בסוף החלטתי לא ללכת לישון, ולמשוך את הלילה ואת היום. סך הכל 30 שעות ללא שינה. נראה לי.

כשלא ישנים הכל מתפרק – כאילו הגוף שוכח איך לתפקד. השרירים כואבים, העיניים לא מפוקסות, וכל תנועה מולן מציקה ושורטת. ונהיה כבד ויבש. וכל מגע בעור שורף ועוקץ ומגרד ומשאיר סימן. ואני חושבת שגם מנטלית זה משפיע, חוסר שינה. על שיקול הדעת, זאת אומרת. כי הנה כמעט הזמנתי נעליים מאמריקה. מה זה כמעט? הזמנתי. ממש לחצתי על הזמנה. בנס הסתבר שהם לא מטריחים את עצמם להגיע לישראל ולכן הם יתעלמו מההזמנה שלי. מזל.

טוב, נגמר יום הזיכרון, כן? אפשר לחזור להתעסק בסנג'איה. אלה התוצאות הראשונות בחיפוש סנג'איה בעברית בגוגל. זה נורא מעצבן אותי. משלמים להם על זה? מי אלה הליאור וייץ והאלון רייכמן האלה? מה זה? מה זה? 

אלוהים שישמור. זה אמריקן איידול 6, לא 5. אין שם גלגלי הצלה (לא, אין סיבה שישקלו להוסיף גלגל הצלה שני כדי להחזיר את סנג', וזאת מכיוון שאין גלגל הצלה ראשון). הוא לא הודח על ידי השופטים. המבטא ההודי שלו לא ניכר בשירה – הבנאדם נולד בסיאטל למען השם. סיימון מעולם לא הציע לו להופיע בלי בגדים. סיימון כן העיר להיילי סקרנטו על הנטייה שלה לא ללבוש בגדים, אבל היא לא עשתה זאת כדי "לכפות" על השירה שלה. אני מאמינה שכיפשת את המילה לחפות, אלון רייכמן. ולא, סנג'איה לא אירח את ג'ניפר לופז לדואט של בסמה בתכנית. ואני די בטוחה שהוא לא אמר בריאיון שהוא משוכנע שהוא האיידול הבא.

בגלל שזה בידור אז אפשר להשתין על זה? לא צריך להשקיע בסיקור? למה, זה לאנשים טפשים? מה העניין? לפחות שלא יהיה בראש התוצאות בגוגל אם זה כזה חרא.

הפאקינג חובבנות הזו. אדם מבקש לקרוא מעט על סנג'איה, זה כל מה שמבקש לעצמו אדם ביום כזה.

בגלל דברים כאלה העולם נראה כמו שהוא נראה. או שאולי זו רק מדינת ישראל שקורים בה דברים כאלה ולכן היא נראית כמו שהיא נראית. ואולי זו רק אני שלוקחת את זה קשה מדי ואני צריכה לכבות את המחשב לכמה שעות.

כן, אני מחליטה להרפות. זה עושה קמטים להילחץ ומסתבר שגם ככה אני נראית בת 48 אז חבל. יש לי שני קמטים במצח שפשוט לא נעלמים. הם פשוט נחקקו שם מתישהו וזה מחרפן אותי. שמתי עליהם סרום נגד קמטים וכלום לא השתנה. אחרי שבועיים של טיוח יסודי בסרום מצאתי את עצמי זועמת מול המראה, לא מבינה איך הם נשארו בדיוק אותו דבר. ופתאום חשבתי – למה ציפיתי בעצם? שהם יימחקו? שהזמן ייעצר?

במקרה שלי יש פיתרון אחד לקמטים במצח והפיתרון הוא בוטוקס לעניים. כלומר פוני. אבל אני לא יודעת אם בא לי פוני. פוני זה משהו שבא קומפלט עם אישיות מאוד מסוימת, אני לא יודעת אם האישיות שלי תחמיא לפוני.

