3.קוביות
תל אביב, ירושלים, חיפה, לונדון וניו יורק כולן אורגניות. הרחובות החדשים שלהן צומחים מתוך רחובות עתיקים, שבתורם צמחו מהנמל או הנהר או ההר. לעומתן, פארק אפק פשוט הונח בשטח כפר קאסם. כלומר ראש העין. הוא נבנה באופן יזום, מנותק מכל מי ומה שמקיף אותו, מתרוקן מיושביו בסוף היום. והעסקים מפוזרים בו כמו קוביות שהושלכו בזריקה מרושלת: קוביית סופרמרקט, קוביית ארומה. קובייה לבנה גדולה ואטומה של חברת תוכנה. מסעדת שיפודים תעשייתית, חנות עודפים של דלתא, חניון רב קומות מבטון חשוף. יש גם יתרונות במקומות מתוכננים מהיסוד – תחושת השגחה שמספקת היד המכוונת שהניחה את הדברים. אבל בפארק אפק גם זה לא נמצא. היד המטאפורית שבנתה את פארק אפק בנתה אותו בכזה חוסר חשק וחוסר חן, עד שמעל למתחם מרחפת תמיד תחושה של ארעיות וחורבן מתקרב – כשהיד תשקשק את הקוביות ותפזר את התוצר המאכזב מחדש – אין לדעת איך ומתי.
הקובייה הגדולה ביותר בפארק היא זו של ספקית התקשורת הסלולרית, האינטרנט והתוכן יו טל מי – בניין מצופה בזכוכית כהה, בחזיתו תמיד תלויה כרזה בגודל מפלצתי מהקמפיין האחרון.
מלמטה למעלה: יו טל מי מתחילה מתחת לאדמה, בקומות חניון. מעליהן מרתף עם שורת משרדונים של פקידי כוח אדם, שם מתקיימים ראיונות, וכיתות להכשרות ומבחנים.
מעל לאדמה קומת הכניסה, עם דלפק מודיעין וביטחון ולובי גדול, מקושט בפוסטרים, דוכני קפה ופינות הסבה עם כריות ממותגות. קירות הזכוכית משקיפים לחצר מטופחת עם דק עץ וערוגות. יש אפילו בריכת נוי קטנה עם דגים צבעוניים. זה השטח הציבורי של קומת הכניסה. יש גם שטח לעובדים בלבד, והוא תחום בשורת מחסומים שנפתחים באמצעות תג עובד, צבועים באותם הצבעים ומקושטים באותן הכרזות. חלל העובדים גם הוא צבוע בצבעי יו טל מי ומקושט בכרזות. מה שמייחד אותו הוא הריח הייחודי שמגיע מחדר האוכל. בחלל האחורי של קומת הכניסה, שאינו גלוי לעין המבקרים, נמצא חדר האוכל העצום של יו טל מי, עם שולחנות קיבוציים ארוכים ודוכנים שונים – דוכן סלטים, דוכן בשרי ולפעמים דוכן מתחלף כמו מוקפצים או פיתות. אין שם ריח של אוכל, לא כזה של בישול ביתי ולא כזה של טיגון שמפיץ דוכן ברחוב. חדר האוכל של יו טל מי מפיץ ריח שהוא תערובת של פריזר מופשר וחומרי ניקוי מחוממים. אפשר להרגיש בריח הזה כבר במסדרון שמוביל לחדר האוכל, וכל מי שמגיע לחדר האוכל לחזה עוף ואורז בחמגשית ממשיך אחר כך עם הריח סביבו ועל עצמו.
קומה 1 מאוכלסת באנשי שירות הלקוחות. אם הקומות האחרות בנויות במתכונת קן נמלים, קומת שירות הלקוחות בנויה במתכונת כוורת דבורים – צפופה ורועשת, נטולת קירות כמו רוב החללים בבניין, ובנוסף גם נטולת מחיצות בין העמדות. תחלופת העובדים בקומה 1 היא הגבוהה בחברה. כל עובדי שירות הלקוחות עוברים קורס הכשרה ומתחייבים להיות חלק ממשפחת יו טל מי במשך תשעה חודשים לפחות על מנת להחזיר את ההשקעה בהכשרתם. תמיד יש כאלה שלא שורדים את ההכשרה או את מלוא תקופת העבודה, ומהם גובה יו טל מי קנס, פיצוי לחברה על הפרת ההתחייבות ובזבוז משאבים. אלה שמצליחים לשרוד את התקופה עוזבים אחרי שנה, מקסימום שנתיים, ללימודים או לטיול בעזרת המשכורות שחסכו.
