2006. בלי סיכומים בבקשה.

http://www.catsthatlooklikehitler.com

גם אני רוצה לכתוב על השלג בירושלים. השלג בירושלים מוציא מהכותבים את הצד הלירי שלהם. גם אני רוצה למצוא את הצד הלירי שלי.

גם אני רוצה להתבונן בשלג מבעד לחלון בדירה הירושלמית האותנטית שלי במושבה הגרמנית, או בנחלאות, לגשת למחשב עם כוס תה צמחים ביד, ולכתוב "העיר כוסתה במעטה לבן והכל נקי וטהור".

או להיות אמא לילדים ירושלמים אותנטיים, שדורכת על שאריות השלג בזמן הקניות לשבת בשוק מחנה יהודה. או להיות תלמידה שמחכה לשמוע אם יבטלו את הלימודים בגלל השלג. או סטודנטית באוניברסיטה העברית, וללכת למסיבות הסטודנטים של אמצע השבוע בירושלים, וכשיוצאים מהמועדון להרגיש את הקור הירושלמי הצלול והמזוקק הזה, לא כמו הקור הרטוב והמלוכלך שכאן.

או להיות ירושלמית לשעבר, ושמדי פעם יתפלק לי איזה מ-א-תיים, ולהתגעגע לשלג, לימים שבהם למדתי בבית הספר וחיכיתי לשמוע אם יבטלו את הלימודים בגלל השלג, והיינו יוצאים לגן סאקר ומשחקים בשלג, זורקים אחד על השני כדורי שלג ובונים אנשי שלג (יש שם מספיק שלג כדי לבנות איש שלג?). לגשת למחשב ולכתוב איך לפני עשרים שנה העיר כוסתה במעטה לבן, ואיך בילדותי קמתי בבוקר והתבוננתי בשלג מבעד לחלון בבית הוריי הירושלמי האותנטי, והכל נראה לי נקי וטהור.

מישהו מעוניין בפוסט על ברד?

כותרת

אתמול קניתי מייק-אפ חדש והוא התפוצץ לי בתוך התיק. כאב לי הגרון, כאב לי הגב, ולא הצלחתי לדבר. פחדתי פחד מוות מלהיות חולה ולבד ולא רציתי לשכב על הספה בבית הוריי.

במשרד ניסיתי להחליף תנוחות על הכיסא כדי להקל על כאב הגב. לא עזר. לקחתי סטרפסילס. לא עזר. תהיתי אם מותר לי לבקש סימפטיה מקוראיי הוירטואליים, או שמא תפקידי רק לבדר אותם ואם אנסה למתוח את החבל לא יהיו לי קוראים כלל.

ניסיתי לנחש כמה אנשים קראו את הבלוג עד היום על מנת לחשב את כמות הסימפטיה הוירטואלית שאני יכולה לקוות לה (לא התקנתי מונה כניסות כי אני חוששת שרוב הכניסות לאתר הן שלי עצמי, ולא רציתי לראות את הספרה מתחלפת בכל פעם שאני נכנסת לתקן שגיאה או לבדוק תגובות). בדקתי כמה אנשים כתבו לי טוקבקים מאז שפתחתי את הבלוג.

חזרתי הביתה. התחלתי למלא לעצמי אמבטיה אבל המים החמים נגמרו באמצע. צחצחתי שיניים וירד לי דם מהחניכיים. הקיפוד טייל על השיש במטבח והפיל בקבוק שמן זית כתית מעולה, שהתנפץ על הרצפה לרסיסים קטנטנים של זכוכית שמנונית.

עשרים ושבעה אנשים טיקבקו. הכפלתי בחמש, והנחתי שזה מספר האנשים שצפו בבלוג. זה לא רע – הפעם האחרונה שדיברתי בפני יותר ממאה איש היתה במסיבת הסיום של היסודי, ואז זה היה טקסט שנכתב מראש בידי המחנכת.

בדקתי את סטטיסטיקת התגובות: בגדול, הפוסטים שקיבלו את מספר התגובות הגבוה ביותר היו אלה שנתתי להם כותרת (חוץ מיוצא מן הכלל אחד, שקיבל הפניה בוולווט ובוובסטר ולכן זכה לקהל גדול מהרגיל).

למה זה? אני חשבתי שהכותרות דווקא ירתיעו אנשים. אולי אם אין כותרת אז בפנים כתוב על משהו מעניין אפילו יותר?

זה הדבר היחיד שיש לי כוח להסתכל עליו היום:  

http://www.celebrityplasticpics.com/

ועוד תמונה באותו סגנון:

…

חג המולד והדצים – פוסט ללא ערך מוסף

או, שלום. צהריים טובים.