אה, וגם הלכתי לכתוב פוסט בבלוג שלי. כי קודם לא היה נעים שיהיה על סנג'איה ביום הזיכרון ועכשיו לא נעים  שיהיה על יום הזיכרון לא ביום הזיכרון. נו, כל עוד יש מוטיבציה לכתוב.

רק שאני לא מצליחה לעשות הגהה, כי האותיות קטנות לי מדי ורצות לי מהר מדי מול העיניים. בכל פעם שאני נותנת לעיניים לנוח ולא מפקסת אותן בכוח על משהו, נדמה שהכל שט. אני מנסה לצמצם את העיניים אבל זה נהיה קרוב מדי לעצימת עיניים ועצימת עיניים זה קרוב מדי לשינה. מקסימום אעלה את זה ככה, עם שגיאות והכל. אהיה כמו ליאור וייץ ואלון רייכמן.

וגם נדמה לי שאין לו צורה, לפוסט הזה שכתבתי. הוא לא מאורגן ובטח חצי ממי שנכנסו, יצאו ברגע שהתחלתי לדבר על סנג'איה.

אבל זה בסדר, אסוציאטיבי זה בסדר. כי אני בבלוגלי, אני פריקית. כלומר חנונית. כלומר שכחתי מה אני. משהו בשולי החברה. האלטרנטיבה, האלטרנטיבה לממסד. במקום "שופוני ראו על אילו נושאים חשובים אני מדבר ואיך אני מארגן פסקאות יפה ואיזו עבודה חשובה יש לי", אני אהיה "לא, לא, אל תסתכלו עליי, אני לא מסוגלת לנסח משפט ואני מעריצה של סנג'איה". אני מקבלת את זה באהבה איפשהו. לפחות לא צריך להתאמץ להרשים.

מישהו מכיר אולי מישהו שגר באמריקה, ולא אכפת לו ללכת לאסוף מהדואר כמה זוגות נעליים, נגיד חמישה זוגות, ואז לשלוח אותם לישראל?

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

זהו את המקור 5 (נראה לי)

(והפעם בצבע חציל) 

(לא החלטתי אם זה ממש קל או ממש קשה)

.

עת לאהוב וגם עת לחיות, לפעמים קשה אבל מושכים

יש דרכים גלויות ודרכים סמויות, יש מחר חדש כולם שמחים

היו ימים, הפסקתי לחָלום

אבל בסוף, מצאתי יהלום

תבוא לכאן או תלך לשם, הבחירה היא רק שלך אחי

הלילות קשים אבל בסופם, יש מחר חדש

חר חדש

יש מחר חדש וכולם* שמחים!

(*במלעיל)

Tagline:They did the one thing the Nazis never expected. They fought back

אגב העניין הזה, ואגב העובדה שנכון להיום אף אחד לא הזמין אותי להיות מבקרת תרבות בשום מקום –  לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חשבתי להמליץ על סרט, שיעביר לאלו מכם שלא השתתפו בשואה את החוויה במדויק.

העניין הוא, שזה סרט ששודר לפני איזה שלוש שנים ומאז לא ראיתי אותו. אז בעצם זו לא המלצה אלא העלאת זכרונות שכזו. שיתוף בחוויה. השתפכות רגשית. ליום השואה. אבל היי – זה בלוג פה. ואפילו לא בלוג עסקי, אז מותר.

אולי שמתם לב, שביום השואה נוהגים לשנות את לוח המשדרים בטלוויזיה, ולא שמים שידורים חוזרים של "חברים" כמו ברוב הימים. אז הרבה אנשים מהקאסט של הסדרה החליטו לנצל את ההפוגה ולהשתתף בסרט טלוויזיה על השואה.

זה סרט נהדר. זה סרט על מרד גטו ורשה. מרדכי אנילביץ' הוא האנק עזריה. עכשיו הוא מככב במשהו שנקרא "הף", ובעיקר הוא כל מיני דברים בסימפסונז. אבל כאן לצורך העניין הוא יזוהה כדיוויד, האקס המיתולוגי של פיבי, המדען שנסע למינסק ואז חזר לביקור קצר ממינסק ובסוף חזר לגמרי ממינסק.

