המראה ותג
1. המראה
שליטה זו תחושה ממכרת, ככה אומרים. פעם ראיתי קומיקאי מספר סיפור מושלם בתכנית אירוח. בהתחלה זה נראה כמו מזל – הקומיקאי גמגם והתנצל, נראה נבוך. ככל שהסיפור התקדם הצחוק בקהל גבר והחיוך של מנחה התוכנית הלך והתרחב. בסוף הסיפור כולם כבר היו על הרצפה מרוב צחוק. בצפייה שנייה ושלישית ורביעית הבחנתי בכוח המכוון של המספר – זה לא קרה במקרה. ההיסוס בהתחלה היה חלק ממינון שנקבע מראש, מהתקדמות מתוזמנת. רצון שמוביל לפעולה שמובילה לתוצאה. לאט לאט ובשליטה מוחלטת הקומיקאי הביא את כל הסובבים למצב של חוסר שליטה. אני צופה בסרטון הזה הרבה.
היה היתה דלת סגורה. מעברה האחד נמצא אדם אחד, ומהעבר השני המתינו חמישה – מנהלת הלשכה שלו, העוזר האישי שלו, הנהג שלו, מזכירה בלשכה ומנקה. המנקה חיכתה שהאדם ייצא מהמשרד כדי שתוכל להיכנס ולנקות, והארבעה האחרים חיכו שהוא ייצא כדי שיעלה על טיסה לסינגפור וישלים שם עסקת רכישה גדולה של חברה סלולרית.
"אנחנו עוד שנייה מפספסים את הטיסה", אומר העוזר האישי למנהלת הלשכה. "חמודה, לכי תבדקי מה קורה איתו", אומרת מנהלת הלשכה למזכירה. המזכירה מפנה את מבטה אינסטינקטיבית למנקה. היא לא יכולה לגלגל עליה את האחריות לפתיחת הדלת, אבל חשוב לזכור שבכל זאת יש אדם בחדר שממוקם מתחתיה בהיררכיה. היא ניגשת ונוקשת חלושות על הדלת. אין תגובה. "אין אישור להיכנס", היא מפרשנת למנהלת הלשכה.
"נו באמת", רוטן העוזר האישי למנהלת הלשכה. "כי הוא לא שומע אותך. תדפקי יותר חזק", מחזירה מנהלת הלשכה למזכירה.
המזכירה סופרת שלוש שניות בלב. היא לא נמצאת בעמדה שמאפשרת לה להתווכח עם מנהלת הלשכה, ומצד שני היא מאוד לא רוצה לציית לה, אז היא מנצלת את מרב הזמן שעומד לרשותה שבין הפקודה לביצוע. ואז היא נוקשת שוב ומקפידה להגביר את עוצמת הנקישה באופן המינימלי ביותר האפשרי. אין תגובה. המזכירה פונה בשביעות רצון מסוימת בחזרה למנהלת הלשכה. "אולי הוא לא חזר מהשיעור אצל הרב".
"הייתי איתו בשיעור והוא חזר מהשיעור", עונה העוזר האישי לא למזכירה אלא למנהלת הלשכה.
מנהלת הלשכה מחזירה לעוזר האישי: "כל הניירות לחתימה אצלך?"
"במקום לדאוג לניירות אולי תדאגו שהוא יעלה על הטיסה ולא יפסיד את העסקה הכי גדולה בחיים שלו?"
ומנהלת הלשכה נסוגה למזכירה: "הוא פה ואני מבקשת אותך שלא תעשי את עצמך!".
הנהג שהיה עסוק במשחק בסלולרי שלו מרים את הראש למשמע העלייה בטון הדיבור. "תקחו בחשבון רק שמפה לנתב"ג זה לא רבע שעה. שלא תאשימו אותי אחר כך, אני לא סופרמן ואני לא באטמן".
המזכירה מכופפת מעט את ידית הדלת ובלי מחשבה גם את הגב, מתגוננת מקול מחאה שאולי יישמע מתוך החדר. לא נשמע קול. היא פותחת את הדלת.
הראש שלו מוטל על ערימת ניירות במרכז השולחן. לרגע היא חושבת שהוא מת, אבל מיד שומעת את הנשימה הכבדה הרצופה בחרחורי שינה.
ממש באותו רגע מבינה מנהלת הלשכה את ההזדמנות לעקוף את העוזר האישי בדרך לראש הפירמידה. היא מזנקת לדלת הפתוחה, נתקלת בדרך בכתף של המזכירה שנהדפת הצדה.
