מדהים איך עם כל העושר והאינסופיות של האינטר-נט בסוף נתקעים על שעות של ריפרוש בג'ימייל, וואינט ופייסבוק. מלך הכיתה מכיתה גימל מרים כוס בירה ומחייך למצלמה. רווק, מקריח, אינטרסטד אין ווימן. בטח מזיין, אבל לא בחורות יפות באמת. בסוף כיתה גימל הוא נסע עם ההורים שלו לשליחות בחו"ל, ונשא נאום פרידה באמצע הכיתה. הוא אמר שרצה להיפרד מכל הכיתה באופן אישי, ואז עבר ברשימה שמית, אחד אחד, רק על המקובלים.

החיים באמת מעייפים. חוטפים מכה, מרחמים על עצמכם, יורדים שלושה קילו, מאבדים חבר או שניים אבל כנראה שהם לא היו חברים אמיתיים ועכשיו לפחות אתם יודעים מי באמת יהיה שם בשבילכם בעת צרה, מרימים את עצמכם בכוח, משדרגים את מקום העבודה, קונים שתי שמלות חדשות, מתחילים להתיידד עם אנשים חדשים, מסתכלים אחורה על הדרך שעברתם וגאים באיך שהרמתם את עצמכם, מתחילים להאמין שאתם די סבבה ושהמכה שחטפתם לא הייתה באשמתכם או שאולי לא הייתה בכלל ורק דמיינתם אותה והכל בעצם ממש אחלה? ואז שוב. ושוב מרחמים על עצמכם, יורדים חמישה קילו, מאבדים כמה חברים אבל כנראה שהם לא היו חברים אמיתיים ועכשיו לפחות אתם יודעים מי באמת יהיה שם בשבילכם בעת צרה, מרימים את עצמכם בכוח מהרצפה, פותחים בלוג, מוצאים עבודה חדשה ועוד יותר משודרגת, משדרגים את המלתחה כי אם כבר ירדתם כל כך הרבה במשקל לפחות עכשיו תחגגו את זה, מתחילים להתיידד עם אנשים חדשים דרך הבלוג, מסתכלים אחורה על הדרך שעברתם וגאים באיך שהרמתם את עצמכם בכוח מהרצפה, מתחילים להאמין שאתם די סבבה ושהמכה שחטפתם לא הייתה באשמתכם, ואז שוב. ושוב מרחמים על עצמכם, יורדים 10 קילו, מאבדים את כל החברים אבל כנראה שהם לא היו חברים אמיתיים ועכשיו לפחות אתם יודעים שרק אתם לבדכם תישארו שם בשבילכם בעת צרה, מנסים להרים את עצמכם בכוח מהרצפה, נעזרים בכדורים שמרימים את עצמכם בכוח מהרצפה, משדרגים מסיבית את מקום העבודה ואת המלתחה בסדרת רכישות מוגזמות של בגדים שאין לכם לאן ללבוש כי כדי להאמין לעצמכם הפעם שאתם שווים משהו אתם צריכים לעבוד הרבה יותר קשה, מנסים להתיידד עם אנשים חדשים למרות שזה לא קל כי בגיל הזה לכולם כבר יש חיים משלהם וחוץ מזה אם תתיידדו איתם יותר מדי אולי הם יחבלו בניסיון שלכם לשכנע את עצמכם שאתם שווים משהו, מסתכלים אחורה על הדרך שעברתם ומנסים לשכוח איך עברתם אותה, מתחילים להאמין, לא מעט בהשפעת הכדורים, שאתם שווים משהו, ואז מזהים עוד מכה שעומדת לבוא ובורחים כי בכל זאת מגיע לכם שתדאגו לעצמכם, ואחרי תקופה מחליטים שבעצם אלה החיים ואם לא תסתכנו בלחטוף מכות אז אף פעם לא תוכלו לחיות באמת, ושוב.

ואיכשהו, החלק המעייף בכל זה הוא לא המכות ולא המסכנות ולא טעמה של הרצפה. החלק המעייף הוא אחרי השדרוג. בכל פעם אחרי הטיפוס הזה למעלה הכמעט בלתי אפשרי, כשמצליחים להתקבע בפוזיציה המשופרת. עכשיו יש לכם עוד כך וכך בגדים יפים. יש לכם טייטל חדש שבא לכם יותר טוב. התחלתם להשתמש באייליינר. יש כך וכך אנשים שאתם מחייכים אליהם בבוקר ושמתרשמים מכם לחיוב באופן כללי. כך וכך שקלים חדשים נוספו למשכורת שלכם. כך וכך מקומות חדשים פקדתם. הרמתם את עצמכם. שוב. הגעתם למקום יותר גבוה מהמקום הקודם שהייתם בו. שוב. בשביל מה?

