סימן שאלה. לוח בקרה.
פלוגה בקו. שבעה. ועוד פוסטים עם מספרים במקום כותרת. רשימת מגיבים אחרונים. זה הבק אופיס של הבלוג, או האדמין. מה שרובכם רואים בעבודה, הפיגומים של האתר. לכל אתר יש פיגומים ולכל פיגום יש פועל. לפעמים אתם כועסים בגלל ש (תודה איציק. מותר כיוון ש?) כיוון שאתם צריכים להתרוצץ מאחורי הקלעים כדי לתחזק את החזות הנוצצת. לפעמים אתם נהנים מהשליטה ומיתרון הידע שיש לכם על פני הצופים.
הבעיה היא, שאחרי שקוראים ביותר מדי בלוגים, מגיעים למסקנה שלכולם יש את אותם דברים להגיד. או ליתר דיוק, שגם הפקאצות העילגות ביותר אומרות את אותם הדברים שאני אומרת. חייב להיות הבדל כמובן, אז נגיד שההבדל הוא בדרך שבה הדברים נאמרים. רק שאז צריך פתאום להשגיח על הדרך, ואז יש עודף מודעות עצמית שפוגעת בתפקוד ורגשות אשמה על התפקוד הלקוי שפוגעים בתפקוד שהופך ללקוי עוד יותר.
לפני כמה שנים למדתי בכיתה שאין דבר כזה "באִם". זה לא הטריד אותי במיוחד כי ממילא לא נהגתי להשתמש במילה הזו. אבל גיליתי שתוך זמן קצר, כל מי שהשתמש במילה "באִם" נראה לי ככסיל גמור ופסלתי אותו במחשבתי לנצח. וחבל, כי לפני כן לא הייתי מבצעת את הסינון הזה וזה השאיר פתח לכמה ידידים פוטנציאליים.
הבוס שלי באותה תקופה היה מכתיב לי מכתבים. לא היה מכתב אחד שלא כלל את המלה "באִם". באם יתאפשר לקיים את הפגישה בשעה חמש, באִם תוכלו לשלוח לי עותק של המסמך, באִם יתקיים האירוע בגן הסלעים המשוננים… לפעמים הייתי מקלידה מכתב שלם כמעט בלי המלה הזו, אבל אז הוא היה דוחף אותה בסוף. את הבאִם. וזו מלה מעצבנת במיוחד, כי בעצם אין שום הצדקה לשימוש בה. אפשר לכתוב "אם". הבחירה בנוסח השגוי נעשית מתוך יומרנות, רצון להישמע רשמי ומתוחכם שחוזר אליך כמו בומרנג. נטרתי לו על היומרנות הזו. הוא שמע את הטינה בקול שלי ונטר לי בחזרה על התגובות שלי כלפיו. באִם תמות מחר ואוכל לזייף מכתב המלצה בחתימתך. ולא תהיה דרך לאמת אותו. הו, באִם תמות כבר.
כשהייתי בגיל חד ספרתי, אמא שלי אמרה לי שאין דבר כזה אל"ף כל. חברתי הטובה שהיתה מלכת הכיתה, נהגה לומר "אל"ף כל" לעתים די תכופות. בכל פעם שהיתה פותחת משפט ב"אל"ף כל" הייתי מרגישה שהיא קצת טפשה, ולעומתה אני קצת חכמה. הייתי מרגישה קצת עליונות וזה הפיג את הלחץ לרגע. יום אחד היא פתחה ב"אל"ף כל" ואז מיד עצרה ואמרה "אוי, לא אומרים אל"ף כל". חשבתי: אה, עכשיו גם היא יודעת. זה הגיע גם אליה. אין לי יותר במה להיאחז.
