ברכישת שמלות שלא נלבש לעולם ושממילא לא עולות עלינו, ובסיפורים על איך כן נלבש את השמלות האלה יום אחד. או התאהבות מפוברקת במישהו מהעבודה שהוא כנראה נשוי וכנראה לא הטיפוס שלך ודי בטוח שאת לא הטיפוס שלו אבל אם את מתמקדת בו מספיק את יכולה להרגיש "שמחה" כשהוא עובר לידך ו"עצב" כשהוא ביום חופש, ולדמיין סצינות זוגיות שונות בהשתתפות שניכם, וזה מסיט יפה את כל האנרגיה שלך החוצה. זה חסר תכלית, אין מאחורי זה שום משמעות שתקחי איתך הלאה, אבל זה מסיט ומסיח. כל אלה הם לא אומץ.

וחלקנו בורחים מזה באמצעות חיים מהחוץ פנימה. עושים דרמה. מייצרים רגעים אינטימיים כדי לחשוף אותם, עובדים על כל מיני ביטויים חיצוניים של נזק כדי לקבל מבט. מדברים על עצמנו מרעיבים את עצמנו, מדברים על עצמנו חותכים את עצמנו, מצלמים את עצמנו בוגדים, מקיאים, מזדיינים. הנה עכשיו יש לי סימן על הגוף שקורה פה משהו, יש תיעוד בטלוויזיה שקורה משהו בחיים שלי, כולם בחוץ רואים שקורה משהו, והנה עכשיו נוצרה אשליה שקורה משהו בפנים. גם אלה רק הסטות והסחות. גם זה לא אומץ.  זה לא ראוי לבוז ולא לגנאי. כמו כל תכונה אנושית, זה כנראה ראוי לחמלה. אבל לא להערכה. בבקשה, החיים של כולנו מספיק מחורבנים גם בלי שיחלקו לחלקנו עיטורי אומץ לא מוצדקים בזמן שהאחרים נשארים מתוסכלים עם חצי תבנית התבשיל כפרי טבעול שלהם. זה משבש את יכולת החמלה.

(סי וואט איי דיד דר? שלום עכשיו-שלם עכשיו? כאילו כמו הכפתור בפייפאל?)

אדבר בכל זאת על צ'רלי שין. ג'וני דו ואני נפגשים עכשיו, ידעתם את זה? בוחנים את עצמנו על 20 שאלות של מוסף הארץ כדי להבהיר ששנינו אנשים ברמה גבוהה ובסתר כדי לנסות להוכיח שאחד מאיתנו הוא ברמה יותר גבוהה מהשני ולכן השני צריך להגיד לו תודה שהוא מוכן להסתובב איתו. אני קוראת את השאלות, ואם אני יודעת את התשובה אז ג'וני אומר שהסתכלתי בתשובות, ואני אומרת שלא ושהוא אידיוט והוא אומר בסדר בסדר, ואז אם אני שוב יודעת את התשובה הוא שוב אומר שהסתכלתי בתשובות ואני אומרת שאם זה יהיה ככה כל הזמן והוא לא ייתן לי קרדיט על אף תשובה נכונה ועוד יאשים אותי במרמה אז אני לא מוכנה להמשיך עם זה והוא אומר טוב טוב תירגעי, ואז אם אני שוב יודעת את התשובה אז הוא אומר שהסתכלתי בתשובות ואני אומרת אוקיי אין בעיה אני לא משחקת והוא אומר תירגעי מה יש לך משוגעת ואני לא עונה וככה אנחנו יושבים בלי לדבר איזה 10 דקות. כיף לנו יחד.

תכף נגיע לצ'רלי שין. צ'רלי שין, אגב, שיחק שתי דמויות ראשיות בשם צ'רלי בסיטקומים: צ'רלי קרופורד בספין סיטי וצ'רלי הארפר בשני גברים וחצי. לצ'רלי שין עצמו לא קוראים צ'רלי.

