אומץ

לתת כותרת לפוסט זה אומץ, למשל. זה מצביע על רמה מסוימת של יומרה שאולי ילעגו לך בגללה, ורמה מסוימת של ארגון ומיקוד שאולי לא תצליח ליישם. אומץ זה לא דבר שמאפיין אותי. אני כל היום אוכלת וקונה, אוכלת וקונה ואוכלת את דרכי החוצה מהבגדים שקניתי ואוכלת עוד וקונה עוד|הכנס כאן משחק מילים על דור האינטר-נט ואיך הפוקוס זז משלום עכשיו לשלם עכשיו|. במקום לקחת אחריות, להשתמש בכסף כדי לשלם חשבונות ולהשתמש בזמן כדי לנקות את הבית, אפשר תמיד לשפוך חצי שקית תבשיל כפרי של טבעול לתבנית ולשכוח אותה בתנור בזמן שיטוטים באתרי קניות מארצות רחוקות עד שהתבשיל נהיה יבש ומפוחם ולאכול אותו בכל זאת מול הטלוויזיה.

בטלוויזיה. הדרמות האלה, דוקו, דרמות האלה, לצלם את עצמך מקיאה למשל, או מזדיינת, מביך לראות את זה לא בגלל האינטימיות שנחשפת. מביך לראות את זה בגלל הריקנות שנחשפת. ואני לא מדברת על ריקנות תרבותית חילונית תל אביבית או משהו כזה. אני מדברת על ריקנות שהיא ריק, כלום.  כלום גדול בפנים |הכנס כאן עוד רפרנס בסדרת הרפרנסים שלך לסיפור שאינו נגמר, ועל הכלום שמאיים על ממלכת פנטזיה|. על ריק אמיתי בפנים צריך לכסות כל הזמן, לכסות עליו מהר ברעשים מבחוץ. כי איך אפשר להסתכל לכלום באין-עיניים שלו, בחלל הבלתי נגמר הזה.

לא לכולנו יש את זה. לא לכולנו אין את זה. חלקנו חיים כמו שאמורים, בתוך מבנה נפשי יציב, עם יסודות וחלונות, מבפנים החוצה.

חלק אחר מאיתנו בורחים מהריק באמצעות אוכל ומחשבות על אוכל. או צבירת חובות בכרטיס האשראי ברכישת שמלות שלא נלבש לעולם ושממילא לא עולות עלינו, ובסיפורים על איך כן נלבש את השמלות האלה יום אחד. או התאהבות מפוברקת במישהו מהעבודה שהוא כנראה נשוי וכנראה לא הטיפוס שלך ודי בטוח שאת לא הטיפוס שלו אבל אם את מתמקדת בו מספיק את יכולה להרגיש "שמחה" כשהוא עובר לידך ו"עצב" כשהוא ביום חופש, ולדמיין סצינות זוגיות שונות בהשתתפות שניכם, וזה מסיט יפה את כל האנרגיה שלך החוצה. זה חסר תכלית, אין מאחורי זה שום משמעות שתקחי איתך הלאה, אבל זה מסיט ומסיח. כל אלה הם לא אומץ.

וחלקנו בורחים מזה באמצעות חיים מהחוץ פנימה. עושים דרמה. מייצרים רגעים אינטימיים כדי לחשוף אותם, עובדים על כל מיני ביטויים חיצוניים של נזק כדי לקבל מבט. מדברים על עצמנו מרעיבים את עצמנו, מדברים על עצמנו חותכים את עצמנו, מצלמים את עצמנו בוגדים, מקיאים, מזדיינים. הנה עכשיו יש לי סימן על הגוף שקורה פה משהו, יש תיעוד בטלוויזיה שקורה משהו בחיים שלי, כולם בחוץ רואים שקורה משהו, והנה עכשיו נוצרה אשליה שקורה משהו בפנים. גם אלה רק הסטות והסחות. גם זה לא אומץ.  זה לא ראוי לבוז ולא לגנאי. כמו כל תכונה אנושית, זה כנראה ראוי לחמלה. אבל לא להערכה. בבקשה, החיים של כולנו מספיק מחורבנים גם בלי שיחלקו לחלקנו עיטורי אומץ לא מוצדקים בזמן שהאחרים נשארים מתוסכלים עם חצי תבנית התבשיל כפרי טבעול שלהם. זה משבש את יכולת החמלה.