"צהריים טובים!"
הוא מרים בכבדות את הראש מהשולחן.
"סליחה על ההפרעה אבל הטיסה שלך לסינגפור יוצאת בעוד שעה".
הוא מלטף את הקרקפת החשופה שלו. בתנועה מעגלית, כאילו מסדר את המוח מבחוץ, ומהנהן.
"מצוין. אז מה אני יכולה להביא לך לבינתיים? משהו לאכול? משהו לשתות?"
"יש אוכל בלאונג'"
"אוקיי, מצוין!"
בתוך חמש דקות המשרד מתרוקן, והמנקה מתחילה לעבוד.
___________________________________________________________
2. תג
היה היה פארק התעשייה אפק. פארק אפק נמצא בסמוך לכפר קאסם, אך על הנייר הוא נחשב כחלק משטחה המוניציפלי של ראש העין. כשהפארק נבנה, בשנות התשעים, דאגו למקם אותו בקרבת הכביש המהיר. אבל פחות תשומת לב הוקדשה למה שקורה אחרי הירידה מהכביש המהיר. וכך קרה שבכל בוקר מתרכזים אלפי עובדים – כולם מחויבים להתייצב בעבודה באותה שעה – בשני נתיבים בכניסה לפארק. זה פקק מהסוג הגרוע ביותר, שבו איש לא רוצה להגיע ליעד אבל כולם חייבים. לכן כל הדרך מהיציאה כולם מצפצפים, משתחלים וגוזלים זכויות קדימה.
עורכת התוכן שולחת יד לצווארה. היא במכונית, בפקק בכניסה לפארק. ותג העובד שאמור היה להיות תלוי בשרוך מהצוואר שלה נשאר ליד המיטה שלה במרחק 45 דקות משם. בתג הזה מופיעים שמה, תפקידה ותמונה שלה תחת הכותרת "משפחת יו טל מי". הוא פותח לה את הכניסה לקומה מינוס 3 בחניון יו טל מי. הוא פותח את המחסום שניצב בפני המעליות בכניסה לבניין. הוא מועבר בשעון הנוכחות וסופר את שעות העבודה שלה. הוא מזכה בכניסה לחדר האוכל בצהריים. הקידוד שמוטבע בו פותח את דלתות מחלקת השיווק ומאפשר לה להגיע לעמדת העבודה שלה.
רכב ליסינג מעוטר בסמל של אחת מחברות התוכנה שיושבות בפארק חוצה את קו ההפרדה לנתיב של עורכת התוכן בלי לאותת ומתחיל לדחוק אותה הצידה. הנהג – גבר שמנמן בן 40 בערך, בחולצה זולה מכופתרת בצבע תכלת. היא פותחת את החלון וצועקת: "הלוואי שתמות היום"
"מה זה?"
"אמן שידרסו אותך למוות היום".
"חולת נפש. איזה חתיכת מסכנה" יורה ההייטקיסט בזמן שעורכת התוכן סוגרת מהר מהר את החלון. אחר כך היא מצטערת על ההתפרצות הזו, אבל לא בגלל חומרת הדברים שנאמרו אלא מפני שאין התקדמות בפקק ושתי המכוניות נשארות לעמוד זו לצד זו. היא מביטה ישר קדימה ומגבירה את הרדיו. הבניין של יו טל מי בהמשך הדרך, במרחק אפסי אילו הכביש היה ריק. הודעה חדשה מהבהבת בטלפון שלה. "איפה את?"
“איפה כרטיס?", אומר השומר בחניון יו טל מי. “הוא בבית", עונה עורכת התוכן, “אני תכף אוציא תג אורח ואראה לך?”
“אין דבר כזה בלי כרטיס" ענה השומר. מכונית נוספת שהגיעה בינתיים צופרת מאחוריהם.
“אבל אני עובדת פה”, מתווכחת עורכת התוכן לשם הוויכוח.
“אין כרטיס?" שואל השומר שאלה רטורית. "אין חניה".
"טוב, אז תכניס אותי רגע כדי שאני אוכל להסתובב ולצאת".
"ומה אם את לא יוצאת?"
"אתה רציני?"
טור של מכוניות כבר עומד מאחוריה וצופר. חלק מהנהגים מוציאים את הראש מהחלון לבדוק מה העיכוב.
“תראה כמה אנשים פה מחכים להיכנס ואתה מעכב את כולם”.
“זה את מעכבת". השומר שליו מאוד.
"מה נתקעת שם כוסומו!" צועק מישהו מאחור.