פעם אנחנו מדברים על מה זה הקטע האירוני וכמה זמן זה יחזיק. השיחה הזאת מתקיימת לפני מערכון ההיפסטרים בארץ נהדרת כך שהיא רלוונטית ואף חדשנית לתקופתה. ג'וני דו אומר שלהתייחס לחיים באירוניה זה לא משהו שאפשר באמת לפתח או להמשיך איתו לאורך זמן, כי בסופו של דבר, מה זה לעשות משהו בקטע אירוני, ליהנות בקטע אירוני, לאהוב בקטע אירוני? בסופו של דבר השיר הזה, אתה אוהב אותו או שאתה לא אוהב אותו?

הבת הבכורה של צ'רלי שין, קסנדרה, נולדה כשהיה בן 19 ונשארה מחוץ לבלגן. היא שמנה. לא שמנה הוליוודית (שזה יותר רזה מרובנו אבל עלולה להיתפס בג'ינס לא מחמיא). אוביס. מאוד מוזר לראות מישהו שמן מהחיים, בהוליווד. מוזר גם לראות אותה בולטת בנוף הברביות שמילאו את החיים של אבא שלה. משום מה היה יותר הגיוני בעיני לגלות שהיא נרקומנית או שחקנית פורנו. קל יותר ללעוג לנפש מאשר לגוף.

אני לא מסכימה עם ג'וני, למרות שאני לא אומרת לו את זה באותו רגע כי אני מנסחת לעצמי את הסיבות רק כמה ימים מאוחר יותר, ואז כבר יש את ההיפסטרים בארץ נהדרת וזה לא לעניין להעלות שוב את הנושא. אבל לדעתי זה עוד שלב באבולוציה של הרגש האנושי. בעולם שבו כל כך הרבה קולות פרוסים (פרושים? לא סגורה על אם זה מפרש או פרוסה) בפניך, כל הצהרה או דעה או תגובה שלך תהיה רפרנס להצהרה או דעה או תגובה של מישהו אחר. הכל יחסי. וכך גם הרגש הופך יחסי. היפר פוסט מודרניזם, מונח לא מדויק שהמצאתי כרגע ואני בטוחה שמישהו כבר השתמש בו לפני. אז כבר אין אוהב את השיר הזה או לא אוהב אותו. אתה לא אוהב שיר בזכות השיר ולא בגד בזכות הבגד וכולי. כל רגש וכל מחשבה כבר מכילים בתוכם את מכלול היחסים שבתוכם הם מתקיימים: ההצהרות על מה אני אוהב כבר מכילות במודע את מי שאני ואיפה שאני ומתי שאני ובעיקר – מול מי ומה אני. שום דבר לא מוחלט. גם לפני כן שום דבר לא היה מוחלט. גם לפני כן לא היו דברים שאהבת כל הזמן, מכל הלב. רק שלפני כן ניתבו אותך להגדיר את כל מה שסובב אותך במונחים האבסולוטיים האלה. היום חוגגים את האמביוולנטיות שלנו לגבי כל דבר. לכן זה טוב לאהוב משהו רק בהקשר מסוים ורק במבט מבחוץ ובאופן אירוני. אפילו כשאוהבים באופן אבסולוטי, הופכים לפרודיה על אהבה שלא מכילה אהבה כלל.

בניינטיז היה קאמבק לסבנטיז, באפסיז יש קאמבק לאייטיז, והנה הוא כבר הולך ומפנה את דרכו לקאמבק לניינטיז. נגיד שזה בזכות/באשמת בני ה-30 (פלוס מינוס) שמתגעגעים לעשור ילדותם ומחזירים אותו לאופנה. הצעירים יותר לא מתגעגעים עדיין וגם אין להם עמדות משפיעות מספיק בתקשורת ובשוק העבודה כדי לתת ביטוי מסחרי לגעגוע שלהם. זקנים יותר כבר לא רלוונטיים, לאף אחד לא אכפת למה הם מתגעגעים. שיתגעגעו.