עוד בגטו – רוס גלר, שזה הגיוני כי הוא יהודי. רוס מבלה חלק מהסרט בדירת מסתור אצל חברתו אליזבת'. כן, החברה בת ה-20 שלו, שלמדה אצלו בקורס? אז היא עכשיו מסתירה את רוס בדירה ועושה כל מיני משימות ריגול למען הגטו, ולא חושדים בה, שזה גם הגיוני, כי היא בלונדינית.

וגם ג'ון ווייט שם, שהוא אבא של אנג'לינה ג'ולי, שהיא אשתו של בראד פיט, שהיה בעלה של רייצ'ל. אז זה גם נחשב קשור לסדרה.

וגם מילי אביטל שם בתפקיד קטן – מה שמראה לנו איזה חרא רוס שלא טרח לסדר לחברה שלו תפקיד קצת יותר משמעותי.

וגם מזכיר לנו שמוניקה סידרה לבעלה תפקיד אורח בסדרה (הסטוקר של פיבי), וגם כיכבה בקליפ של החבר המוזנח שלה, ורייצ'ל סידרה לחבר שלה בחיים להיות החבר שלה בסדרה (ג'ושוע), ואחר כך הביאה לשם גם את בעלה (בעלה של אנג'לינה ג'ולי), ורק רוס החרא לא יודע לפרגן.

אולי זה קטע של גברים, שהם מרגישים מאוימים או שהם לא יודעים לתת ולהכיל. אולי זה רק קטע של רוס החרא. לא נשכח ולא נסלח.

בכל אופן, הסרט. כולם מדברים אנגלית במבטא מזרח אירופאי, כפי שנהוג היה לעשות בתקופת השואה. והאנק עזריה מארגן את כולם במחילה תת קרקעית ונואם נאום מרגש כשהוא לבוש בגופיית סבא, שבתקופת השואה בטח היתה מוכרת בתור סתם גופיה. אולי פעם יחליטו לשדר אותו שוב, ואני לא רוצה להרוס לכם, אז אני לא אגלה לכם את הסוף.

(רק דבר אחד קטן: חבל שצ'נדלר לא השתתף. היו רגעים שנוכחותו ממש חסרה)

בינתיים ממה שראיתי בלוח השידורים,  יהיו רק דברים לגיטימיים כמו בחירתה של סופי וסרטים תיעודיים. מזל שאפשר להתנחם בזה.

נכון הופמן חשב לכתוב על איך קפה דה-מארקר זה לא משהו, וגם הפנה ליובל ולשושנה שכבר כתבו על זה?

אין לי כמובן שום קשר למקום הזה, קפה דה מארקר. המשמעות היחידה של קיומו מבחינתי היא שנהיה מבאס לקרוא את ולווט בפורמט החדש, עם הריבועים האלה של "החברים המפורסמים שלי" בצד, והכוכבים, וכל העניינים. פעם זה היה נחמד לבקר שם, אבל עכשיו יש תחושה לא נעימה של פלישה למרחב הפרטי האקסקלוסיבי שלהם. מה שמעלה את השאלה: למה שאטרח ואתגנב לשם כדי להסתכל עליהם מעבר לגדר, מה, הם כאלה מעניינים?

 וכמובן שזה עושה לי טוב על הנשמה לשמוע שגם מי שיש לו מה לחפש שם לא מוצא בזה הרבה עניין. משפטים כמו "סופר מרקט של אנשים ממותגים שכותבים את מה שנדמה להם שהעולם רוצה לשמוע מהם", או "דבר מדכא שלא מהעולם הזה. כמות הברברת החלולה שמיוצרת בו היא בלתי נתפסת" מחממים לי את הלב, באמת. ותודה לכם על כך.