נו, סיימתם את הקניות? גרפתם את השלג מהחניה? המתנות כבר ארוזות ומונחות בצד האשוח?

קצת מביך כיהודיה להתלהב מחג המולד.

אבל הוא כל כך מגניב.

למה לנו אין חג שבו עוקרים עץ מהאדמה ושמים אותו במרכז הסלון? אמנם זה רע מבחינה אקולוגית, אבל זה אקסטרימי ומקורי. מה אנחנו המצאנו, מתקן לשמונה נרות? סביבון סובסובסוב? זה בכלל לא מדגדג את רמת המגניבות של לשים עץ בסלון ולקשט אותו בנצנצים. נכון שלזכותנו נזקפת אכילת גושי בצק מטוגנים כחלק מרוח החג. אבל לזכותם נזקפת שתיית קוקטייל אלכוהולי כחלק מרוח החג.

עלינו רובץ תמיד עול ההיסטוריה והמורשת. מי בא לשמח את הילדים במיתולוגיית החגים שלנו? האושפיזין בסוכה? אליהו הנביא בליל הסדר? דמויות תנ"כיות מטילות מורא, איפה הן ואיפה הדוד בחליפה האדומה שאפשר לשבת על ברכיו ולהוריד לו פקודות בקניון. איפה הגמדים של סנטה? האיסטר-באני? לא אצלנו. מדוע שיהיה לנו חג עם שפנפן חמוד באמת, אנחנו בתקופה המקבילה יושבים ומחכים לזקן שיעשה לנו טובה ויואיל לשתות מהיין שמזגנו לו, ואולי גם יפנק אותנו באיזו נבואת זעם, שכן נבואות אופטימיות הן סימן בדוק לשקרנים ועובדי אלילים.

לא ביליתי מעולם כריסמס כהלכתו בניכר. אני בטוחה שזו תקופה מעיקה לרוב האנשים, שהקניות לקראת החג מלחיצות ומונעות מהתחשבנויות ומשיקולים של "לא נעים". שהמפגשים המשפחתיים אינם מהנים, שצריך להלעיט את עצמך בכמה ליטרים של אג-נוג כדי לסבול את השירה בציבור מסביב לעץ. שאף אחד לא רוצה להתחפש לסנטה, שהילדים כמעט אף פעם לא מקבלים את המתנות שביקשו, שהאסתטיקה הקיטשית של הקישוטים והמלאכים ותחפושות סנטה והגמדים דוקרת בעיניים. שאם משתמשים בעץ פלסטיק זה מכוער, ואם משתמשים בעץ אמיתי אז צריך לנקות מחטי אשוח מהשטיח במשך חודשים לאחר מכן. שזו תקופה של בדידות איומה.

אבל אני לא חוויתי את כל הדברים הללו. מכיוון שזה לא החג שלי, זה תמיד יראה לי קדוש ובלתי מושג.

בפרק חג המולד של חשיפה לצפון כולם היו מבואסים מהעניין חוץ מפליישמן, שמנסה להפיץ כריסמס ספיריט בעיניים נוצצות.

***

לפני כמה שנים הדצים עשו את השאלון המורחב אצל יאיר לפיד. את השאלה "מה היית משנה בגוף שלך?" הוא שינה לכבודם, ושאל כל אחד מהם מה היה משנה בגוף של בן הזוג.

אורנה אמרה שהיא לא היתה משנה שום דבר במשה. משה אמר שהוא היה רוצה להחזיר לאורנה את החזה של לפני הלידה.

הקהל השתנק, אורנה ניסתה לצחוק ולעבור הלאה. יאיר לפיד הפגיז בשרשרת בדיחות "וואי וואי וואי איך תכסח אותך האישה אח שלי": משפטים בסגנון "הלילה אתה ישן אצלי על הספה", "אני לא מרחם עליך ברגע שתסתיים התכנית" וכיו"ב.

אריאנה מלמד כתבה על זה בעיתון, ונזפה במשה דץ על כך שהוא חושב שאישה צריכה להיראות כמו ברבי.

חיפשתי אזכורים לעניין בגוגל, אבל מצאתי רק דיווחים מרוחקים ממקור שלישי.

ובהמשך למשחק המדליק שלי משבוע שעבר: אני חושבת ש"אנשי הגשם" הוא שיר יפהפה.

משחק נהדר לאוטיסטים ולבלוגרים.

טוב, הוא לא ממש משחק כמו שהוא רפלקסיה, אבל משחק זה תיאור יותר אטרקטיבי מרפלקסיה.

קוראים לו "שיר אהוב – אמן שנוא" (או "שיר אהוב – אמן פחות". לא החלטתי עדיין). אני משחקת אותו באוטו.