קשה לי לדבר על צ'רלי שין. זה אוטומטית זורק אותי לדיבורי זרם תודעה כמו שלו. זה גם נושא שעבר זמנו ומאז קרו דברים שגימדו אותו. הסיבה הרשמית לדבר עליו: צ'רלי שין שצמח ככוכב באייטיז, הופך מכוכב אפסיז תפל של אמצע הדרך לטריפ אייטיז פרודי. בשלהי הקאמבק של האייטיז, שנייה לפני שתתחיל הנוסטליה הגדולה לניינטיז, הוא מחזיר את הסמים, המגלומניה, הסליז והטראש של האייטיז, באריזה שכוללת את ההגזמה המכוונת והמבט מהחוץ, אריזת אינסטנט קאלט.

וברגע שאנשים התחילו ליהנות ממנו ולחבב את הפסיכוזה הנרקוטית שלו, כפי שנהוג, חצי באירוניה חצי באמת, להגיד "ווינינג" ולעשות רמיקסים לראיונות שלו ולמכור חולצות עם ציטוטים שלו, צ'רלי שין קפץ על העגלה בעצמו ופתח אתר שבו הוא מוכר בעצמו את החולצות עם הציטוטים שלו, שמצד אחד זה יופי וברוח התקופה וטוב שהוא לא קורבן, ומצד שני, בחיים האמיתיים שלו, הוא לא קורבן? הכל בצחוק? ואם הוא בעצמו משתתף בצחוק איך תוכל אומת האינטרנט לצחוק עליו? אפשר שכולם יצחקו בלי להתעייף מההפוך על הפוך על הפוך, בלי מישהו לא מודע שישמש להם כסמן, כריסטיאן בייל כזה, או מל גיבסון או בריטני, שאחרים יתרגלו עליו את שלל דרגות המודעות וההומור שלהם?

הסיבה הלא רשמית היא שחיפשתי תמונות של צ'רלי שין מהאייטיז. מתקופת פלאטון, מתי שהיה חתיך. השוויתי לתמונות מעכשיו, כנרקומן מעורער, מזדקן, שדוף וסתור שיער. ההשוואה הובילה אותי למסקנה מפתיעה: צ'רלי שין היה לוהט בשנות השמונים. הכי הכי בפלאטון אבל גם קצת לפני כן וקצת אחרי כן.
בשנות התשעים ותחילת האלפיים כבר לא. לרקוד עם טייסים ומת לצעוק דרדרו אותו, ונקודת השפל מבחינת היתה ספין סיטי, שם הצליח לשלב באופן לא אטרקטיבי מאמץ מזיע עם אנמיה.
בפאזה המשוגעת שלו הוא היה שוב לוהט. הגרסה המרוטה והפסיכית מבליטה את האינטליגנציה ואת הפגיעות שלו. יש משהו בהימצאות על הסף, כנראה, פחות מתאמץ, פחות נכנע. זה רק אני?
ועכשיו, כשהוא מדקלם את האינסטנט קאלט שלו, הוא כבר על אוטומט. הוא כבר פחות. יש גבול דק בין הומור עצמי לריחוק אפאטי, והגבול הזה מבדיל גם בין משיכה לדחייה. אבל הכל יחסי.

תודיעו לי מתי אפשר לחזור לצ'רלי שין

ע‎‎ [11:01]:

ברור, כמו שפרסומות בבלוג לא עובדות בארץ. המאגר קטן יותר

‎‎א‎‎ [11:02]:

גם המאגר וגם העובדה שבארץ קמצנים

(לפחות בכל הקשור לאינטרנט)

‎‎ע‎‎ [11:02]:

זה עניין של תפיסה וזה לגיטימי. אני לא קמצנית, אבל לא אתרום לבלוג

אני מעדיפה לתת כסף לאדם שמנגן ברחוב

‎‎א‎‎ [11:03]:

לכן אני אומר, קמצנים בכל מה שקשור לאינטרנט – כלומר עוד אין שום מחשבה שראוי לשלם על משהו באינטרנט (לא שבעולם המצב הרבה יותר טוב)

‎‎ע‎‎ [11:05]:

