אומץ

לתת כותרת לפוסט זה אומץ, למשל. זה מצביע על רמה מסוימת של יומרה שאולי ילעגו לך בגללה, ורמה מסוימת של ארגון ומיקוד שאולי לא תצליח ליישם. אומץ זה לא דבר שמאפיין אותי. אני כל היום אוכלת וקונה, אוכלת וקונה ואוכלת את דרכי החוצה מהבגדים שקניתי ואוכלת עוד וקונה עוד|הכנס כאן משחק מילים על דור האינטר-נט ואיך הפוקוס זז משלום עכשיו לשלם עכשיו|. במקום לקחת אחריות, להשתמש בכסף כדי לשלם חשבונות ולהשתמש בזמן כדי לנקות את הבית, אפשר תמיד לשפוך חצי שקית תבשיל כפרי של טבעול לתבנית ולשכוח אותה בתנור בזמן שיטוטים באתרי קניות מארצות רחוקות עד שהתבשיל נהיה יבש ומפוחם ולאכול אותו בכל זאת מול הטלוויזיה.

בטלוויזיה. הדרמות האלה, דוקו, דרמות האלה, לצלם את עצמך מקיאה למשל, או מזדיינת, מביך לראות את זה לא בגלל האינטימיות שנחשפת. מביך לראות את זה בגלל הריקנות שנחשפת. ואני לא מדברת על ריקנות תרבותית חילונית תל אביבית או משהו כזה. אני מדברת על ריקנות שהיא ריק, כלום.  כלום גדול בפנים |הכנס כאן עוד רפרנס בסדרת הרפרנסים הלא נגמרת שלך לסיפור שאינו נגמר, ועל הכלום שמאיים על ממלכת פנטזיה|. על ריק אמיתי בפנים צריך לכסות כל הזמן, לכסות עליו מהר ברעשים מבחוץ. כי איך אפשר להסתכל לכלום באין-עיניים שלו, בחלל הבלתי נגמר הזה.

לא לכולנו יש את זה. לא לכולנו אין את זה. חלקנו חיים כמו שאמורים, בתוך מבנה נפשי יציב, עם יסודות וחלונות, מבפנים החוצה.

חלק אחר מאיתנו בורחים מהריק באמצעות אוכל ומחשבות על אוכל. או צבירת חובות בכרטיס האשראי ברכישת שמלות שלא נלבש לעולם ושממילא לא עולות עלינו, ובסיפורים על איך כן נלבש את השמלות האלה יום אחד. או התאהבות מפוברקת במישהו מהעבודה שהוא כנראה נשוי וכנראה לא הטיפוס שלך ודי בטוח שאת לא הטיפוס שלו אבל אם את מתמקדת בו מספיק את יכולה להרגיש "שמחה" כשהוא עובר לידך ו"עצב" כשהוא ביום חופש, ולדמיין סצינות זוגיות שונות בהשתתפות שניכם, וזה מסיט יפה את כל האנרגיה שלך החוצה. זה חסר תכלית, אין מאחורי זה שום משמעות שתקחי איתך הלאה, אבל זה מסיט ומסיח. כל אלה הם לא אומץ.

וחלקנו בורחים מזה באמצעות חיים מהחוץ פנימה. עושים דרמה. מייצרים רגעים אינטימיים כדי לחשוף אותם, עובדים על כל מיני ביטויים חיצוניים של נזק כדי לקבל מבט. מדברים על עצמנו מרעיבים את עצמנו, מדברים על עצמנו חותכים את עצמנו, מצלמים את עצמנו בוגדים, מקיאים, מזדיינים. הנה עכשיו יש לי סימן על הגוף שקורה פה משהו, יש תיעוד בטלוויזיה שקורה משהו בחיים שלי, כולם בחוץ רואים שקורה משהו, והנה עכשיו נוצרה אשליה שקורה משהו בפנים. גם אלה רק הסטות והסחות. גם זה לא אומץ.  זה לא ראוי לבוז ולא לגנאי. כמו כל תכונה אנושית, זה כנראה ראוי לחמלה. אבל לא להערכה. בבקשה, החיים של כולנו מספיק מחורבנים גם בלי שיחלקו לחלקנו עיטורי אומץ לא מוצדקים בזמן שהאחרים נשארים מתוסכלים עם חצי תבנית התבשיל כפרי טבעול שלהם. זה משבש את יכולת החמלה.

(סי וואט איי דיד דר? שלום עכשיו-שלם עכשיו? כאילו כמו הכפתור בפייפאל?)