אין לי דיבורית באוטו, ובכביש המהיר קצת מסוכן לשחק עם התחנות ברדיו, אז לפעמים אין לי אופציות אחרות ואני נאלצת להקשיב לזמרים שאני שונאת.

ואלה שלבי המשחק:

1. חושבים על מוזיקאי/ית (זמר/ת, להקה, פזמונאי/ת) ששונאים במיוחד.

(הלוכסנים מעייפים אותי ולכן מעתה אכתוב בלשון זכר בלבד ואקרא לעצמי קורבן מחשבתי של החברה הפטריאכלית)

רצוי לשנוא לא רק את סוג המוזיקה שאותו מוזיקאי מייצר, אלא גם את התדמית שלו ואת מה שהוא מייצג בעולם.

2. מנסים למצוא שיר של אותו מוזיקאי, שהייתם מסוגלים לשמוע ברדיו ולא להעביר תחנה.

(דוגמא: אף פעם לא ממש נפלתי מאואזיס, אבל לפני כמה חודשים הם הוציאו שיר חדש  שדי מצא חן בעיניי)

3. מנסים להתרגל לרעיון שאתם מחבבים את השיר הזה.

4. אומרים בקול רם: אני מחבב את שיר X של אמן Y.

(דוגמא: אני מחבבת את "איינט נו אד'ר מן" של כריסטינה אגילרה).

 למתקדמים: אומרים בקול רם: אני אוהב את שיר X  של אמן Y.

5. אומרים לעצמכם: איך יכול להיות שאני אוהב את זה? אני, שעמדתי ראשון בתור לקנות כרטיסים לבלונד רדהד בבארבי, ושני בתור לטוויילייט סינגרז, אוהב לשמוע את סלין דיון? מה קורה פה?

(השלב הזה יעיל בעיקר למי שמגדיר את עצמו על פי העדפותיו כצרכן תרבות. בדר"כ בנים)

6. חושבים מה עוד עושה אדם שנהנה לשמוע את המוזיקאי השנוא עליכם – מה הוא קורא, לאן הוא יוצא, עם מי הוא מתרועע.

7. חושבים מה מכל אלה הייתם גם אתם יכולים לעשות.

8. תוהים עד כמה הדימוי התרבותי שיצרתם לעצמכם הוא שרירותי ושברירי.

9. תוהים עד כמה מבנה האישיות שלכם הוא שרירותי ושברירי, וכיצד ביקום מקביל יכולתם ללבוש בגדי מועדונים, לנגן בבריטון, לגדל חמוסים או לראות דודו טופז.

10. מוצאים משהו מנחם במחשבה הזו, מפני שעם הגמשת הגבולות שלכם, אופציות חדשות נפתחות בפניכם בכל תחומי החיים.

ילדי הוט

אני מבואסת מעצמי שהפנמתי את השם הזה, הוט. התעקשתי והמשכתי לקרוא להם "הכבלים" איזו תקופה גם אחרי המיתוג המחודש, אבל המוח שלי חלש ורופס ונשטף בקלות.

לפני שהפכו להוט, היה לי ממיר שכתוב עליו "תבל". שזה שם יפה, אבל כנראה לא טוב למיתוג. יש בו שתי הברות שזה כבר הרבה יותר מדי, והוא שייך לשפה מתה. אז מחליפים אותו באנגלית פרובנציאלית, אנגלית של תיירים. אותו דבר אצל יס. מזל שיש רק את הוט ו-יס, כי אם תנאי השוק היו מאפשרים, הרחובות היו מוצפים בשלטי חוצות של ספקי התוכן BIG, GOOD, FUN, ו- HAPPY. ממש כמו באמריקה!

(בעצם HAPPY זה שתי הברות, אז זו קצת לקיחת סיכון)

בקיצור, עכשיו יש את ילדי הוט. בין התכניות יש תשדירי קידום לפסטיגל, ובתשדירים אומרים שילדי הוט יכולים היו להיבחן כדי להופיע בפסטיגל, או לראות קטעים בלעדיים מהפסטיגל בטלוויזיה. באופן כללי קיים קשר אמיץ ומחוייב בין הפסטיגל לילדי הוט.

מה הופך אותם לילדי הוט? לפי מה שהבנתי (ואשמח לשמוע תיקונים אם אני טועה ועושה לעצמי פדיחות), זו העובדה שההורים שלהם התחברו לכבלים, ושילמו על ממיר של הוט. כלומר, אילו היו לי ילדים, הם היו ילדי הוט.

אבל איך מחליטים על סמך איזה מוצר בבית ייקראו הילדים? למה שלא יקראו להם, נגיד,  ילדי סוני, ילדי תדיראן. ילדי בוש, או קריסטל, או אלקטרה. ילדי פז'ו, או רנו, או טויוטה או יונדאי. ילדי סובארו סטיישן. ילדי זארה. ילדי בורגר קינג.  ילדי פלאפל הצומת. ילדי דורקס.