כי האינטרנט זה לא מקום לתוכן בתשלום ובצדק, זה לא מתאים למודל השיתופי של התוכן שיש בו. כמו שבעבר שילמת על אנציקלופדיה והיום אתה לא משלם על ויקיפדיה. התוכן מופץ לכולם, ויצרני התוכן מוצאים דרכים אחרות להרוויח ממנו (כמו פרסום, שת"פים או עבודות שמוצעות להם בעקבות הפעילות ברשת)

‎‎א‎‎ [11:06]:

אבל יצרני התוכן *לא* מוצאים דרכים אחרות להרוויח ממנו, ואז זה מסתיים בכך שב***** לא חושבים אפילו לשלם לכותבים שלהם

‎‎ע‎‎ [11:07]:

יצרני התוכן בחו"ל בהחלט כן מוצאים דרכים אחרות. ויצרני תוכן בישראל נמצאים בתחילת הדרך. יש אנשים כמו דריה שועלי למשל שכן הצליחו. אבל בישראל גם רוב יצרני התוכן לא באמת מייצרים מידע כמו האפינגטון או לחילופין פרז הילטון. הם רק מדברים על עצמם ומתפלאים שלא משלמים להם

‎‎א‎‎ [11:08]:

נו ומה המצב בהאפינגטון? זה יפה שהיא קיבלה עכשיו מאות מיליוני דולרים, אבל הכותבים שם לא קיבלו תשלום מעולם, כי "זה אינטרנט"

‎‎ע‎‎ [11:09]:

בסדר נו אז פרז הילטון. העניין הוא שבישראל כותבים עצמאיים ברשת לא שואפים לשום דבר שמחייב עבודה או מידע פנימי

אף אחד לא מחויב לשלם על דעות

דעה יש לכל אחד

‎‎א‎‎ [11:10]:

אבל זה קצת ביצה ותרנגולת. למה שהם יתאמצו ויעבדו קשה, אם אין בזה כסף

‎‎ע‎‎ [11:14]:

כי אחרי שאתה משקיע את העבודה יגיע הכסף. בדיוק כמו שרק בסוף החודש משלמים לך את המשכורת עליו. הנה אביעד אחרי שנים של סיקור תכניות טלוויזיה בזמנו החופשי ומרצונו, הגיע לנקודה שמשתלם למישהו לשלם לו על זה

‎‎א‎‎ [11:15]:

אבל זה לא הגיוני שאנשים יעבדו שנים ולא יקבלו על זה גרוש, בשביל שאולי, מתישהו, פעם, זה ישתלם להם

‎‎ע‎‎ [11:16]:

אבל זה מה שעושים בתחום הכתיבה באופן כללי. זה לא כמו רפואה שאתה לומד ואז יש לך תעודה שאתה מומחה בתחומך. זה משהו שצריך להוכיח שיש לך כישרון בו

‎‎א‎‎ [11:17]:

אבל זאת לא איזו גזירה מהר סיני. ככה פשוט התרגלו, זה לא הופך את זה לנכון וטוב

במצב הגון ונכון יותר לטעמי, כבר לפני שנה מי שאהב לקרוא את צפניה, למשל, היה צריך לשלם לו 10 שקלים בחודש, נניח. ברור שבמצב הנוכחי של האינטרנט בארץ זה לא יכול לקרות

‎‎ע‎‎ [11:19]:

יש הרבה אנשים שרוצים לכתוב, והרבה אנשים שרוצים לכתוב כתיבה שלא מחייבת אותם לעשות תחקיר או לקום מהכורסא, וזה מאוד הגיוני שלא כולם יצליחו להגיע לעמדה הזו

גם בארה"ב יותר מקובל להתפרנס מפרסומות מאשר מתרומות, ואלה שכן מתפרנסים מתרומות עדיין מקבלים כסף מאחוז קטן מהקוראים, בדיוק כמו בישראל. רק ששם האחוז הקטן הזה מסתכם ביותר אנשים ויותר כסף

‎‎א‎‎ [11:21]:

בכל זאת נראה לי ששם זה מתחיל להיות מקובל קצת יותר, בעוד שפה מי משלם באינטרנט הוא אוטומטית פראייר