נציגת שירות לקוחות מתמודדת בכל יום עם אנשים על הסף. נציגת שירות לקוחות טובה צריכה לספוג את הכעס וגם לחסום אותו. נציגת שירות מצטיינת מסיימת את השיחה בתוספת גבייה. כדי להצליח בזה – להזיז אדם לנקודה שסימנת – יש צורך במבנה אישיות מאוד מסוים. אנשים עם מבנה האישיות המתאים התקדמו יפה בשירות הלקוחות, הפכו למנהלי צוות או למנהלי סניף, או שעלו לקומה 4 למחלקת השיווק.
קומה 2 שייכת למחלקת כספים. קומה משעממת.
קומה 3 היא קומת טכנולוגיה. לא טכנולוגיה של מכשירי מובייל אלא תחזוקת המחשבים בבניין ותחזוקה של פורטל הווב ופורטל המובייל של יו טל מי. למי ששירת בצה"ל, אנשי הטכנולוגיה של יו טל מי הם מה שנקרא "מפעיל מחשב" לעומת "מתכנת" בחברות הייטק. המסקנה המתבקשת היא שאנשי הטכנולוגיה של יו טל מי נמצאים שם כי הם המוכשרים פחות בשדה מקצועות הטכנולוגיה. זה בטח נכון לגבי חלק מהם ולחלק אחר יש סיבות אחרות.
בקומה 4 יושבת מחלקת שיווק ומכירות. שם נמצאים אנשי המכירות שיוצאים לשטח ומשיגים דילים עם לקוחות גדולים, ואנשי התוכן שמשווקים שירותים ותוספות ללקוחות הקטנים. אגב, בסופו של דבר סכום הכסף שנכנס מהשירותים והתוספות הקטנים הוא גבוה יותר מזה שנכנס בהחתמת המנויים הגדולים.
קומה 5 היא קומת ההנהלה. הקומה המוגנת ביותר, המרווחת ביותר והכי פחות מאוכלסת. הקומה היחידה שאין בה את המבנה הפתוח/מחולק. יש בה חדרים רחבים – משרד מנכ"ל, חדר ישיבות ומשרד דוברת – וחללים צמודים של המזכירות.
ומעל כולם הגג – יש בו ספסלי עץ עם שמשיות ממותגות, נוף נחמד לסופרמרקט ולפרויקטי הבנייה "רויאל פארק" ו"סלקטד טאוורס" בפאתי ראש העין, ובערב לשקיעה. שם נערכים אירועי העובדים של יו טל מי – נשלפות שורות של כסאות מתקפלים, לפעמים פורשים מסך קולנוע ענק, חברת הקיייטרינג שמפעילה את חדר האוכל מקימה דוכנים עם פיתות או מוקפצים. החברה משקיעה בפעילויות לעובדים כאסטרטגיה של קידום תחושת שייכות במקום תחושת שליחות. אבל בעיקר, הגג הוא המקום הפופולרי להפסקות סיגריה, שבו מתערבבים עובדי הכספים, המכירות, הטכנולוגיה (ההפסקות של עובדי שירות הלקוחות קצרות מדי).
"איזה קטע" אומרת המפיקה שוב ושואפת מהסיגריה.
"כן", מסכים עורך המשחקים.
"אבל איך זה יכול להיות שהוא קנה אותנו אם אין לו מספיק כסף?".
"הוא קנה אותנו עם מעט מאוד מהכסף של עצמו והרבה הלוואות, והוא יחזיר את ההלוואות בכסף שהוא יוציא מהחברה. זה כמו משכנתא. אתה קונה בית והבטוחה להחזיר את הכסף זה הבית".
"היתה מישהי איתי בשירות לקוחות" אומרת המפיקה. "מוזרה כזאת. יום אחד היא קמה באמצע הדרכה, כבר לקראת סוף הקורס זה היה, ואמרה כזה 'טוב, מספיק', והלכה".
"למה היא עשתה את זה?"
"לא יודעת".
עובר משב רוח נעים של גג באביב. הם בוהים קדימה, המנופים של פרויקט רויאל פארק ממלאים את שדה הראייה שלהם. כבר חודשים עובר שמעמיקים את הבור בפרויקט הזה, לא מגיעים לשלב הבנייה לגובה.
"אתה יודע שבחיים לא עבדתי במקום אחר?".
"כן, סיפרת לי".
"מהיום הראשון אני פה. זה הבית שלי".
? 