מדהים איך עם כל העושר והאינסופיות של האינטר-נט בסוף נתקעים על שעות של ריפרוש בג'ימייל, וואינט ופייסבוק. מלך הכיתה מכיתה גימל מרים כוס בירה ומחייך למצלמה. רווק, מקריח, אינטרסטד אין ווימן. בטח מזיין, אבל לא בחורות יפות באמת. בסוף כיתה גימל הוא נסע עם ההורים שלו לשליחות בחו"ל, ונשא נאום פרידה באמצע הכיתה. הוא אמר שרצה להיפרד מכל הכיתה באופן אישי, ואז עבר ברשימה שמית, אחד אחד, רק על המקובלים. לפני שהוא נסע חלמת פעם שאתם מגיעים יחד לכיתה ומחזיקים ידיים, וכולם מסתכלים עליכם ויודעים. וזה היה נעים.

כשהייתי קטנה היה לי ספר דק וצהוב משירי רחל. הכי אהבתי את בלילה בא המבשר, שהייתי קוראת לעצמי בלחישות דרמטיות, מרימה את המבט מהספר מדי פעם ומישירה אותו לקהל צופים דמיוני.
כמה שנים אחר כך התחלנו ללמוד את השירים שלה בחטיבת ביניים. המורה לספרות לימדה אותנו איך מאחורי כל שיר עומד הצער של רחל על עצמה, הקמילה שלה מהשחפת, הכמיהה הלא ממומשת לילד, לאהבה של איש שנשוי לאחרת. כל שיר היא מיפתה על נקודה במסלול ההתקדמות של המחלה, ובכל שיר שלמדנו, תמיד המורה לספרות הדגישה את המוטיב החוזר. "מוטיב הקצת" היא קראה לו, והתכוונה לכך שרחל תמיד מבקשת כל כך מעט, רק עוד יום של חיים, רק שישמעו את קולה, רק ילד קטן לאחוז בידו לפסוע לאט בשבילי הגן, רק לראות שוב את הכינרת. כל כך קצת. אז התחלתי לשנוא אותה. את המורה לספרות, אבל גם את רחל. הפרשנות של המורה צבעה לי את כל השירים של רחל באותו גוון מתייפייף ומתבכיין. הגוון של רחמים עצמיים, ושל מוטיב הקצת השקרי. כי הרי בסופו של דבר כולנו רוצים לקבל הרבה, לקבל הכל. והמשוררים רוצים יותר מכולם. לא קראתי יותר בספר הצהוב ומתישהו איבדתי אותו.
אחרי שנים הבנתי שברור שהיא מוכשרת וחשובה ושאני אוהבת את השיר גן נעול. אבל עדיין, רחל תמיד התקשרה לי לאיזו רומנטיזציה של סבל נשי, שחפנית מתעלפת עם צדודית אטרקטיבית שהיה לה סיפור אהבה גדול וטראגי, שקישטה את הדפים שלה במעט מילים באיפוק אצילי כזה, איפוק אנטי בלוגרי, שמתה לפני שהתמסדה או התכערה או בגדה בערכים שלה. לפני כמה שנים קיבלתי במתנה את ספר השירים השלם שלה, ספר כבד וכהה, והחלפתי אותו מבלי לפתוח אותו קודם.
בקיצור, למה אני כותבת על זה? כי היום הודיעו שרחל תופיע על שטר. האישה היחידה בסדרת הדמויות שקיבלו שטרות משלהן. יצחק רבין, מנחם בגין, ש"י עגנון, רחל המשוררת. וזה מבאס אותי. כי בפעם האחרונה ששמעתי על השטרות החדשים האלה, בתחילת נובמבר זה היה, הבנתי שלאה גולדברג מקבלת שטר.
לאישה היחידה בשטרות החדשים אין שם משפחה. כלומר יש לה, אבל הוא לא חשוב. היא "רחל המשוררת", רוח רפאים רומנטית, זאת שהיה לה רומן עם נשיא המדינה, שמתה משחפת, שנקברה ליד הכינרת.
ללאה גולדברג לא הייתה צדודית אטרקטיבית. היא הייתה די מכוערת. היא גרה בעיר ולא על שפת אגם. גם לה, כמו לרחל, לא היו ילדים למרות שרצתה. אבל במקום לכתוב שירים על הכמיהה שלה לילד, רק קצת, רק אחד, ילד קטן קטן קטן, היא כתבה שירים וסיפורים לילדים של אחרים. לא היה לה רומן עם גבר נשוי ומפורסם, ויש שסבורים שלא היה לה שום רומן אף פעם, וזה מוזר בהתחשב בעובדה שהיא כתבה "וגופך לי מבט וחלון וראי". היא מתה די מבוגרת. לא זקנה, אבל מבוגרת ועייפה ומאוכזבת מהחיים. היא לקחה את החרא שהחיים נתנו לה – כל החרא שאתם יכולים לתאר לעצמכם מלבד שחפת – ועשתה איתו את המקסימום שיכלה. היא הייתה פרופסור לספרות, וכתבה ותרגמה לילדים ולמבוגרים ומחזות ופרוזה ושירה, הרבה יותר מרחל. היא חשובה לא רק בזכות היצירה האישית שלה אלא גם בזכות התרומה שלה ליצירה של אחרים, לחינוך, לשפה, במשך שנים. אז למה? זה עניין כרונולוגי אולי? שחזור של הסיפור התנכי על רחל האהובה ולאה המשתדלת שלא משתווה? כי משוררת צריכה להיות צעירה ויפה ונטולת שם משפחה?
אני מתנצלת על הפוסט הפלצני. התלבטתי אם לקרוא לו רק על עצמי או למי שאינו מאמין ובסוף כרגיל לא נתתי לו שם. אני אוהבת את לאה גולדברג, היא האנדרדוג, והיא בת של בנות (ואולי זו הסיבה שיהודית רביץ אוהבת לשיר את השירים שלה). הייתי רוצה שהיא זאת שתהיה.