“תן לי להיכנס ולהסתובב ואם אני לא יוצאת תקרא למשטרה, בסדר?”
השומר פותח את המחסום ולא מוריד את המבט מעורכת התוכן, כאילו מחכה לתפוס אותה מנסה לתפוס חניה אסורה. תוך כדי סיבוב הפרסה, עם החלון עדיין פתוח בכוונה שהשומר ישמע, היא חצי צועקת "לאבו כביר תכף תיקח אותי גם כן כי עכשיו פרצתי לחניון המזדיין הזה אולי" ומיד מתחרטת כי המבנה התחבירי הלקוי של המשפט האפיל על המסר.
דרך ארוכה מהחניון בתשלום לבניין מטה יו טל מי, המתנה בדלפק המודיעין לתג חלופי, המתנה שייפתחו דלתות המעלית עם השלט "אתה בכיוון הנכון" ועורכת התוכן מוצאת עצמה מול דלתות מחלקת השיווק בקומה 4 כשבידה תג לבן עם הזיהוי "אורח". לתג אורח אין פס מגנטי שמתקשר עם דלתות מחלקת השיווק ולכן היא נאלצת להמתין שוב, עד שמישהו מעובדי המחלקה ייצא או ייכנס. באופן לא אופייני למחלקה שמונה 150 איש, אין כניסות ולא יציאות. אין לדעת מה קורה מאחורי דלתות הזכוכית החלבית שנמתחות מהרצפה עד התקרה, לוגו יו טל מי על כל דלת. זמן רב, מבשר רעות, עובר עד שסוף סוף נפתחות הדלתות. וגם אז זה לא אחד מעובדי השיווק שיוצא אלא מנקה. עורכת התוכן נדחקת פנימה ובפניה נפרש החלל העצום של מחלקת השיווק – פתוח וסגור בו זמנית, מלא מסדרונות וכוכי עבודה וכמעט נטול קירות. וריק.
היא בודקת בכוך של הבוס שלה, מנהל התוכן. הוא לא שם אבל מסך המחשב והמנורה שעל השולחן מאירים. ממשיכה לכוך שהיא חולקת עם עוד שלושה עובדים. גם הוא ריק, אבל הסוודר של המפיקה, זה שהיא לובשת תמיד בגלל המזגן (כשהיא מרשה להדליק מזגן) תלוי על הכיסא. עורכת התוכן מדליקה את המחשב שלה כדי ליצור רושם שהיא כבר נמצאת ועובדת עליו מזמן, וממשיכה הלאה, כוך-כוך. כולם הגיעו לעבודה ונמצאים במקום כלשהו וגם היא אמורה להימצא שם.
היא יכולה להשתמש בטלפון שיו טל מי הקצתה לה כדי לשאול את אחד מחבריה לעבודה היכן הם נמצאים. אבל זה גם עלול למשוך תשומת לב לעובדה שהיא לא שם. לא קל לחבר תכנית חיפוש ולהתמיד בה שלב אחר שלב ולהניח שהיא תביא תוצאות.
עורכת התוכן מעמיסה אבקת קפה נמס עלית בכפית חד פעמית לתוך כוס נייר עם כיתוב "גלישה ללא גבולות. יו טל מי". היא משתמשת רק בכוסות הנייר הממותגות, היא לא הביאה ספל מהבית. כך בסוף כל קפה חוזרים לנקודת האפס, בלי להשאיר עקבות – כאילו שיום אחד ינסו להוכיח שעבדה שם ולא יצליחו. הקפה נוחת בענן קטן של אבקה. זרם דק של מים חמים מהתמי 4 שוקע לתוך תלולית אבקת הקפה, יוצר בתוכה אגם שעולה על גדותיו והכל מתערבב יחד לשלולית חומה. טבלית סוכרזית שנוחתת בשלולית מתחילה להתפורר ומוטבעת בגל של חלב עמיד. הכוס מתמלאת עד גדותיה בנוזל פושר בצבע בז' והתמוססות הסוכרזית מעלה בו בועות קטנות. חלב פתוח ביום ראשון בבוקר הוא סיכון – אולי התקלקל במהלך סוף השבוע, אבל בדיקה תהיה הכרה בעובדה שהתחיל שבוע עבודה חדש, במעבר הזמן, על השלכותיו.
לפני שהיא מספיקה לשתות נכנסת למטבח מנקה. חזרה לתוכנית החיפוש. "אקסקיוז מי? האב יו סין", מנסה עורכת התוכן. "וור איז אווריבאדי? יו נואו? יו סי?"