אם אתה חוזר לבד הביתה ומחמם צהריים במיקרו אתה ילד מפתח. אם אתה גר לבד בקיבוץ אתה ילד חוץ. ולהבדיל, אם אתה ניצול שואה והועברת לישראל דרך איראן ודבורה עומר כתבה עליך ספר, אתה מילדי טהרן. ובעצם אולי היום מה שאתה רואה בטלוויזיה הוא יסוד משמעותי לא פחות של הגדרה עצמית.

זהו את המקור 2

(בעקבות ההצלחה המסחררת של הפוסט הראשון  במדור המתגבש, הנה עוד אחד)

(שוב, אני נערת מיינסטרים ולכן זה לא קשה, ושוב השתדלתי לשמור על המשקל המקורי כך שניתן ורצוי יהיה לשיר את זה)

(ושוב כנראה שאעשה תיקונים בלייב אז תסלחו לי כן?)

(תיקונים בלייב- שיפצתי את הפזמון וכעת הוא נאמן יותר למקור. קדימה!)

תמיד זה יום שבת כשאני קמה

ותמיד יושב עליי אותו משקל

ברדיו מנגנים שוב את הפלייליסט

מי זה האיתי הזה בכלל

והחוץ נכנס לי פנימה

השמאלה  לימינה

אני כותבת אלייך

 לא יגיע אלייך

רציתי לספר לך, עלייך

וזאת לא את

זה טוב לשמוע שבחג תהיי פה

באמת נשמע שטוב אצלך מאוד

ונחמד גם שכולם יודעים שרע לי

ואצלי הכל פחות מטוב מאוד

כי החוץ שלי בפנים

והשמאל  זז לימין

וכותבת אלייך

כי אני בלעדייך

רציתי לספר לך, עלייך

וזאת לא את

את יודעת

אולי שמעת

אז אולי מחר אקום ליום ראשון כבר

ואולי ירד ממני המשקל

אבל ברדיו מנגנים שוב את הפלייליסט

מי זה האיתי הזה בכלל

והחוץ נכנס לי פנימה

השמאלה בימינה

כותבת אלייך

לא יגיע אלייך

רציתי לספר לך, עלייך

וזאת לא את

כדי לגעת

בך כמעט

את יודעת

אולי שמעת

בחמישי בלילה עשיתי קניות בסופר. הייתי האחרונה בסופר. לפני בקופה עמד זקן אחד, עיין ברשימת המבצעים בכובד ראש, עיין באריכות גם בקבלה שלו, וכשקיבל מהקופאית את שוברי ה -"מתנה בקופה הראשית" ו-"10% הנחה בפיצה האט", דפדף והתעמק בהם כאילו היו ביטאון אגודת הזקנים הטרחנים. הגעתי לתורי עצבנית. גם הקופאית נראתה מותשת.

אסור לעשות קניות בסופר בלי רשימה. אסור להסתובב בסופר רעבים. אסור להעמיס מוצרים על סמך גחמה רגעית. כשאני מסדרת את המצרכים על המסוע אני רואה שרובם מתוקים: גלידה, עוגיות, מלבי תעשייתי. כמעט ואין אוכל ממש, משהו שיחזיק אותי עד לשבוע הבא.

הקופאית נאנחת ואומרת "אין לי כוח". אני מסתכלת מאחוריי – הסופר ריק. אני אומרת לה: זהו, נגמר.

"לא בקטע של העבודה, בקטעים האישיים".

(היא נפתחת ככה עם כל הלקוחות? זה בגלל שנגמר היום וירדו לה ההגנות? אולי היא במצוקה וחייבת לדבר עם מישהו, כל אחד? ואולי זו אני שמשדרת לה משהו מכיל ומזמין? המון אחריות)

מה קרה?

"כל פעם אני חושבת שזה זה, ובסוף אני מגלה שזה לא זה. נמאס לי כבר".

מתי גילית שזה לא זה?

"היום. זתומרת היום היתה לי תזכורת שזה לא זה".

אז חכי חודש. אני פוסקת בביטחון שיא.

(מה זה אומר חכי חודש? מה יקרה בעוד חודש? מתי עזר לי לחכות חודש?)

"כן?" היא מעבירה את הכרטיס שלי, וכשאני מכניסה אותו לארנק ואוספת את השקיות היא אומרת "מה יהיה?"

יהיה טוב, אני אולי משקרת, ומוסיפה בהדגשה תוך כדי התקדמות לכיוון היציאה:  יהיה טוב!

בא לי להגיד לה שאני רוצה לכתוב עליה בבלוג שלי.