בית המשפט קבע שבעלי קלנועית חייבים לבטח את כלי רכבם

מדברים הרבה על טוקבקים אלימים באינטרנט. איך אנשים מרשים לעצמם לכתוב נאצות כשהם לא צריכים לחתום את שמם בתחתית. וכמה תרבות האינטרנט מזעזעת וחסרת גבולות וחושפת רמות קיצוניות של כיעור אנושי כשמדובר בטוקבקי הנאצה. 
אבל יש לזה צד שני, נכון? יש גם טוקבקים כאלה שמשתמשים במילה "גאון" בתגובה על כל פוסט כמעט, מכתירים כל בלוגר משועמם שכותב על נסיעה בקו 24 לדוסטוייבסקי של המאה ה-21.  אני לא מדברת על מקרה שבו אתה קורא פוסט שממש אהבת, וחש צורך להגיד שממש אהבת. זה משמח. זה קורה לכולם, זה קורה גם לי. וכמובן, זה קורה לרבים שקוראים אותי, ובצדק גמור. בכל זאת, אני.
אני מדברת על סוגדים סדרתיים כאלה. לפעמים תמצא תגובות סגידה שלהם בהמון בלוגים שונים. לפעמים הם נדבקים לבלוגר אחד ספציפי, אבל מקפידים לסגוד לכל פוסט ופוסט שלו. לפעמים אלה תגובות מפורטות וארוכות שמסבירות עד כמה הפוסט הוא פאר היצירה: "אתה טווה קורים של קסם שברירי בין השורות" וכו'. במקרה כזה יש לי תחושה שהסוגדים נהנים להראות לעצמם ולעולם כמה הם מפליאים להתנסח, והם עושים את זה במסווה של פרגון. לפעמים אלה תגובות קצרות שאין להן שום קשר לתוכן הפוסט, הן רק סוגדות בחצי משפט: "תודה לך, פשוט תודה לך". "אתה מקסים. פשוט מקסים", שוב ושוב ושוב. גם אם הפוסט כולל, למשל, סקירה של עיתוני היום, תוכלו מדי פעם למצוא בין התגובות את אותו "תודה לך, פשוט תודה לך" תמוה.
אני לא כל כך מבינה מה המטרה בזה. אולי להגיד "אני כאן, אני פשוט כאן". אבל אני לא באמת יודעת.
לכן אגב לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה. רציתי לפצח את תופעת תגובות הסגידה ולחשוף באמצעותה איזו אמת בסיסית על הקיום האנושי. אבל כמה שאני לא מנסה (אוקיי, לא ניסיתי יותר מדי. אבל ניסיתי), אני לא מצליחה באמת להבין מה המניע של הסוגדים. אני רק יודעת שמעצבן אותי לקרוא אותם, וגם זה מסיבה שאני לא יודעת להסביר. מה כואב לי?
אז אני שואלת אתכם: מה זה, הסגידות האלה? האם זו גרסה משוכללת של "בלוג יפה מוזמן לשלי", קידום עצמי? אולי זו יוהרה שלובשת במקרה הזה צורה של "אני מחמיא-על"? או סתם בעיית זהות במסגרתה הסוגד מסוגל לתפוס את עצמו רק כמכשיר לסיפוק השחקן הראשי באתר, ואין לגיטימציה לנוכחותו באזור אם הוא לא מתחבב על בעל הבית?
אולי תהיו מוכנים לעזור לי בעניין הזה? אולי יחד נצליח בכל זאת להגיע לאיזו אמת קיומית, ואז אני אוסיף אותה לפוסט ואקח את הקרדיט לעצמי. תרגישו חופשי לקרוא לי גאון.

עם כל הכבוד, כל אחד מסוגל לייצר מחשבות על עצמו

קמתי מחלום רע. כלומר, כזה שאחרי שמתעוררים ממנו מבינים כמה הוא היה רע.
