לפני כמה שבועות, מתישהו בתחילת הקיץ, קמתי עם שריטה מדממת על כף הרגל. לא היה לי מושג איך זה קרה, כמו שטפי הדם האלה שצצים פתאום ממכה שלא זכרתם. ספגתי את הדם בנייר טואלט, בהתחלה הנחתי אותו על הפצע ומיד הופיעה עליו קשת אדומה סמיכה. אחר כך הנחתי עוד נייר והופיעה עליו עוד קשת, ואחר כך קשת מקווקוות, ואחר כך אוסף של נקודות, שלקח להן זמן לחצות את שתי שכבות הנייר, אחר כך כלום.
באותו יום עברתי ליד הבתים הטמפלרים המשופצים מול הקריה וראיתי שאחד החלונות שלהם מתקלף. הבנתי שאלה לא חלונות אמיתיים אלא טפטים של חלונות והיה בזה משהו מביך, אם כי לא ידעתי להגדיר בדיוק מה. זו הייתה הפעם האחרונה שהיה לי נושא לכתוב עליו פוסט. הסתובבתי חודשים עם החלון המודבק המתקלף הזה בראש, ובכל פעם בדקתי את השריטה ברגל, כסמן לזמן שעבר מאז שהחלטתי לכתוב על זה. הצלקת מהשריטה נשארה לי תקופה, אולי עדיין יש לה שרידים שלא רואים במבט ראשון. הפסקתי לבדוק.
יש לי שלושה פוסטים במחסן. אלה פוסטים שתכננתי יום אחד להעלות ממרחק, כשתהיה לי פרספקטיבה עליהם. נכון תמיד כשאתה בתוך מצבים, אתה אומר לעצמך – כשאני אצא מזה ואסתכל על זה מבחוץ, ויהיו לי תובנות, אני אהיה חכם ושליו יותר ובעיקר מוגן. ואז כשאתה יוצא מהמצבים, הפרספקטיבה שפנטזת עליה היא אף פעם לא מה שציפית, לטוב ולרע. היית מאוהב באיזה מישהו מהשכבה שלך וכל הזמן אמרת לעצמך "כשאני אתגבר על זה, או כשאני אהיה מבוגר בעוד 10 שנים, אני לא אבין מה מצאתי בו, ואני אצחק על זה. אני אספר לבן הזוג החדש שלי את הסיפור כקוריוז משעשע". אבל גם כשאתה מתגבר על זה, אתה עדיין מבין מה מצאת בו, ולא ממש בא לך להעלות את הנושא עם בן הזוג שלך, וזה עדיין לא מצחיק אותך. ההפתעה היא בדרך כלל שאתה לא מוגן, או לפחות לא מוגן כמו שציפית, גם כשאתה כבר בחוץ.
בקיצור יש לי שלושה פוסטים כאלה של מבט מבחוץ, פוסטים שהכינותי מראש כדרך לעודד את עצמי. לראשון קוראים אחוות הטבעת. השיר שמלווה אותו הוא אוורי דיי איז לייק סאנדיי. הוא נפתח באיך הפסקתי לדרוש מעצמי לשטוף כלים וזרקתי את כל הכלים ששכבו בכיור. ביי ביי כלים, זו עיירת חוף ששכחו לסגור, בוא כבר סוף העולם.
לפוסט השני קוראים שני הצריחים. השיר שמלווה אותו הוא מנגינה יקרה. הוא מספר על דעות שהיו לי על בלוגר אחר, אבל זה בעצם סתם תירוץ והסיפור הוא יותר על עצמי וכיצד הבנתי שעולמי הצר מכתיב את היחס שלי לסביבה בלי כל קשר לסביבה. אני מצטער בשבילי. אין לי ברירה, תמיד זה אני מולי, אין לי ברירה.
לפוסט השלישי קוראים שיבת המלך. השיר שמלווה אותו הוא נוט דה סיים של דינוזאור ג'וניור (זה השיר של דינוזאור ג'וניור שאנשים מכירים גם אם הם לא מכירים את דינוזאור ג'וניור). שני הפוסטים הראשונים בטרילוגיה הם למעשה הקדמות שנועדו להכין את הקוראים לשיא הרגשי, החשוף והאמיץ שבפוסט השלישי. אני כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב בו.
המון תקוות תליתי בשלישייה הזאת, וכשעבר הזמן ואף פעם לא הגיע הרגע המתאים לפרסם את הפוסטים, התחלתי לכופף קצת את התכנית, להתאים אותה למציאות המשתנה כדי שבכל זאת אקבל את המבט מבחוץ הזה שכל כך חיכיתי לו, שיהפוך אותי רשמית לעידית שאחרי. הסיפור של שני הצריחים הפך לא רלוונטי, לסיפורים האחרים נשרו לי המילים. החלטתי שאכתוב פוסט הקדמה ובו אסביר את התכנית, ואתנצל שכבר אין לי מילים שיתאימו לה, ואז אפרסם את שלושת הפוסטים, אחד בכל יום, ריקים. רק הכותרות – אחוות הטבעת, שני הצריחים, שיבת המלך, וקבצי קול. ואולי אנעל אותם לתגובות. מי שיקרא יוכל להגיב בפוסט ההקדמה, להגיד אולי איך הוא מתחבר לשיר מסוים בפוסט מסוים, והטרילוגיה עצמה תישאר ריקה ואניגמטית.
אבל אז עבר עוד זמן, ואפילו השירים כבר פחות התאימו. את נוט דה סיים למשל שמעתי פתאום בגלגלצ וכשאתה שומע את השירים שאתה אוהב בגלגלצ זה אומר שיש לך טעם המוני, אז התחלתי לפקפק בבחירה שלי. בכל זאת, זה אמור היה להיות השיר הכי חזק מבין השלושה, ומה אם הוא לא ראוי לתפקיד? ולמה שאדגים את רגשותיי באמצעות שיר של הסמיתס, זה לא קצת צבוע ויומרני בהתחשב בעובדה שהשיר הכי מרגש בעיני כרגע הוא השיר של ג'ון לג'נד שסיים את העונה האחרונה של משחקות את המשחק?
בסופו של דבר כל כך הרבה מרכיבים בטרילוגיה הזו הוטלו בספק ואיבדו תוקף, עד שהדבר היחיד שנשאר לי מהתכנית, בלי הטקסט, בלי השירים, בלי ההצדקה הפסיכולוגית, הוא להתוודות על קיומה של טריולוגיה כזאת במחסן. וגם לזה כמובן אף פעם לא נמצא הרגע הנכון. בעצם גם עכשיו אני כותבת על זה לא כי זה הרגע הנכון אלא כדי שתבינו אותי ותסלחו לי, עוד עלק הצצה בשקל אל אחורי הקלעים שבעקבותיה אולי תראו למה קשה לי להישאר ולכתוב לפעמים ולמה גם כשאני כאילו חברה אני בעצם לא חברה וכמה גם לי מסובך להבין מה אמיתי ומה מאבד משמעות כשחושפים אותו.
היי, אז מה קורה? מה דעתכם על "מחוברות" מיי פיינגולד או לירן דנינו וכולי… אמ, ואיזה חם בחוץ, אה?
***
? 