אבל לא על זה רציתי לדבר. תוך כדי הקטילות – הנעימות לי – של קפה דה מארקר, הכותבים מאפיינים על הדרך את קהילות הבלוגים. ישראבלוג זה פקאצות, מסתבר, רשימות זה אינטקלטואלים, גלובס זה משעממים, דה מארקר זה שופוני, ובלוגלי קיבל את הכותרת המטושטשת "מסקרנים".

על זה רציתי לדבר. רציתי לשאול – מה זה אומר, מסקרנים?

לא שאני מבינה מה זו בדיוק קהילה. זה אומר שמנהלים שיחות דרך הפוסטים, ומספרים חמישה דברים על עצמנו? כי אם כן, זה די חרא. ואפשר באותה מידה כבר לעשות פורום וזהו. ואם קהילה זה דבר טוב, ואם יש קהילת בלוגלי, זה עדיין לא אומר שאני מהווה בה עמוד תווך, או עמוד, בכלל.

אבל בכל זאת, אני בבלוגלי, וכל דבר שאומרים על משהו שקשור בי, נרשם אוטומטית במאגר הפריטים של ההגדרה העצמית שלי.

וההגדרה העצמית שלי מושפעת מאוד מחלוקת התפקידים בבית ספר, או בסדרות טלוויזיה אמריקאיות על בית ספר (בפני כל מי שמתכנן לקחת את הפרשנות שלי ברצינות, אני מתנצלת מראש. אתם יכולים להתנחם בעובדה שלפחות לא אתם אלה שתקועים בתוך ראיית העולם הזו).

אז אני מבינה שקהילה עסקית של אנשים עם טייטלים שנשמעים ממש מרשימים, זה מקובלים.

ואינטלקטואלים שעוברים סינון לפני קבלתם לקהילה, זה לא המקובלים הקלאסיים, אבל זה סוג של חנונים מקובלים.

ופקאצות – לפי מה שהבנתי מארץ נהדרת – הן בדרך כלל ילדות מקובלות.

ומה זה מסקרנים? איפה זה משתלב?

זה לא ממש חנונים, לא האליטה של החנונים בכל אופן, כי היא נמצאת ברשימות. וזה לא ממש קולים, כי הקולים נמצאים בקפה. וזה לא ממש ערסים כי הערסים קרובים ברוחם לפקאצות, וכמו כן הם לא נחשבים למסקרנים במיוחד עד כמה שידוע לי.

מה שמשאיר אותנו עם שתי קבוצות:

הקבוצה הראשונה היא הווירדוז, שהם ממש לא מקובלים. רובם די מוזנחים מבחינה חיצונית, לא מספיק טובים בלימודים כדי להיחשב כחנונים, יש להם בעיות תקשורת קשות עם הסביבה (לפעמים בגלל שהם עולים חדשים), חלקם ידידותיים באופן מוגזם ומנסים להתחנף לכולם בניסיון להתקבל, ניסיון שלא צולח בדרך כלל. חלקם האחר שונא את כולם, לא מדבר עם איש ומבטו מופנה תמיד מטה לרצפה תוך סינון קללות חרישי. מאוחר יותר, חלקם נשברים ונטרפים סופית בזמן השירות הצבאי.

הקבוצה השניה היא הפריקים, שהמושג מקובלים לא ממש רלוונטי לגביהם. והכוונה לא לאופנוענים המגניבים שעומדים ומעשנים בכניסה לבית ספר, אלא לפאנקיסטים, למסוממים הכבדים, לאלה שמדליקים סיגריה במסדרון כי הם לא הפנימו שצריך לצאת לשער כדי לעשן. למתמטיקה שלוש יחידות, מגמת אמנות / קולנוע / גיאוגרפיה על סף העפה מבית הספר בשל היעדרויות לא מוצדקות והתחצפות למורים. הפריקים גם הם לרוב בעלי מראה מוזנח, ושלא כמו התת קבוצה החנפנית של הווירדוז, ברוב המקרים הפריקים לא ישתדלו בשביל אף אחד.