שמתם לב לזה פעם? כשיש רגשות חזקים בחלום, מה שקרה שם לא נראה כל כך חשוב בזמן הערות. לעומת זאת כשאין תגובה חזקה בזמן החלום, התוכן יכול לזעזע בזמן ערות. משהו משתבש במנגנון התגובות בזמן החלימה. אתם יודעים מי כתב על זה פעם. בקלות הבלתי נסבלת של הקיום. שציפור בחלום גרמה לו להתעוררות מינית. ואז כשהוא קם הוא חשב למה זה לא יכול להיות ככה פשוט בחיים – שרואים ציפור וזה קורה. הוא היה פופולרי בשנות השמונים.
איפה הייתי? כן. זה היה חלום מהסוג השני. בזמן החלום הייתה אולי קצת אי נוחות, אבל לא זכור לי שהזדעזעתי ממשהו. ואז ברגע שהתעוררתי הבנתי כמה התוכן מזעזע. אני מצטערת שאני לא מתארת לכם פה את התוכן, אני יודעת שפערי מידע בבלוגים זה נורא מעצבן. אבל זה היה משהו פרטי ודי קיצוני ומעורר חלחלה. אתם יכולים לתאר לעצמכם.
איפה הייתי? כן. ברגע שהתעוררתי הבנתי כמה רע היה החלום. ומכיוון שהתעוררתי שש דקות לפני שצילצל השעון, אמרתי לעצמי שצריך לכתוב איפשהו מה היה בחלום, כי אחרת אשכח.
אבל לא רציתי לקום ולחפש דף ועט, כי אז במהלך החיפוש כבר הייתי שוכחת.
למזלי, כמה ימים לפני כן קניתי גופיית סבא. למה קניתי גופיית סבא? כי ראיתי את טיירה בנקס לובשת גופיית סבא עם חגורה רחבה וזה מאוד החמיא לה. ואמרתי לעצמי: תסתכלי ותלמדי עידית, זה לוק שאת צריכה לאמץ! ואכן, תוך כמה חודשים קניתי גופיית סבא, וחגורה רחבה כנראה לא אקנה לעולם.
אותה גופיית סבא הייתה ארוזה סביב לוח קרטון כזה, כמו שהרבה לבנים של גברים ארוזים. כן, היא הייתה גופייה של סבא אמיתי. לא גופיית כאילו-סבא מזארה. גופייה שאם אני לא הייתי קונה, היה נכנס לחנות סבא עם מקל הליכה וקונה אותה. אז נשאר לי הקרטון שלה בחדר, וגם היה לי עט בחדר, ולקחתי את הקרטון של הגופיית סבא והתחלתי לכתוב עליו כל מה שהיה בחלום.
היה לי קשה לכתוב את זה, אבל עשיתי את המאמץ וכתבתי כל מה שזכרתי. כשסיימתי לכתוב לא רציתי להסתכל על הקרטון אפילו. גם ככה זה לקח לי יותר משש דקות, הכתיבה, וכבר הייתי בפיגור, אז השארתי את הקרטון ליד הכרית וקמתי והלכתי.
לא לקח הרבה זמן לפני שהתחלתי לחשוב: מה אם יפרצו לי לבית? מי שיפרוץ לבית שלי, לא ימצא מה לגנוב, אבל ימצא תיעוד מצמרר של מחשכי התת מודע שלי. ועוד במיטה. תיעוד מצמרר של מחשכי התת מודע שלי שוכב ליד הכרית ומחכה לו. זה נורא. הפורץ הזה הוא אחד האנשים האחרונים שאני רוצה שיפלשו לאינטימיות שלי. אחד האחרונים אם לא האחרון שבהם. וכמה פראיירית אני אצא, לא מספיק שיצאתי פראיירית שפרצו לי לבית, אני אצא פראיירית שפרצו לי לנשמה.