(סי וואט איי דיד דר? שלום עכשיו-שלם עכשיו? כאילו כמו הכפתור בפייפאל? הבנתם?)

20 תגובות to “אומץ”

  1. דאלי Says:

    בהתחלה חשבתי שאולי זה עוד אחד מהפוסטים הטובים מפעם שהחלטת להעלות שוב, עד העניין עם אלה שמקיאות ומזדיינות מול המצלמה. את אחד הבלוגים שאני הכי נהנה לקרוא.

  2. idit Says:

    כשאומרים "אחד ה" אז ממש מתבקש לענות "אחד ה אם לא ה". אבל לא אעשה זאת. תודה וחג שמח ושבת שלום דאלי

  3. דאלי Says:

    אני עשיתי את זה, אבל בשנייה האחרונה מחקתי. ברגעים כאלה חשוב לי לשמור על ארשת ממלכתית.

  4. ולנסיה Says:

    זה ישמע לא קשור ותלוש, אבל דווקא בגלל שאני מכירה את ההרגשה –
    ניסית לבשל?

    הבישול גם מאריך את זמן ההתעסקות של אותה כמות קלוריות שנכנסת אליך, גם גורם להן להיות בריאות יותר (לרוב) וגם יוצר תחושת סיפוק שקשה לשחזר בדרכים אחרות. בבישול יש תוצר אמיתי ומוחשי מולך, שאת אחראית לו והוא שילוב של מיומנות ויצירתיות. מצד שני, זה גם לא מספיק קשה כדי לייאש (כמובן שיש דרגות שונות, אבל לא צריך להתחיל עם טארט-מרנג שלוש שכבות). ואם את פוזלת לכיוון האפיה, אפשר להביא קצת מהתוצרת לעבודה וליצור קצת תשומת לב חיובית סביבך. פתאום יש לאנשים גם משהו מעניין שקשור אליך והוא לא נובע מרחמים.

    אני יודעת שזה נשמע שיטחי ופרקטי ולא עונים בשטחי או בפרקטי אל קיטור אנגסטי משובח, אבל אני ממליצה בחום לדפדף מעט אצל "דברים בעלמה", "בצק אלים" ו"ביסים" ורק אז לחשוב אם לא בא לך לנגן משהו קצבי ושמח בקול בזמן שאת בוחשת איזו בלילה מתוקה או פורסת דק-דק גימור מרהיב למשהו שבדיוק בושל/נאפה.

    בטוח עדיף על בהיה בטלויזיה. 🙂

  5. idit Says:

    אני ממש מאמינה שמי שמבשל לעצמו דואג לעצמו, ולכן אני מקפידה שלא לבשל לעצמי. סתם, האמת שאת צודקת. לבשל זה כיף ומשפר את התוצר, אבל יש שלל לוגיסטיקה מסביב שקצת כבדה עלי בשנים האחרונות. אולי בהמשך. וכדי לא להישמע הכי דכאונית בעולם אוסיף שגם לאכול בחוץ זה כיף, אז לפעמים גם יש אלטרנטיבה חביבה לחוסר בישול, וזה. וחג שמח.

  6. ולנסיה Says:

    אם תשני את דעתך יש מתכון לפיצה בחצי שעה 🙂
    (אפרופו החג השמח?)

  7. idit Says:

    יאללה תביאי, שיהיה. גם לי יש מתכון מצוין לפיצה. מתחילים מלוודא שיש בבית פיתה, קטשופ וגבנ"צ

  8. ולנסיה Says:

    בשמחה:

    מצרכים:
    400 גר' קמח מס' 2 של שטיבל (למען הקרנצ'יות)
    שליש קוביית שמרים טריים
    כף שמן זית
    כף מלח
    3/4 כף סוכר
    כוס מים חמימים

    הכנה:
    מדליקים את התנור ומכוונים לחום הכי גבוה, בלי טורבו.
    שופכים את הקמח לקערה ויוצרים בו גומה.
    שופכים את כל שאר המצרכים לגומה (אצלי זה קצת מתחרבש לרוב בשלב הזה, אבל עדיין יוצא טוב).
    ממתינים 10 דק'.
    לשים עד שהבצק חלק וגמיש ולא יבש מידי. אם הוא דביק מוסיפים מעט קמח ואם הוא יבש – מעט מים (כדי להוסיף ממש טיפה בכל פעם וללוש טוב עד שנספג).
    מרדדים לגודל תבנית תנור (בהנחה שאין לך תבנית עגולה לפיצה…)
    מכניסים לתנור עם רוטב וגבינה (וטופינגס שווים) ל 15-20 דק'.