הנה חולצה שלה. תקנו לי אותה ליום הולדת:

(יצא דומה לפוסט הקודם, לנון ומקרתני, מי שהדימוי שלו עובד לטובתו ומי שהדימוי שלו עובד נגדו גם אם בעצם הוא זה שבאמת והוא זה שיותר. מעניין למה זה כל כך מפריע לי בזמן האחרון)

(בזמן האחרון?)

הבעיה שיש לי עם פסטיבל ג'ון לנון שעשו עכשיו היא שלא נראה לי שהוא היה אדם נחמד. כאילו, זה לא מפחית מאיכות השירים שלו, אבל הוא נראה טיפוס חרא קצת. אני גם לא קונה את כל מה שהוא עשה למען השלום, נראה לי שזה היה יותר למען עצמו. בעיקר הקטע עם המיטה.
אבל עכשיו כמעט שאין דבר כזה, להיות חרא. כשמישהו חרא אפשר לעשות לו רציונליזציות מפה עד מחר. לעשות רציונליזציה למישהו שחרא אליך זו יכולת שרוכשים רק כשמתבגרים, ורוב הזמן היא לא מועילה במיוחד.
בכל מקרה, החיים מעייפים. חלק מהאנשים מתעייפים מהחיים פחות, וחלק מתעייפים מהם יותר. קשה להם יותר לצלוח את החיים. אין להם בסיס שמחזיק אותם, אז הם מוציאים יותר אנרגיה מהממוצע על פעולות טריוויאליות, ועפות להם אלף מחשבות בראש על כל דבר קטן שקורה. הם לא פחות רגישים, הם אולי אפילו יותר רגישים, אבל יש להם פחות משאבים, כי הם שורפים הכל על ההתמודדות עם עצמם. ולכן כלפי חוץ הם אולי לא קשובים ולא מכילים ולא מתחשבים. במקרים קיצוניים – אפילו אכזריים. זה פשוט מפני שיש להם פחות כוח, זה כל ההבדל. משהו אוכל אותם מבפנים. ובאותו אופן, יכול להיות מישהו שנורא עוזר ומתגייס אבל בעצם אין בו טיפת אמפתיה והוא עושה את זה ממניעים אנוכיים שלו. או סתם מחוסר הבנה. לאנשים כאלה יש יותר כוח להתמודד עם החיים, ולפעמים הם נותנים לעודף הכוח שלהם לזלוג לתחומים שאפילו לא באמת מעניינים אותם.
ואז כשמישהו מתנהג אליך חרא, ואתה לא רוצה לחשוב שהוא חרא כי אז תרגיש מאוד לבד, אז אתה אומר לעצמך שקשה לו, ושאין לו ברירה אלא להיות ככה כי אין לו משאבים, כי הוא מסכן, מסכן כמוך ואתם נשמות תאומות בעצם. ואולי אפילו יותר מסכן ממך, כל כך מסכן שאין לו ברירה אלא להיות חרא אליך. ובסוף אתה אפילו קצת רוצה להציל אותו.