‎‎ע‎‎ [11:22]:

אל תפיל את זה על ישראל. דווקא לדעתי יותר אופייני לנו שמי שכותב באינטרנט מרגיש שמגיע לו משהו

בכל העולם מקובל שתוכן באינטרנט הוא בחינם, ובכל העולם אנשים מנסים לפצח את המודל הזה של תוכן בתשלום באינטרנט

‎‎א‎‎ [11:26]:

אבל שוב, זה לא מקובל כי זה נכון, זה מקובל כי ככה התרגלנו. לדעתי זה לא צריך להיות ככה (לא בכל מצב כמובן, אבל יש כאלה שכן הייתי משלם עליהם)

‎‎ע‎‎ [11:27]:

זה מקובל כי זה מתאים למדיום. זה גם לא מקובל לגנוב מוזיקה, אבל זה כן מקובל להאזין למוזיקה בחינם ברשת בלי להוריד למחשב. ואם אתה אוהב אותה – אז אולי תשלם על לראות את האמן בהופעה

‎‎א‎‎ [11:27]:

אבל הנה, אייטונז בארצות הברית מצליח מאוד והמון המון אנשים קונים מוזיקה, כי כשזה אפשרי בצורה נוחה, לא כולם ממהרים לגנוב

‎‎ע‎‎ [11:28]:

נכון, אבל אייטונז זה פיתוח שמתאים למדיום. וההורדות שם הן תוצאה של האזנות בחינם במקומות כמו יוטיוב ובליפ

‎‎א‎‎ [11:29]:

בסדר, ואחר כך אנשים מוציאים את הארנק וקונים – אם בגלל שהם לא רוצים לגנוב, ואם בגלל שהם רוצים לתמוך באמן שהם אוהבים

אצל כותבים אין בכלל את השלב הבא הזה

‎‎ע‎‎ [11:32]:

יש, בצורות שונות. השלב הבא יכול להיות שגוף גדול מזמין אותך לכתוב אצלו, או שבפרינט מזמינים תכנים שלך, או שאתה כותב ספר, או שאתה עושה שת"פ פרסומי, או עוד אופציות שהן לא "שאנשים ישלמו לי תמורת קריאת ההגיגים שאני כותב בבלוג שלי"

‎‎א‎‎ [11:33]:

עוד פעם את משליכה בזה את האחריות על המו"ל, וגם הם כבר לא רוצים לשלם. האחריות צריכה להיות לפחות בחלק מהמקרים על הקוראים, לא על העשירים מאחורה

‎‎ע‎‎ [11:34]:

האחריות צריכה להיות על בעלי עסק, ומו"ל הוא בעל עסק שמצא מודל של ייצור רווחים מכתיבה ולכן הוא יכול להעסיק אותך

לא כל מי שכותב על החיים שלו בבלוג הופך אוטומטית לבעל עסק

וגם אם כן – זה לא עסק שהוא מנהל מול הקוראים שלו

‎‎א‎‎ [11:35]:

אבל כשאת רוצה לקרוא ספר את משלמת עליו כסף. כשאת רוצה לראות סרט את משלמת עליו כסף (לפעמים). אז למה לא כשאת רוצה לקרוא תוכן שמעניין אותך? רק בגלל שהוא באינטרנט? וברור שלא כל מי שכותב על החיים שלו יקבל כסף. אבל אם האופציה תהיה קיימת, אולי אנשים ישקיעו יותר במה שהם כותבים

‎‎ע‎‎ [11:36]:

קודם כל, כשאני רוצה לראות סרט או תכנית טלוויזיה אז באמת היום יש מצב שלא אשלם עליהם כסף (כלומר אני כן כי אני מפגרת טכנולוגית, אבל רבים אחרים לא. וזה, אגב, מה שהכריח את תעשיית הקולנוע להתנער ולמצוא פתרונות, ע"ע אווטאר)

שנית, אי אפשר להגיד "אם תציעו לשלם לנו אז אולי נשקיע יותר"