    לרוטב אני משתמשת בקופסת עגבניות מרוסקות קטנה + קופסת רסק עגבניות (המרוכז) קטנה + כפית גדושה שום כתוש + אורגנו/בזיליקום/גם וגם – תלוי מה יש בבית.

  9. idit Says:

    תודה! מוצרלה?

  10. ולנסיה Says:

    כן, מוצרלה (ולא פלסטיק צהוב!) – זה היתרון בלאפות את הפיצה של עצמך. 🙂

  11. לא Says:

    (חובש פאה של יאיר לפיד)
    הקרדינל רישליה אמר פעם: כתבו לי שש שורות על האדם הכי צדיק וישר דרך שאתם מכירים ואני אמצא סיבה מספקת לתלות אותו.

    (מעיף לרצפה את הפאה של יאיר לפיד, דורך עליה פעמיים, מבשל עם חסה ונותן לחתול לאכול, החתול מתעצבן ולא נותן לישון בלילה, חובש פאה של הקרדינל רישליה:)
    כתבו לי שש שורות על האדם הכי מגניב ומודע לעצמו שאתם מכירים ואני אמצא סיבה מספקת ללעוג לו.

  12. idit Says:

    יש לך שקל?

  13. לא Says:

    כן. אבל יעלה לך יותר משקל להגיע אלי ולקבל אותו.

  14. idit Says:

    שלח לי בפייפאל גבר

  15. לא Says:

    בורגני מדי בשבילי. למה את צריכה שקל בכלל?

  16. idit Says:

    מוצרלה

  17. avivamishmari Says:

    זו לא פעם ראשונה שלי בבלוג שלך, אבל הפוסט הזה עורר אותי מספיק בשביל להגיב.
    כתבת כל כך אמיץ ונוקב שכמעט הצלחת להשכיח את העובדה, שלא הגדרת מהו כן האומץ (חוץ מלתת כותרת לפוסט שאת זה אני עושה בעזרת מחולל הכותרות שלי, כובע קש גדול וכמה פתקים מקופלים).

  18. idit Says:

    היי אביבה!
    שאלה קשה. קראתי ושמעתי כ"כ הרבה פעמים איך משתמשים במילה אומץ כדי לתאר את מה שעושים המשתתפים בסדרה הזאת, והיה לי כ"כ ברור וכ"כ מרגיז שזה לא מה שזה, עד שלא התעכבתי על מה כן יכול להיחשב כאומץ. מה ההגדרה שלך לאומץ?
    בגדול, ההגדרה הקצת מטושטשת שלי לאומץ נחלקת לשניים: החלק הראשון הוא להסתכן בפגיעה. לא להישאר באזור הנוח שלך מבחינה רגשית, או מבחינה מקצועית, או מבחינה אידיאולוגית, אפילו מבחינה פיזית. להסיר הגנות, להגיד ולעשות דברים שעלולים לפגוע בך, מפני שאתה יודע שאלה הדברים הכי נכונים והכי ראויים להגיד ולעשות.
    החלק השני הוא לקחת אחריות. להכיר בהשפעה שיש לך על הסביבה שלך (ובעצם גם בהשפעה שיש לך על חייך) ולפעול בהתאם. לא לנסות למזער את ההשפעה או לברוח ממנה. ואולי לקחת אחריות זה תת סעיף של להסתכן בפגיעה.
    אני מבינה איך כשרואים מישהו חושף את כל הרגעים האינטימיים בחייו בטלוויזיה, זה נתפס כמו לקיחת סיכון מאוד גדולה, ולכן מתבקש להגיד "אומץ". אבל אם אתה אקסהביציוניסט או רודף פרסום או שניהם, אז בעצם לחשוף את עצמך זה להישאר באזור הנוח שלך, והסיכון בפגיעה למעשה פוחת, כי תשומת הלב שאתה מקבל בתמורה לחשיפה אף פעם לא יכולה לפגוע בך כמו שחוסר תשומת לב יפגע. כשמישהו מכניס אותי ככה לסיטואציות הכי אינטימיות בחיים שלו, אני מרגישה שמה שבאמת מפחיד אותו זה לחוות את הסיטואציות האלה לבדו. וכמו שאמרתי, מותר ואנושי לא להיות אמיץ, ואני יכולה להשתדל להתייחס לנטייה הזו בהבנה. כלומר, היא קיימת גם אצלי, אחרת לא היה לי (בלוג). אבל כשמתייחסים לפיתרון הקל הזה כאילו מדובר בתעוזה ותרומה לחברה, זה מרגיז. סליחה על הספר שכתבתי בתגובה לשאלה הפשוטה. לילה טוב.