אז בבקשה, זה מאוד חשוב לי לדעת. מה זה מסקרנים? לאן אני שייכת, כדי שאדע איך להתנהג, למה לשאוף, את מי להעריץ ולמי לבוז. 

וכמו כן – אם בלוגלי באמת נופלים לקטגוריית פריקס אנד גיקס, אני יכולה להיות לינדזי?

לא מיתוס

זה נחמד, שמרגע שאת נחשפת לתוכנות הורדה, את נזכרת בכל מיני שירים מהעבר שלך. שלא שמעת המון זמן. ששכחת מקיומם. ששמעת פעם ברדיו. שהיו לך על קסטה. שלא מצאת על דיסק. שלא חיפשת על דיסק.

לפני איזו תקופה – קשה לי קצת לתת הערכת זמן מדויקת – היו לי סוג של חיים. אמנם מהמקום שבו אני נמצאת כרגע, החיים שהיו לי נראים מזויפים ברובם, אבל הם כללו הרבה מאפיינים חיצוניים של נורמליות, והיתה בזה נחמה. ובחיים האלה שהיו לי, היה אחד עם תוכנת הורדה כזו, ואותו אחד די סבל ממני. כל הזמן הייתי מתקשרת ומסמסת ושולחת מיילים עם שמות של שירים שעלו לי בראש פתאום ופחדתי שייעלמו אם לא אעדכן אותו מיד.

מהר מאוד הצטבר אצלו אוסף של שירים לפי בקשתי (בלי ישראלי, אגב. אמנם גם שירים מחו"ל לא חוקי לצרוב, אבל על פי חוקי האתיקה הפרטית שהמצאתי לעצמי, זה בסדר, כי מחו"ל אני לא מרגישה שאני גונבת). היו שם הרבה שירים שקטים ומעט שירים עליזים. אספתי אותם בקבוצות נפרדות, שלא יהיו מעברים חדים מדי בין עצוב לשמח.

בסוף יצאו כמה דיסקים עצובים, וכמה דיסקים מעורבים בגוון מינורי, ודיסק אחד שמח. ממש שמח – עם אייטיז ואלקטרוני, ואפילו שירים מהטלוויזיה.

כאמור, קשה לי לומר מתי זה היה בדיוק. לפעמים נדמה לי שזה קרה מזמן, לפני הרבה שנים, ולפעמים נראה כאילו זה קרה ממש עכשיו.

***

ודווקא כן התקנתי תוכנת הורדה והתחלתי לחפש שירים בעצמי.

מסתבר שהשירים העצובים בדיסקים העצובים שלי לא היו כל כך עצובים. רובם לא היו עצובים ממש אלא שקטים, נוגים. עצב מתפנק כזה, עצב מבחירה.  

השירים שאני מחפשת ומוצאת בזמן האחרון הם עצובים יותר. עדיין מיינסטרימיים בדרך כלל, כי אני לא כזו מקצוענית מוזיקה. אבל הם שירים מפחידים עם ריח של מוות. שירים מדמיעים, שירים שאין להם ברירה, שאחרי שהם יורדים, אני מצטערת קצת שהורדתי אותם. בשביל מה הייתי צריכה את זה? אבל אני מקשיבה להם כל הזמן. ואני לא צורבת אותם, כי לא כדאי שהם יהיו זמינים לי ברצף. ולא כדאי לי להקשיב להם באוטו, גם.

זה לא נעשה במודע – אלו פשוט השירים שעלו בדעתי. רק כשסידרתי אותם ברשימה ראיתי כמה הם קודרים כולם. חשבתי פתאום איזה פלא זה שהצלחתי למצוא עשרים שירים לדיסק שמח, אז. חשבתי פתאום שעכשיו לא הייתי מצליחה. בחיים לא.

למה אני מספרת על זה? כי לפני כמה ימים שמעתי שיר (יחסית) שמח שנגע בי. הוא לא התקשר לשום מאורע משמח בחיי, הוא לא התחבר לשום דבר קונקרטי. הוא פשוט הזכיר לי. מה הזכיר? לא יודעת איך בדיוק צריך לקרוא לזה. אני אקרא לזה אופטימיות, בינתיים.