זהו. הנושא שרציתי לכתוב עליו הוא מגיבים. והתחלתי לכתוב על מגיבים, אבל לא בפוסט הזה. ואני מקווה שעד סוף השבוע יהיה מוכן הפוסט על מגיבים, הוא מחכה שיהיה לי פנאי לגיבוש מחשבה. ולשם שינוי הפוסט הזה יעסוק במשהו חוץ ממני. כן, אני יודעת שבלוג נרקסיסטי זה נורא מעצבן. אבל זה מה שאפשר לכתוב כשאין פנאי לגיבוש מחשבה. פשוט מתארים מה קורה, זה נורא פשוט. הסיפור הזה של החלום על הקרטון הוא פילר. אבל רגע, עוד לא סיימתי אותו. הסוף המוזר שלו הוא שגם עכשיו, למרות הפחד מהפורץ, הקרטון הזה עם הפרטים המזעזעים של החלום נמצא עדיין באותו מקום, והוא יהיה שם גם מחר בבוקר.

יש לי 20 דקות לכתוב פוסט, הייתי דוחה את זה לזמן שבו יש לי מה לומר ויותר זמן לנסח את האמירה, אבל כבר עבר יותר מדי זמן והשרת של בלוגלי עובד בערך פעם בשבועיים אז אני צריכה לנצל את ההזדמנות. אגב, כל העניין הזה של בלוגלי, זה נגמר נכון? אין יותר בלוגלי. זה פיקציה, בלוגלי. עוד דבר שהייתי עושה אם היה לי זמן וכושר החלטה, זה להעביר את הבלוג למקום שבו אנשים אשכרה יוכלו לצפות בו ולא להגיע לדף טעות שאומר לך "בחיי שאין לי מושג מה אתה רוצה מהחיים שלי. בלוגלי? לא מכיר בלוגלי. לך מפה". מכיוון שזה לא יקרה, אני עובדת בינתיים על לשכנע את עצמי שחוסר הזמינות לצפייה ברוב שעות היום הופך את הבלוג לקשה להשגה, ומכאן גם נחשק יותר. רוצים לקרוא בלוג בישראבלוג? הופ, הנה לכם בלוג בישראבלוג. רוצים לקרוא את סימן שאלה? אז אתם רוצים, אז מה. אולי סימן שאלה בדיוק לא רוצה שתקראו אותו? עשר פעמים יופיע לכם מסך "לא יודע מי זה בלוגלי לכו מפה", וכבר תתהו לרגע אם אולי דמיינתם את הבלוג סימן שאלה ואת הפייה הקסומה עידית שכותבת בו. ובפעם האחת עשרה, כשסוף סוף ייפתחו בפניכם שערי בלוגלי, תרגישו כאילו מצאתם אוצר יקר מפז. חלון הזדמנויות נדיר נפתח בפניכם, ואתם תעניקו כבוד למעמד. לא קמים מהמסך לקחת קולה כשנפתח לכם סימן שאלה! לא בודקים אם כבר התחילה התכנית שחיכיתם לה  בטלוויזיה! ותתענגו על הקריאה, ותגידו "ירד לי מהבלוג של רביב דרוקר כי הוא נגיש מדי. אבל הבלוג הזה, סימן שאלה? אף פעם לא נמאס לי ממנו".
אגב הבלוג של רביב דרוקר, אני בעיקרון לא קוראת אותו, אבל אחד המגיבים שם נזף בו שבלוג לא יכול להתעדכן רק פעם בשבועיים ורביב דרוקר נורא התנצל ואמר שזה בגלל הילד שלו שהיה חולה והעבודה, ואני בתור אחת שלא מגישה תכנית בטלוויזיה ואין לה ילד חולה מאוד התביישתי בעצמי. אמרתי לעצמי עידית, את חייבת לעדכן גם. החלטתי באותו רגע שאכתוב על בחורים שעוברים ברחוב והמחשבות שלי עליהם, למרות שכרגע זה נושא שלא נורא מעסיק אותי.