היום אני עייפה. השבוע מתחיל בחלומות מתוחים שחוזרים על עצמם בלופ אחת לשעה. על המסך שלי פתוחים בו זמנית חלונות של פיגומים וחלונות של קדמת הבמה ומתערבבים. בזמן האחרון אין גבולות ברורים בין יום ולילה, עבודה ובית, שבת ויום חול, בלוג ומציאות, עידית ואני. אפילו לסגור את הסיפור הזה אני לא יודעת איך, שכחתי איך הבאִם והראשית כל רלוונטיים לחלק הזה, למרות שהתכוונתי להשתמש בהם כדי להדגים משהו, אני די בטוחה. מהפיגומים קל יותר להרגיש את עצמך, כשאתה מסתכל החוצה על האנשים ומותח את הגבול בינך ובינם. קל יותר לכתוב משם. מה עושים בלי ההפרדה הזאת?

כל הפוסטים שלי הם על שירים וחיות.
והפעם על שיר ששמעתי בסוף השבוע שעבר. לא התרכזתי בו כי חשבתי על דברים אחרים. ובשלוש בלילה לא לומדים להכיר שירים חדשים. הוא שימש כפסקול נחמד לנסיעה וזהו.
אחרי שתי פניות שמאלה שמתי לב שהוא שיר יפה. אחרי שלושה רמזורים חשבתי שאני רוצה לדעת איזה שיר זה. חשבתי שאשנן לעצמי שורה או שתיים מהמילים ואחפש בגוגל מאוחר יותר. אבל לא הצלחתי לתפוס את המילים, השיר נכנס לחציו האינסטרומנטלי. לרגע נדמה היה שהוא מסתיים אבל במשך זמן לא קצר נמשכה המנגינה, בצלילים של עליות וירידות שחזרו על עצמן והעמיקו בכל פעם. קיוויתי שאחרי שיסתיים השיר יגידו מה שמו. כשהוא הסתיים לא אמרו.
ציינתי בפני עצמי שהוא נמשך לפחות שתיים עשרה דקות: מרחוב אשרמן ועד היציאה להלכה.
אמרתי שזה בסדר ושלא על כל דבר צריך שתהיה בעלות. יש אירועים שבאים והולכים בלי שליטה, ויש משהו רומנטי בעובדה שאולי זו הפעם האחרונה שבה שמעתי את השיר הזה. ואולי אשמע אותו שוב בעתיד, בהפתעה, לא בשליטתי. בלי זיכרון שלו אפילו. כמעט השתכנעתי.
העברתי תחנה ושמעתי חצי בית של ביונסה ביונסה שאקירה שאקירה. כיביתי את הרדיו. חשבתי שאני צריכה לכתוב פוסט, למרות שזו תקופה מפחידה לכתוב פוסטים. אני מקווה שמה שקורה במציאות לא יהרוג לי את הבלוג, כי את הבלוג אני אוהבת יותר מהמציאות. הבעיה היא שהמציאות לא הפיכה. אני לא אוכל לחזור למצב שבו הבלוג שלי יהיה בטוח.
אני יכולה לכתוב פוסט על החתול הג'ינג'י שגר בחצר הבניין הקודם שלי ואני לא יודעת מה שלומו היום. אלה האופציות: חתול או שיר. כנראה שאכתוב קודם על השיר, כי זה קל יותר.
כמה ימים אחר כך נזכרתי בשתי מילים מהשיר, אבל הן לא מילים יעילות לחיפוש. חשבתי לכתוב שזה כמו אחרי חלום – כשמתעוררים זוכרים הכל בבהירות, אבל אין יכולת לקשר את מה שקרה בחלום למציאות. אחר כך אפשר לנתח את פשר החלום, אבל כבר לא זוכרים איך הכל נראה והרגיש בזמן החלימה. נשאר רק הרעיון. אחרי שלושה רמזורים זה כבר נשמע לי קצת פלצני.

שכחתי להגיד שבמוצאי שמחת תורה צפיתי במרתון חברים בערוץ ביפ.