  19. avivamishmari Says:

    תודה על הפירוט! לא צריך להתנצל על האורך, רק לקחת בחשבון שזה מזמין תגובה מושקעת ולכן לוקח זמן עד לתגובה 🙂

    מסכימה איתך שהרבה פעולות, כולל חשיפה בתקשורת, נובעות לא מאומץ לחשוף אלא מפחד להישאר לבד, ללא קהל, בלתי נראים. אני כותבת על זה בעצמי כל הזמן. מצד שני, יש הרבה אנשים שמפחדים כנ"ל ולא נחשפים – מה הם כן עושים אני לא יודעת, אבל הפחד הזה לא מניע אותם לפעולה. אולי יש בכל זאת משהו מן התעוזה ביציאה הזו לפעולה "עכשיו אני אחשוף הכל"?

    ומסכימה איתך גם שהז'אנר שנוצר, של ריאליטי ותוכניות תיעוד עצמי, וכל המונולוגים המודעים האלה למצלמה, בעצם יכולים להסתיר המון זיוף ופוזה. אתה לא יכול לדבר 20 דקות למצלמה שכיוונת על עצמך, בלי פוזה.

    מה זה כן אומץ מבחינתי? שולפת מהמותן. אולי להעיז לעשות משהו שלא היה דומה למה שעשית עד עכשיו, גם אם הוא לא יותר אקסטרים? כלומר, לצאת לצניחה חופשית לראשונה בחייך זה לא בהכרח אומץ (יכול להיות אבל לא חייב). אם את כל החיים עושה ספורט אקסטרים, הצניחה החופשית יכולה אפילו לבטא בריחה ופחד. אבל לשעמם לראשונה מישהו במסיבה, אם כל החיים שלך אתה מתאמץ לבדר, יכול להיקרא אומץ.

  20. idit Says:

    בדיוק מה שכתבת. דיברתי על זה עם ג'וני דו קודם. שאלתי אותו מה ההגדרה שלו לאומץ והוא אמר שהוא מסכים עם ההגדרה המילונית ושאפסיק להטריד אותו. מאוחר יותר הוא שאל אם מישהו שרץ להציל ילד שעומד באמצע כביש סואן הוא אמיץ, גם אם הוא בעצם נהנה מזה ואוהב להאיץ את הדופק ומחפש הזדמנויות לעשות את זה. זה כנראה סובייקטיבי, אצל כל אחד פעולה אחרת תיחשב כאומץ. גם אם זה לא בדיוק מה שכתוב במילון.
    בואי נגיד שבין חשיפה טוטאלית כדי לקבל תשומת לב ובין הדחקת הרצון בתשומת לב ואי מימושו – יש לי יותר סימפטיה לאופציה השנייה. מה גם שרוב המשתתפים שם כבר נחשפו עד כמה שנתנו להם במקומות אחרים, בין אם אלה טוק שואוז בערוצי נישה, טקסט בספרים, טורים, מקומונים ובלוגים, או סרטי פורנו, כך שקשה אפילו לתת להם את הקרדיט על התעוזה בעשיית הצעד הראשון בתחום. טוב די, אני בכלל לא כועסת על זה במידה שמשתמעת מהתגובות האחרונות שלי. לילה טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s