זה מה ששמתי לב אליו: כשאתה לבד, אז כל בחור שעובר ברחוב יכול להיות אהבת חייך, וזה מאוד מרגש. בעיקר כשאתה מסתכל עליהם ממרחק בטוח. כשאתה עם מישהו, אז אתה יכול לראות פוטנציאל בבחורים שעוברים ברחוב, אבל יושב לך בראש שזה פוטנציאל שאתה לא יכול לממש, וזה לפעמים מרגיע ולפעמים מתסכל מאוד. כשאתה בדייט גרוע, ואתה נוסע באותו רכב עם הבחור הגרוע שאתה לא מעוניין בו, אז אתה מסתכל החוצה ונראה כאילו הרחובות מלאים בבחורים בדיוק לטעמך שבטח גם יש להם אופי נהדר ונורא בקלות יכולים היו להיות בני זוגך, אם רק לא היית תקוע כאן באוטו עם ההוא.
וכשאתה מכיר מישהו באינטרנט ומתחיל להתכתב איתו, ואין לך מושג איך הוא נראה, פתאום מתחדדים לך כל האנשים המכוערים ברחוב. כי אתה חושב, מה הסיכוי שיש לי כימיה עם הבנאדם והוא גם יפה? אפס. הוא בטוח מכוער. אבל איזה מין מכוער? אף פעם לא שמת לב למגוון העצום של כיעור אנושי. כל אדם שעובר בשדה הראייה שלך הוא מכוער מסוג אחר. ואתה חושב, אולי הוא מכוער כזה? ואולי בעצם הוא מכוער כזה? אלוהים, יש כל כך הרבה! במקביל יש לך גם חזיונות סיוטיים שבהם הוא יפה וחתיך ואז אתם נפגשים ולא משנה כמה אתה משקיע בביגוד ובאיפור ובשיער, ברגע שהוא רואה אותך נופל לו הלב והוא חושב לעצמו "מה זה, היא לא כוסית בכלל. איך אני יוצא מזה עכשיו?", אבל המחשבות שלך על עצמך הן פחות מעניינות מהתצפיות שלך על אנשים אחרים. עם כל הכבוד, כל אחד מסוגל לייצר מחשבות על עצמו.

חלמתי שמישהו פרץ לבלוג שלי. כתב פוסט שתי שורות כזה, מזלזל, פוסט דחקה. והעלה אותו, וזה מה שראיתי כשעלה העמוד. זה כל מה שהיה לי זמן לחלום. לא התפניתי לפרש לעצמי את החלום, למרות שעכשיו כשאני כותבת על זה אני יכולה להגיד שהפורץ הוא בטח שילוב של שני אנשים, או שלושה, אבל מה זה אומר מעבר קצת קשה לי להגיד.
מכיוון שחלמתי על הבלוג, ביליתי את היום באיסוף אבחנות בשקל למטרת כתיבת פוסט בבלוג.
למשל כשיצאתי מהבית חשבתי שכאן תמיד יש אנשים. בכל שעה ביום, בכל שעה שתצא לרחוב יהיה שם מישהו ששייך לאותה שעה. בשבילי זה נורא, כי אני מרגישה שאיבדתי את השעות בהן אפשר להרגיש שאתה היחיד. וההצפה האנושית מזכירה לי את הקאו סן, ואולי את תאילנד בכלל, שאין בה לילה ויום ותמיד הכל פתוח ומוצף וכל אחד נלחם על מקומו. אולי זה עניין של אסוציאציות, אולי אם הייתי נוסעת פעם לניו יורק, אז זה היה מזכיר לי משהו זוהר וחיובי יותר.
אחר כך כשכבר הייתי בבית וראיתי את התכנית הראשונה בעונה השנייה של קרב סכינים, חשבתי שאני צריכה לכתוב משהו על איך כשאני רואה קרב סכינים אני מבינה למה אנשים אוהבים ספורט, אבל לא הייתי ממוקדת מספיק כדי להסביר בדיוק איפה נקודות הדימיון בין השניים ולמה זה מעניין.