– הסבר בנושא מדוע חברים זו סדרה טובה ומצחיקה – 
– סיפור אישי על איך בהתחלה לא סבלתי את חברים, ואחר כך התרגלתי ובסוף התמכרתי –
– הבעת דעה שנויה במחלוקת, לפיה חברים מוצלחת יותר מסיינפלד, כולל נימוקים –
– אולי במהלך הקטעים הנ"ל אני משתמשת בשם "פרנדז" ולא "חברים", עוד לא החלטתי –
בכל אופן, יש עניין מוזר, ולא לגמרי מוסבר, עם הסדרה הזאת: צפייה בפרק אחד משאירה טעם של עוד. צפייה בשני פרקים היא כיף גדול. צפייה בחמש שעות ברצף גורמת לי לרצות לדפוק לעצמי כדור בראש.
כשאני אומרת חמש שעות אני מתכוונת כמובן לשמונה שעות. 

שבעה

אחרי שאבא נפטר, אמא התחילה לנסוע לפולין. היא היתה נוסעת פעם בשנה, לבד. נמצאת שם באיזה בית הבראה שבוע שבועיים, וחוזרת.
באחת הפעמים רונית ואני ישבנו וחיכינו לה פה במטבח. והיא נכנסת ככה כולה קורנת, ומודיעה לנו: אני מאוהבת. זה היה לפני שבע שנים, היא היתה אלמנה שנתיים. והגבר הזה שהיא התאהבה בו, הוא היה פולני – גוי – קרוב לחמישים. לא קרוב מלמעלה, קרוב מלמטה. בן 48. ואמא, זה היה לפני שבע שנים, אז היא היתה בת 73.
ישר חשבנו, זה בטח איזה נוכל שרוצה להשתלט על הרכוש. אז אמרנו, קודם כל צריך לרשום את הדירה על שמנו, ליתר ביטחון. היא לא רצתה, היינו צריכים לשכנע אותה, כל הזמן היא אמרה בשביל מה, בשביל מה זה טוב, לא צריך, לא צריך.
הוא היה מן מדריך קבוצות בפולין, היה בחור פיקח, ידע אנגלית טוב, היה מתלווה שם לקבוצות. וכנראה שהוא חיפש את האנשים שכדאי להתחבר אליהם. אני חושב שהוא ראה שהיא מאוד בודדה, ושלא טוב לה. אז הוא התלבש עליה. וזה הצליח לו.
באמת היא היתה מאושרת איתו. היתה נוסעת אליו, אחר כך הוא בא לכאן. באותו זמן חגגו לבן של רונית בר מצווה, ואמא רצתה להביא את הבחור. רונית אמרה לה: בשום פנים ואופן. ואמא אמרה שאם הוא לא מוזמן אז גם היא לא באה. בסוף רונית הסכימה להזמין אותו לצהריים, בתור אתנן לזה שאמא תעביר את הדירה על שמנו. לקחנו אותה כמעט בכוח לעורך דין. וכל הזמן, תוך כדי החתימה, היא אומרת – בשביל מה צריך את זה, לא צריך, לא צריך.
לנו היא לא סיפרה על היחסים ביניהם, אבל היינו שומעים מהחברים שלה. בסך הכל הוא כבש פה את כולם, היה כנראה בחור די מקסים, ונהיה מאוד פופולרי בחבורה הפולנית. אני ניסיתי פעם לדבר עם החברים שלה, שישכנעו אותה, אבל זאת היתה טעות. אחר כך היא מאוד כעסה על זה ולא היתה מספרת לנו כלום.
לחברים שלה היא לפעמים היתה מספרת כל מיני סיפורים. שמענו סיפור אחד, שהם נסעו יחד לאילת, וכמובן, בחדר אחד במלון. וברגע שעלו על המיטה, הוא הסתובב עם הגב אליה, אמר לילה טוב והלך לישון. היא מאוד התאכזבה מזה. היא חשבה, חופשה באילת, ציפתה. אבל הוא מוקדם מאוד הבהיר לה, ככה הבנו, שהיא זה כמו אמא בשבילו.