"אובר דר", המנקה מצביעה לכיוון קצה הקומה.
עובדי מחלקת השיווק התרכזו בקצה הקומה כיוון שנקראו לתדרוך בחדר הישיבות הגדול. זה חדר הישיבות הגדול ביותר בקומה 4 אבל לא גדול מספיק כדי להכיל את כולם, ולכן כמה עשרות עובדים מתגודדים בפתח, זולגים החוצה ומנסים להידחס בחזרה פנימה. כולם מאזינים למישהו שמדבר מתוך החדר, אבל עורכת התוכן לא מצליחה להתקרב מספיק כדי לגלות במי מדובר. הדבר היחיד שגלוי לעיניה מתוך החדר היא כרזה ובה שני ילדים, אחד בלונדיני ואחד ג'ינג'י, רצים בין גבעולי עשב ארוכים וירוקים. בשמים מעליהם מופיע הכיתוב "ישיבה היא כמו מירוץ שליחים. במקום מקל מעבירים את הרעיון".
"אני מבין שכבר רצות כאן שמועות", אומר הקול מתוך החדר. "אז לא יהיו שינויים מהיום למחר, ואפשר להמשיך לעבוד כרגיל. אנחנו מספר אחת בשוק ואנחנו נישאר מספר אחת, וזה כל מה שיש לדעת כרגע. ועכשיו להתפזר בבקשה ולחזור לעבודה". ממלמולי העובדים אפשר להסיק שהקול התייחס לעסקת הרכישה שהתבצעה בסוף השבוע – יו טל מי כבר לא בבעלות הקבוצה הסינגפורית.
העובדים מתחילים להתפזר החוצה מחדר הישיבות לחלל העבודה. בהם גם מנהל התוכן שמבחין בעורכת התוכן עומדת בפתח, בתנוחה שנראית שואפת להתקדם פנימה במקום לסגת החוצה כמו שאר העובדים.
"איפה היית?"
"הייתי פה, הייתי כאן".
"סימסתי לך, למה לא ענית?"
"כן, מצטערת, רק עכשיו ראיתי".
"עברתי ליד העמדה שלך בדרך ולא היית".
"כי כבר הייתי בדרך לכאן".
"תקשיבי, אנחנו צריכים לעשות סיעור מוחות על הקטלוג החדש. בואי נקבע אצלי בשש, אוקיי? תשלחי לי זימון".
שש זו השעה שבה אמור להסתיים יום העבודה, אבל שניהם יודעים שעורכת התוכן לא היתה במקום בשעה שבה החל יום העבודה, כך שבעייתי למחות. שטף של דגמי סלולרי מעודכנים מגיע לישראל חודשים אחדים אחרי שהם נחשפים בתערוכה בלאס וגאס. תפקידה הוא לפתוח עמוד חדש לכל דגם, לקשר אותו לעמוד האב של היצרן, להזין את שם הדגם, להעלות קובץ תמונה ולהעתיק את שורת התיאור של המפרט הטכני. סיעור מוחות.
"אוקיי".
"תקשיבי, זה חשוב שתהיי זמינה, אוקיי?"
"כן, כן. ברור".
"יופי, אני סומך עלייך".
בחזרה בעמדה, עורכת התוכן פותחת את מסך הניהול של אתר יו טל מי. ואז את אתרי החדשות המדווחים על עסקת הרכישה הענקית של חברת יו טל מי מהקבוצה הסינגפורית. המילה שחוזרת בכל הדיווחים: מינוף.
"איזה קטע זה" אומרת המפיקה. "מלחיץ משהו", אומר עורך המשחקים. "באה לסיגריה?". והם משאירים את עורכת התוכן ועורך תוכן רוסית לבד בכוך.
עורכת התוכן מחליפה את סדר הקידומים בעמוד הבית כדי ליצור אשליה של תנועה: "עולם התוכן של יו טל מי: סרטים, שידורי ספורט, כוכבי הילדים ועוד!" הופך ל"לצפות בתכנים שאתם באמת אוהבים" ומתחת "מהיום – שיחה פתוחה לכל העולם", "שלמו היום ובעוד שנה שדרגו מבלי לשלם את היתרה" (מבצע חדש שלא זכה להרבה עניין אבל חשוב להשאיר בעמוד הבית 24 שעות ביממה) וכמובן, הקידום העתיק והרווחי ביותר: "להשמיע למתקשרים אליכם את השירים שאתם אוהבים".
? 