אמנם בבסיסו מסמל השיר השמח את אותו הדבר שמסמלים השירים העצובים – את חוסר היכולת שלי להבחין במקום שבו מתנהלים החיים האמיתיים, הפשרה הזאת איפשהו במרווח שבין האובדני לאקסטטי. המקום השפוי. אולי. החיים האמיתיים לא דומים לשיר השמח, והשיר השמח לא יעזור לי למצוא את החיים האמיתיים. ובכל זאת. בכל זאת כשביקשתי אותו הרגשתי כאילו משהו השתנה.

מלחיץ. בדרך כלל אני מכבה את המחשב בכל לילה, אבל כבר שלושה ימים לא כיביתי אותו כי אני לא רוצה להפריע להורדה. זה מחשב ישן, אני מפחדת שהוא יקרוס וימות לי פתאום. וכל הזמן בודקת את ההתקדמות. למה נעצר, מתי יחזור, מי לפני בתור.

מאוד חשוב לי, השיר הזה. באופן משונה אני מרגישה גאווה – או אולי תקווה – בעובדה שנזכרתי בו ורציתי אותו וחיפשתי אותו ויהיה לי אותו. כאילו זה גרגר החול הראשון שממנו תקום שוב ממלכת פנטזיה המשופרת. 

כרגע הוא 68.4%. וממתין.

החושך שם הוא החשוך ביותר שיש. וגם האור שם הוא האור הבהיר והחזק ביותר שיש. בין הכוכבים מלבד חיות חושך יש גם חיות אור. אלו חיות אחרות לגמרי. אי אפשר לאלף אותן כמו את חיות החושך. אי אפשר לדבר איתן. כל הזמן הן טסות במהירות ועוברות. בין הכוכבים גרים המלך שקט והמלכה דממה. הם אינם מדברים, לא אוכלים ולא נושמים ורק מביטים בחושך ובאור. חיות החושך וחיות האור סרות למשמעתם.

 היי חבר'ה. היי.

 היי, רוצים טיפ לצליחת ליל הסדר בשלום? היי, הנה טיפ לצליחת ליל הסדר בשלום: לשתות את כל הארבע כוסות על ההתחלה.

לא, לא. רגע. לא לאכול כלום כל היום, ואז לשתות את כל הארבע כוסות על ההתחלה.

זהו.

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. שותים בהסבת שמאל. ולמזוג לי עוד בבקשה. עד הסוף.

לא, עד הסוף.

תודה.

עוד אחת בבקשה.

איך דואגים שזה ישפיע מהר? מערבבים סוגים. בליל הסדר אין הרבה סוגים לערבב: יש יין אדום ויין לבן. כנגד ארבע כוסות דיברה תורה: אדום-לבן-אדום-לבן. שהחיינו וקיימנו. עוד אחת בבקשה ולמזוג עד הסוף הפעם.

היי, מה העניינים? היי, שונאים את אמא? לא יודעים איך להתמודד עם האלצהיימר של סבא? לא רוצים להסתכל בעיניים של הבנידודימים הקטנים שפעם העריצו אתכם? אין בעיה. יש פיתרון. רק צריך לזכור – לקום מוקדם לשירותים. כשקמים לשירותים אחרי שלוש כוסות, לבן-אדום-לבן, ללכת יציב. לא לעשות בושות. להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה.

היי, מה קורה? הקניידלעך מקייטרינג זול. הם לא נראים משהו. לא. הם לא עגולים ויפים. לא. הם מעוותים. יש עליהם שקעים, בצורת האצבעות של מי שהכין אותם.