פעם היא אמרה לי: הוא – לא מבקש ממני כלום. ואני התעצבנתי, כי זכרתי סיפור שסיפרה לי חברה שלה, שהוא רצה שהיא תקנה לו טבעת. טבעת ב-2500 שקל, הוא ראה וביקש ממנה שתקנה לו, ממש בדמעות הוא ביקש. איך היא יכולה להגיד שהוא לא מבקש ממנה.
ואחר כך התחלנו לשמוע שיש לו כל מיני תכניות… כסף הוא לא מבקש ממנה, אבל פתאום הוא מספר לה שהוא רוצה "לפתוח בית יתומים". ומי ישלם על הבית יתומים? וכמובן שכל החופשות על חשבונה. ראינו שבכל שנה היא מוציאה משהו כמו 5000 דולר על הדברים האלה. אבל אמרנו שבסדר, 5000 דולר פה ושם זה כסף קטן. הבעיה היא מה קורה מעבר לזה.
החלטנו שאנחנו הולכים לבנק ומבקשים בעלות משותפת על החשבון. שכל הוצאה מעל 5000 דולר צריך לעבור דרכנו. באתי והסברתי לה, אם את רוצה להוציא יותר, אז הבנק מתקשר אליי, ואני צריך לשלוח פקס, ואז אפשר לבצע את הפעולה. אבל זה בסדר, כי זה עובד גם הפוך: אם אני רוצה למשוך יותר, אז יתקשרו אלייך ויבקשו ממך רשות, בדיוק אותו דבר. אבל לא, היא בכתה, בכתה, זה לא עבר לנו בשתיקה המהלך הזה.
יום אחד היא אומרת לנו, שהוא הציע לה נישואין. עכשיו כבר דאגנו על החיים שלה. זה כבר לא היה רק הרכוש, זה היה – הוא יכול לעשות לה מה שהוא רוצה. לקחת אותה לירח דבש ושמה אין שום פיקוח, הוא יכול להרוג אותה שם בשביל הירושה.
ובאותה תקופה היא אמרה ליוסי הבעל של רונית, יש לי כסף ששוכב בבנק, אני רוצה לעשות איתו משהו. להשקיע. החלטנו שהוא ייעץ לה לקנות עוד דירה. בכוונה אמרנו שזה יבוא ממנו, שהיא לא תדע שאנחנו יודעים. כי היא הלכה להתייעץ איתו, ולא איתנו. בכל זאת, הוא איש עסקים, ואני כולה פלאח.
אז יוסי נפגש איתה בבית קפה, ואמר לה: תראי, ההשקעה הכי טובה עכשיו זה דירה. היינו בטוחים שהיא לא תלך על זה, מה היא צריכה להתעסק עם דירה עכשיו. אבל היא דווקא התלהבה מהרעיון. וביררנו קצת, בסוף היא קנתה פה, ליד הקניון. זה היה פרויקט שלה, היא מאוד התרגשה מזה. כל השנתיים האחרונות היא היתה עסוקה בזה, היתה הולכת ברגל לאתר בניה, רצתה להחליט בעצמה בדיוק איזה פרקט ישימו ואיזה חלונות.
חשבנו שיהיה סיפור עם הבעלות, אבל היא באה אלינו בעצמה ואמרה שהיא רוצה לרשום את הדירה על שם הנכדות. כשהיינו אצל העורך דין, אמרנו לה שתהיה בעיה עם הזכויות, אם זה יהיה רשום על שם הנכדות. היא אמרה, בסדר, בסדר, שזה יהיה על שמנו. חתמה בלי בעיות.
היא ידעה מה קורה, היא היתה ממזרה לא קטנה אמא שלי. דאגה יפה מאוד לבטח את מה שיש לה, לא סתם היא החליטה לקנות את הדירה הזאת. בסוף היא הבינה עם מי יש לה עסק.
ושתי דירות זה יותר טוב מכסף בבנק, כי זהו, זה רשום על שמנו, אין מס ירושה וכלום, פשוט עובר אלינו ישר.
לא שמעתי ממנו, מהאדון. הוא לא התקשר ואנחנו לא התקשרנו אליו. מה יש לי לדבר איתו? שישאר בפולין תאמיני לי.