וכשאתה מתנהג חרא למישהו, נגיד אם מישהו פונה אליך ברחוב ואין לך כוח לדבר איתו אז אתה עונה בטון לא נעים, או שאתה מסנן מישהו, אז אתה אומר לעצמך שההתנהגות הזו רק מראה כמה דלים המשאבים שלך, ודלות המשאבים שלך מראה כמה שאתה רגיש ועדין, עדין מדי לחיים האלה, ואתה לא יכול לנער את כל הפגיעות ממך ולהיות שופע חיוכים כמו איזו בהמה גסה שאטומה לסכנות הקיום.
בסוף אתה כבר לא מבין מי טוב ומי רע סביבך, וגם לא באילו כלים אתה אמור למדוד את עצמך. מבחן הכוונה? מבחן התוצאה? מבחן המשאבים? רק אלה שחותכים אותך בכביש, אתה עדיין יכול להיות בטוח לגביהם שהם חארות. אלא אם כן הם לחוצים כי הם ממש ממהרים לראיון עבודה או שהם עומדים ללדת. בעצם לך זה קרה פעם, שלא נתת למישהי להשתלב והיא קיללה אותך, אבל הייתה לך סיבה ממש טובה.
ג'ון לנון כתב שירים יפים אז הוא בטח היה רגיש, רגיש מדי לחיים האלה, וזו הסיבה שהוא נטש ונישל את הבן הבכור שלו, או הסתיר את אשתו הראשונה כדי לא לפגוע במכירות, או עזב אותה למען יוקו אונו, או אמר שהביטלס יותר גדולים מישו, או שכיבס את הכביסה המלוכלכת עם פול מקרתני בפומבי. ופול מקרתני לעומתו הוא אהבל כזה, אחד שלא חושב יותר מדי ושיש לו תמיד עודף כוח להתמודדות עם החיים, ולכן הוא כתב את החלק הקליל של אה דיי אין דה לייף, והיה עם אותה אישה 200 שנה בלי להתלבט בקשר לזה, ולכן הוא צמחוני ולכן הוא עושה דברים שטמבלים עושים כמו להתחתן עם זונה צולעת ולעשות מתיחות פנים כושלות. אם הוא היה ישראלי הוא בטח גם היה עושה צבא.
פעם שי גבסו התארח בתכנית הזאת שגל אוחובסקי ראיין כל מיני אנשים כשפתחו מחדש את ערוץ 24 תחת קשת. גל אוחובסקי צחק עם נינט על זה שפעם היא הייתה יותר שמנה, וזה משהו שאף פעם לא צוחקים עליו עם בחורה. והוא שאל אותה, וגם את גבסו, מתי הם הזדיינו בפעם הראשונה. גבסו אמר "לא בא לי לדבר על זה". וגבסו אמר גם שיש לנו תפיסה שגויה לגבי מה זה טוב. הוא אמר שיש אנשים שנורא קל להם ללכת בתלם, ואז כלפי חוץ הם כאילו טובים אבל זה מפני שהם לא מקשים על עצמם ולא שואלים שאלות. ולעומת זאת מישהו כמו בוב דילן שהוא כלפי חוץ רע כי הוא עושה סמים ומזגזג בין דתות, אז בעצם הוא עובד הרבה יותר קשה כדי להיות טוב. מקשה בשאלות, מנסה כל מיני כיוונים שונים כי זה חשוב לו יותר. וגם זה נכון, נראה לי. אם הוא היה מסכים לספר לגל אוחובסקי מתי הוא הזדיין הייתי מקשיבה לו פחות.