היי, חשבתי שביקשתי שני קניידלעך אבל כנראה ביקשתי שלושה כי קיבלתי ארבעה. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: גיא שמי הוא סתם גיטריסט חרא

ועומרי הנגבי מתופף חרא

וירון שראל הוא סתם בסיסט חרא

וגיא בן שטרית  גיטריסט חרא

חרא

שותים בהסבת שמאל.

מוזר. חשבתי שאני חותכת את הקניידלעך לחצאים, אבל חתכתי אותם לשמינית ושבע שמיניות. מוזר. איזה קניידלעך מחורבנים, כוס אמק. המרק לא חודר אליהם. המניאק הזה אטם אותם טוב טוב עם האצבעות הממשמשות שלו. בחוץ הם שמנוניים ובפנים יבשים ודחוסים.

היי, קניידלעך, זה זכר או נקבה?

כי כופתאות זה נקבה, אבל זה לא אומר בהכרח.

אבל אני אוכלת אותם בכל מקרה כי צריך לאכול הרבה כדי שאוכל לנהוג הביתה. תעבירו בבקשה את הסלט. יש צנונית בסלט. למה יש צנונית בסלט? אין לי פטרוזיליה בסלט. אין לי שניצל לשים במחבת. שותים בהסבת שמאל.

היי, איזה קטע, הבנידודימים שהם בני ארבע למיטב זכרוני מציעים לי לצאת איתם לעשן נובלס בחוץ. חמודים הם הבנידודימים. איזה כיף עם הבנידודימים, יא אללה. הם נהדרים. חבל שסבא לא זוכר מי הם. רבן גמליאל היה אומר: הפסד שלו. היי בנידודימים, היי. אתם יודעים שעוגה כשרה לפסח, זה פחות טעים מעוגה לא כשרה לפסח?

היי, רוצים לירות לעצמכם בראש כשדוד שלכם קורא מההגדה בהדגשה קומית את הקטע עם בן זומא? יש לי פיתרון. יש לי פיתרון, אבל ששששששש, זה סוד. בואו תתקרבו, קודם צריך למלא לי עד הסוף. כן, לא להתקמצן. מהריזלינג הזול שהקמצנים האלה הביאו. בגרז קנט בי צ'וזרז. שותים בהסבת שמאל.

היי, בנידודימים. היי. לא ראיתי אתכם איזה עשר שנימים. אתם בסדר אתם. היי, רוצים טיפ ממומחימים סגנון?

מכנסיים בגזרה נמוכה ותחתונים בגזרה גבוהה? זה לא שילוב טוב. גם לא לליל הסדר. בשבילי כבר מאוחר מדי. ואין לי חגורה. אין לי קלמנטינות לשבת. אין לי בבית אפילו מזרון.

שאפשר עליו לישון

אוף, בנידודימים, בואו ניפגש שוב בהזדמנות, אפילו לפני שסבא ימות. היי, איפה אתם גרימים?

טוב, בסדר. בואו אני אגלה לכם את התשובה. אבל תבטיחו לא לגלות לאף אחד. התשובה היא שלושה עש-א-ר מדיא שנים עש-א-ר שבטיא אחד עש-א-ר כוכביא עשר-הה דבריא תי-אי-שעה ירחי לידה שמו-או-נה ימי מילה שי-אי-בעה ימי שבתא שי-אי-שה סדרי משנה חמישה חומשי תורה אהר-בע אמהות שלו-או-שה אבות שנ-איי לוחות הברית

וניר טרטר הזמר הכי טוב בעולם.

אמן.

אביב הגיע

זו קצת בעיה להתחיל להתפייט בסגנון "אני אדם של חורף". האנשים עסוקים בלחלק את עצמם לטיפוס של קיץ וטיפוס של חורף, טיפוס של חתולים וטיפוס של כלבים, עכבר העיר ועכבר הכפר וכולי וכולי וכולי.