זה לא עובד ככה בחיים

צריך קודם להשקיע ואז מקבלים תמורה

‎‎א‎‎ [11:37]:

אבל היום, לא משנה כמה הם ישקיעו, הם לא יקבלו תמורה. לא מהקוראים בכל אופן

‎‎ע‎‎ [11:37]:

ושנית, גם במקרה של ספרים מודל התשלום השתנה. אנשים משלמים על קינדל ומקבלים חבילת הורדה של ספרים

‎‎א‎‎ [11:37]:

איזו חבילת הורדה? הם משלמים על קינדל ואחר כך משלמים עוד על כל ספר (רק משלמים פחות ממה שהוא היה עולה להם בחנות ספרים אמיתית)

‎‎ע‎‎ [11:38]:

בעצם אני חושבת על קינדל עם חבילה מובנית שמציעים במלונות יוקרה, שכח מזה

‎‎א‎‎ [11:38]:

או על ה-evrit שהוא לא דוגמא לכלום

‎‎ע‎‎ [11:39]:

וואו, אני ממש רוצה להעמיד פנים שאני יודעת מה זה

‎‎א‎‎ [11:39]:

קורא ספרים אלקטרונים  של סטימצקי וידיעות טכנולוגיות

‎‎ע‎‎ [11:39]:

אווווו

בקיצור, העולם משתנה. אני חושבת שבגדול העובדה שאמנות מסוגים שונים היא נגישה יותר וחינמית זה דבר טוב. החיסרון הוא שעכשיו צריכים לחשוב על מודלים חדשים לפרנסה מיצירה

אבל אני אופטימית ורואה שמודלים כאלה מתממשים סביבנו כל הזמן

יפריע לך אם אפרסם את השיחה שהייתה לנו באינטרנט בחיני–חינם?

‎‎א‎‎ [15:19]:

לפרסם איפה?

‎‎ע‎‎ [15:19]:

ב(בלוג) שלי

‎‎א‎‎ [15:20]:

אה, ההוא שאת לא נותנת לקרוא

לא, לא מפריע לי

‎‎ע‎‎ [15:20]:

יאי!

אתקן שגיאות הקלדה וכאלה

ואמחק את שמך אם תרצה

‎‎א‎‎ [15:20]:

לא מפריע לי השם, אבל הוא לא אמור להיות סודי, הבלוג שלך? איך ישתלב שם פתאום השם שלי?

ע‎‎ [15:46]:

מי שישמע כמה אנשים כבר יודעים עם מי אני בקשר

אכתוב רק את השם הפרטי שלך

‎אני מעוניינת לשמוע עוד תגובות לדיון ואין לי מספיק אנשים בחיים האמיתיים שיגיבו

‎‎א‎‎ [15:47]:

אז איך אני אשמע את התגובות לדיון?

‎‎ע‎‎ [15:48]:

אתה תיכנס ותקרא אותן

אגב, זה (בלוג) שאני לא מקבלת עבורו לא תשלום ולא תרומות ולא צדקה ולא נדבה

ובכל זאת מצאתי דרך למנף אותו כך שיכניס לי כסף

‎‎א‎‎ [15:51]:

איך?

ולמה את כותבת (בלוג) כל הזמן

‎‎ע‎‎ [15:52]:

חחחחחח סתם צוחקים איתך

לא מינפתי אותו בשום צורה

פשוט ידעתי שזה ידליק אותך

כי אני מתביישת בעצמי

אני לא דור הרשתות החברתיות

אני עדיין מרגישה שלכתוב באינטרנט זו בושה גדולה

‎‎א‎‎ [15:52]:

בלוג זה ממש לא דור הרשתות החברתיות. בלוג זה כבר דור הזקנים

‎‎ע‎‎ [15:52]:

כן, אז אני גם עושה בושות וגם בצורה זקנה ומטרחנת

עוד יותר גרוע

‎‎א‎‎ [15:53]:

אבל אפשר להגיד זקנים, ואפשר להגיד הוותיקים והמנוסים

‎‎ע‎‎ [15:53]:

אפשר, אבל המשמעות תהיה אותה