כמה ימים אחרי שפתחתי את הבלוג עלי מוהר מת. התלבטתי אם אני אמורה לכתוב על זה משהו, האם יש לבלוגר, בהנחה שזה בלוגר שמחבב את עלי מוהר, איזו מחויבות ממלכתית להתייחס למותו. כתבתי פוסט על הדילמה הזו ועל מהי אישיות וירטואלית במאה ה-21 או משהו כזה. הכי קשקוש מטא בלוגרי מביך של טירונית בלוגלי בשנת 2006. זה היה הפוסט הראשון שג'וני דו הגיב בו.

היום נערך מופע לזכרו, כך מסתבר. במקום שטיפת המוח השבועית של סיון רהב מאיר וידידיה מאיר, שכבר התרגלתי להקשיב לה במשך כמה דקות עד שאחד מהם אומר משהו ממש שקוף ושערורייתי על חרדים או ימנים או חילונים או שמאלנים ואז אני אומרת "מה זה השטיפת מוח הזאת, מה נהיה מהם" ומעבירה תחנה. במקום זה היה שוב היא כאן, אבל לא בגרסה הרגילה אלא בהופעה חיה. יוני רכטר התחיל את הבית בזיוף וניסה להשתקם ממנו ולחזור למסלול, כל הדרך עד לפזמון, שבו הוא ויתר ופשוט ירד סולם או שניים וקצת אילתר שינויים במנגינה כך שתתאים לטווח הקול הנוכחי שלו או לטווח ההתרגשות הנוכחי שלו. עלי מוהר השתמש לפעמים במילה "רוגש". השדרנים החמודים של גלצ העבירו את המופע לזכר עלי מוהר עם פרשנות כמו במשחק כדורגל. "עכשיו עולה לבמה מי אם לא יהודית רביץ. והנה נורית גלרון. הרבה עיניים לחות יש כרגע בקהל".

המסקנה שלי הייתה שיש משהו מביך, לפחות עבורי, בשימוש בבלוג כבמה להשמעת דעותי על ענייני היום. עדיין עשיתי את זה מדי פעם ברגעים של חוסר מודעות עצמית או חוסר שליטה, אבל אחר כך, אחרי שעה או שנה, התחרטתי ומחקתי. זה כמובן יוצר בעיה חדשה והיא שנשאר שטח צר מאוד של נושאי כתיבה שכופה התעסקות עצמית ברמה מעייפת. וגם על זה כבר כתבתי. השורה התחתונה הייתה שלהקדיש "הספד" לעלי מוהר ב"אתר" שלי זה יומרני ונשען על הנחה חסרת בסיס לפיה יש לי משהו לומר עליו שלאחרים אין.

משמיעים קטע מראיון שנערך איתו, אין לי מושג איך זה נראה על הבמה. אולי רואים אותו מדבר על מסך, אבל אני שומעת רק את הפסקול, ובו הוא מספר איך אבא שלו לימד אותו על ההבדל בין שירה ופזמון. אתה זה שמביא את הפזמון, ואילו השירה באה אליך. אבל הוא, כלומר עלי מוהר, פחות הרגיש את ההבדל והצליח לשחק יותר עם הגבולות. ככה הוא מספר. השירים הכי אישיים שלו היו אלה שכתב בהזמנה. לפעמים אפילו כשכבר הייתה מנגינה מוכנה מראש. למשל העיקר זה הרומנטיקה. ליוני רכטר כבר היה לחן, וכבר היה זמר, רק צריך היה להוסיף מילים שיתאימו למשקל המהיר והמקוטע. אז הוא כתב מילים, כאלה שנשמעו לו קלילות וחסרות משמעות, ורק אחר כך הבין כמה הן בעצם מייצגות את מי שהוא ואת מה שהוא עובר. אין לי בעיות, הן תמיד אומרות לי לא.

"ועכשיו עולה לבמה, כמובן", אומר השדרן, "גידי גוב". ומתחיל הפסנתר של העיקר זה הרומנטיקה וגידי גוב שר "עוד בנעורי". כשיצא אוסף הדואטים מלילה גוב, מתי זה היה? אמצע הניינטיז נדמה לי. הקול הרמוס שלו הרגיז אותי. במיוחד בדואט עם ריטה, כשהוא ממש נשבר בפזמון. באיזה קטע אתה ממשיך להיות זמר, להופיע ולהוציא דיסקים? היום זה כבר לא מרגיז בכלל*. להפך. נוגע ללב. במיוחד בשיר כזה, העיקר זה הרומנטיקה. השינוי בקול שלו מאז הביצוע המקורי, עוד בנעוריו, מדגיש את הפער בין הקלילות של המנגינה לחוסר הקלילות שבחיים האמיתיים. השיר הופך למפגש יפה בין שקר שמח לאמת עצובה, שחושף משמעויות נסתרות או כאלה שנוספו עם הזמן.  היום ארוך אבל קצר לי, מלהתחיל עוד לא נגמר לי.  הרבה עיניים לחות יש כרגע בקהל. להיות לבד זה די נחמד כמו אחד שדיכאון עושה לו חג.

אחרי השיר גידי גוב קורא מתוך פנקס המלצות שעלי מוהר כתב לו ולאשתו כשטסו לפריז מזמן. הוא מאבד את המקום המדויק שסימן בפנקס, אז הוא סתם קורא בקול רם המלצות אקראיות עד שימצא את הפסקה הרלוונטית, ומדי פעם מתבלבל או מדלג על קטע, באופן חינני וקצת מעצבן. בסוף הוא מוצא את הקטע שחיפש – הנחיות ליום שלם  שכולל טיול בוקר, ביקור במוזיאון ואכילת מאפה כמהין במסעדה. את היום הזה גם הוא עצמו מתכנן לחוות בפעם הבאה שיזדמן לו להגיע לשם. אבל יש עוד המון דברים לעשות שם, הוא כותב, וגידי גוב קורא. "אין קץ לאפשרויות, רק הימים קצרים הם".

(*הקטע עם כוכב נולד עדיין מרגיז אבל)