ההבדל סך הכל הוא בין חם לקר, העולם נשאר אותו עולם. אותם אנשים הולכים ברחוב, רק קצת פחות מזיעים. אותם אוטובוסים ואותם רמזורים. אפילו פירות עונתיים כבר אין, תפוזים ובננות יש כל השנה. אולי רק מנגו קשה למצוא. לעגבניות יש עונה, שאייל שני תמיד אומר בטלוויזיה שזו העונה היחידה שבה צריך להשתמש בהן כי אז יש להן טעם אמיתי של האדמה, או משהו. אבל איזו עונה זו – לא יודעת.

אז מה יש בחורף שיצדיק געגועים של חצי שנה? אתמול הבנתי מה.

רבצתי מול הטלוויזיה, לא היה שום דבר מעניין. איכשהו נתקעתי על שידור חוזר של דה או.סי, שזו סדרה שאני יודעת שקיימת אבל לא צפיתי בה מעולם. הכל היה מאוד צפוי לז'אנר: תלמיד תיכון כבן 30 בעל פני סופגניה ותספורת נלעגת (חימצון ופוני!) נוהג ברכב המאוד מאוד מאוד יקר שלו, בדרך להתעמת עם אחיו הפושע שתקף את חברתו האנורקטית. חברתו האנורקטית, שבסדרה מעמידים פנים כמובן שהיא אינה אנורקטית כלל וכלל, משוחחת בדיוק עם אביה בן ה-28 כאשר היא שומעת את החדשות, ויוצאת, ברכב המאוד מאוד מאוד יקר שלה, בעקבות בן זוגה. עוד יוצאים בעקבותיו זוג חבריהם המשותפים – היהודי השנון והמבדר ומלכת הכיתה בעלת לב הזהב.

פני סופגניה מגיע לבית אחיו. האח שולף אקדח. סופגניה מעיף את האקדח מידיו והם מתגוששים על הרצפה. האנורקטית נכנסת ומנסה להפריד ביניהם, תוך כדי זעקות חלושות מתת תזונה "לא, אתה תהרוג אותו!" בדיוק כאשר הפושע מתכונן להטיח מכשיר טלפון חוגה (איך למרות שכבר עשרים שנה הם לא בשימוש, הם צצים פתאום כשצריך להטיח משהו?) בפרצופו התפוח של אחיו הקטן, מרימה האנורקטית את האקדח מהרצפה ויורה בו.

ברגע הפגיעה נשמע ברקע שיר שאני מאוד אוהבת. התבאסתי, כי אתה לא רוצה לפגוש בשירים אהובים עליך בסדרות נעורים, הן לא בדיוק תו תקן למוזיקה איכותית. אבל הסצינה התאימה לשיר. היא היתה בסדר, יחסית לסדרה כזו. קלוז אפים כמעט אמנותיים, סלואו מושן מאופק. מרגשת. קצת. 

הייתי מופתעת לטובה, אחר כך הייתי קצת ממורמרת: הדור שלי לא זכה לפסקול כזה או לעריכה כזו בבוורלי, גם לא בדוסון. אחר כך חשבתי שאולי עדיף כך. כשמאפייניה החיצוניים של הסדרה כה מוקפדים, כשנעלם הקאמפ, איך יידעו הילדים המסכנים שלא להאמין לתסריט?

ואז עלו הכותרות והתחיל לרדת גשם בחוץ.

מה יש בחורף שיצדיק געגועים של חצי שנה? הקול של גשם בחוץ. 

בקיץ אמנם חם ולח ומגעיל, אבל הטבע לא מודיע על זה בקול רם. מבפנים, כל מה שאפשר לדעת הוא שיש אור בחוץ. שש בבוקר – אור בחוץ. שמונה בערב – אור בחוץ. כשאור בחוץ צריך להיות בחוץ, לא טבעי להסתגר. בקיץ אני לא בסדר. החוץ פעיל ומואר לרשותי שש עשרה שעות ביממה. בחורף החוץ מסוכן, כמו שצריך להיות. בחורף אין דיסוננס. אפשר להשוות ריכוזים עם העולם*.

אני מקווה שיירד גשם בדרך חזרה מהסדר.

*על הביטוי הזה יש זכויות יוצרים.