ואז גיא פינס אמר על אחת המנות שהגישו לו, שיש בה חוש הומור. וחשבתי שאכתוב איך כל התכונות האלה שאני רגילה לחשוב שנמצאות במילים, כמו חוש הומור למשל, אפשר למצוא אותן בדברים שמחוץ למילים, בדברים שאפשר לחוש. ובעצם חוש הומור, שקוראים לו "חוש" אבל הוא לא אחד מחמשת החושים, יכול להגיע ישירות דרך החושים הפיזיים ולא להיות מתווך באמצעות סימנים.
 וגם לכתוב שזו מתנה, היכולת להבחין בחוש הומור שנמצא באוכל. שלא לדבר על היכולת להרכיב מאכל שיש בו חוש הומור. אני לא חושבת שאני מסוגלת להבחין. אני מסוגלת אולי להבחין בחוש הומור בציור, וגם זה משהו. למרות שציור, ומילים… נו. זה ייצוג. אוכל זה מרשים באמת, כי זו היכולת לנתק את התכונות ממערכת של סימנים ולחבר אותן לחיים עצמם.
אחר כך ידעתי שאני צריכה לצאת מהבית היום עוד פעם אחת אחרונה, והתבאסתי שיהיו בחוץ אנשים ומסוג האנשים שיהיו בחוץ. אז סיפרתי לעצמי את הסיפור שאני מצליחה לספר לעצמי לפעמים: שהשכן שאני הכי לא רוצה לראות, עדיף על השכן ההוא שיכול היה להיות לי. ולצאת בשעה הזו לרחוב הזה, זה עדיף על הרחוב ההוא וכולי. כשאני משתכנעת, אני מצליחה לראות בבהירות תמונה של העולם שלי בדיוק כמו שהוא, עם כל המועקה שבו – סדר היום, המיקום הפיזי של הדברים, המיקום של האנשים – ואני רואה איך הכל מסודר בקפידה בדיוק כמו שאלוהים רצה שיהיה, והסדר הקיים הוא הסדר הטוב ביותר האפשרי. אני מעמידה פנים שאני מבינה את הסדר לכמה דקות, כי זה מרגיע.
זה שינוי מרענן מהמצב שבו אני נמצאת בדרך כלל, ובו אני מדמיינת את העולם שלי מסודר אחרת, ומאמינה שהוא באמת צריך להיות מסודר אחרת, וחושבת למה הוא לא מסודר אחרת ולמה אי אפשר להגיע לסדר הזה ומה מזה באשמתי ומה באשמת כוח עליון ורע.
אני מניחה שיש כל מיני כתות ושיטות ניו אייג' שמלמדות לעשות בדיוק את אותו הדבר – לראות את הדברים כמו שהם ולהאמין שככה הם צריכים להיות. עם איזה הסבר פשטני שיתאים לתרגיל הפשטני. אבל כשאני עושה את זה, אני קוראת לזה "הטוב ביותר מבין העולמות האפשריים", ואז אני מרגישה שזו שיטה לגיטימית שיש לה מקורות מכובדים בפילוסופיה של העת החדשה.
עוד דבר שרציתי לכתוב עליו הוא עד כמה אישי יכול להיות בלוג ומה זו בעצם חשיפה ואיך ההגדרות לביטוי עצמי ונוכחות באינטרנט השתנו בעקבות הרשתות החברתיות ועכשיו בלוגרים שזהותם לא גלויה נכחדים. אבל אני מנצלת את הדקה של השקט שהתרגיל שלי והכתיבה נתנו לי כדי לסיים את היום. הפקדתי היום מספיק מעצמי כאן כדי שאף אחד לא יפרוץ לי בחלום לחלל שהפקרתי.