ראשית כל, אחרי ארבע שנים סוף סוף הבנתי שהדבר הכי טוב שבלוגר מושתן שכותב על החיים המושתנים שלו שדומים למיליוני חיים מושתנים אחרים ועל החלקים שאולי לא דומים הוא ממילא לא רוצה לכתוב כי הוא מעדיף להישאר מעורפל וכמו כן שיזדהו איתו, הדבר הכי טוב שבלוגר כזה יכול לעשות בזמן אסון לאומי זה לסתום. לא לכתוב אפטר סקול ספשל על גלעד שליט, או יום הזיכרון, או אונס, או כל נושא ציבורי אחר שהוא בעל משקל סגולי גדול מזה של חולצת סנג'איה, שאחר כך צריך יהיה להפוך אותו לפוסט מוגן סיסמה.
שנית, אחרי שהבנתי את זה אכלתי חצי קופסא של בראוניז עם קמח שקדים במקום קמח רגיל. לא מומלץ. הטעם טעים אבל המרקם הוא כשל בטון עם קצת אבק עליו, ואני די בטוחה שאשלם על זה מאוחר יותר. שלישית, בחנוכה הזה לא יצא לי לאכול סופגניה אחת טובה באמת. דגמתי את כל הטעמים של רולדין וכולם זוועה ועכשיו ממש קשה לי לנשום ברוב הג'ינסים שלי. ובכל פעם שאני קונה אחת אני לא מצליחה לתפוס אותה כשהיא יוצאת מהשמן אלא רק אחרי כמה שעות של ישיבה בחוץ. ועדיין לא הצלחתי לרכוש חברים שמטגנים סופגניות בעצמם ומזמינים אותי להדלקת נרות. אבא שלי מטגן בעצמו לפעמים, אבל הן יוצאות נורא קטנות, עם קליפה קשיחה כמו המוות ובצק חי בפנים והוא לא מצליח למלא אותן אז הוא מורח ריבה כזה מלמעלה כמו על פרוסה. אני חושבת שזה מכסה את הנושאים הקלילים להפעם.
רביעית:
עכשיו אני רוצה להתוודות שכל הדברים שסיפרתי לכם עליהם, דאלי ושחר ו-ולנסיה והעלמה עפרונית*, כלומר הסיפור בהמשכים הזה שאני מנסה לתפור, על גיברת ועד הבית וגיברת מודעת אבל מהבניין, אז הם בכלל לא קרו לי. הם קרו לג'וני דו. דווקא הסיפור עם השוטרים כן קרה לי, אבל המזוזה החדשה והשכנה שמת לה בן, זה בבניין של ג'וני בכלל. אמרתי לו שאני רוצה לשאול את הסיפור הזה ולהציג אותו כשלי כי הוא לא יכתוב אותו בשום מקום ונראה לי שזה רקע אנושי נחמד שיוסיף קצת צבע לעלילותי לבדי בדירתי. הבעיה היא שיש לסיפור הזה חלק נוסף ואותו אני לא מצליחה לשלב בסיפורי הבראוניז והסופגניות. ועכשיו אחרי השריפה אפילו יותר קשה לשלב אותו. (אופס, אמרתי שריפה. טוב, אהפוך את הפוסט למוגן סיסמה בעוד שבוע).
החלק הנוסף הוא שאחרי שלשכנה של ג'וני דו מת בן, ואחרי שהתקינו לו מזוזה חדשה בבניין וגבו ממנו כסף עליה למרות שהוא אתאיסט (שכחתי לשאול אותו אם הוא שילם. אני הייתי משלמת), אז הוא שמע את אחת השכנות רבה עם השכנה שמת לה בן. אולי זו הייתה השכנה שהתקינה את המזוזה שרבה עם השכנה שמת לה בן. בכל מקרה, היא אמרה לה "מה את כועסת עלי?" והשכנה שמת לה בן ענתה לה "אני לא כועסת עליך. אני לא כועסת על אף אחד. רק על אלוהים".
חשבתי שזה יכול להיות סיום דרמטי לאיזשהו פוסט אבל אני לא מצליחה לשלב את זה באף פוסט, כי אני לא מצליחה לשלב את זה עם כתיבה על הצרות של עצמי, שנדמית מאוד אגוצנטרית בהשוואה. כנראה שזה יצטרך להישאר דרמטי בפני עצמו, ולא כמכשיר לפאר ולהוסיף עומק לסיפורי הסופגניות.
גם לי חרא. אגב. אבל לא ככה. אני עדיין לא כועסת על אלוהים. לא רק עליו, ולא תמיד עליו, בכל אופן. אולי זה המקסימום שאפשר לקוות לו. זה וסופגניה נורמלית לפני שייגמר החג.

*וירון