האוויר שעמד כל הקיץ התחיל לזוז, והפך לרוח שלקחה איתה את האוהלים ואת ההפגנות. כאילו מטאטאת שאריות של מסלול מסלול קריסה ידוע מראש. ברי סחרוף —>שלמה ארצי–>(מירי מסיקה)–> אייל גולן–>כלום. הכל חזר לזוז בקצב רגיל עכשיו. השדרות לאט לאט מתנקות, הישיבה העקשנית בהן נהדפת ומתנדפת, נשארים רק שבילים וצל של פיקוסים וספסלים שמזמינים לישיבה לא מחייבת. עכשיו נחזור להיות סחים והיפסטרים.

קאט לסניף דואר באבן גבירול. כלפי חוץ הכל מסודר וממוזג, עם גלגלת נייר כזאת שתולשים ממנה תלוש עם מספר כשנכנסים, וצג מעל האשנבים ספסלים ומסכים שמריצים בלופ פרסומות עם אלי ומריאנו. בפועל, רק שני אשנבים מאוישים, והמספרים על הצג לא מתחלפים. העומדים בתור כן מתחלפים, אבל מישהו שכח להריץ את המספרים, כך שאין לך שום חיווי מתי מגיע תורך ומי עוקף אותך. מדי פעם המנהל צועק שמי שהגיע רק לקבל חבילה יכול לגשת לפה. אשה זקנה לבושה כולה בוורוד – כולל כובע ורוד – עומדת דרוכה לקריאה הבאה. למרות שהיא זקנה ויש מושבים פנויים, היא עומדת דווקא, ומחזיקה בכוח מסמכים – צילום של קבלה, אישור משלוח, הודעה על דבר דואר. כאילו שאם תרפה מהאחיזה ומרמת הכוננות היא כבר לא תצליח לעקוב אחרי התור ולהקים את עצמה. אבל כשהיא מגיעה לאשנב, עוד לפני שכל הניירות נוחתים על משטח הפורמייקה, המנהל אומר לה, מה זה? מה את עושה פה? כתוב פה דיזנגוף. הייתי שם כבר, היא עונה לו והוא מיד עונה לה אז לכי תשאלי בדיזנגוף! פה אין מה לעשות! לא יעזור לך גיברת! והיא מסבירה שעברה דירה משם לפה, והוא מבין שיצטרך לשמוע הסבר ולתת הסבר ומחליט למנוע את הסיטואציה הזו בכוח. לא יעזור כלום גיברת! לא יעזור לך כלום! וכשהיא מרימה את הניירות ומנסה לגרום לו לקרוא מה כתוב בהם הוא צועק גיברת, גיברת, אין פה כלום בשבילך! כולם שותקים. אולי מפחד שאם נתערב זה יעכב את התור, או מהמחשבה שעוד נחזור לכאן ועוד נצטרך את עזרתו, אולי מרצון להיות מה שפחות קשורים לסצנה הזו, מהקלה שזו היא ולא אנחנו. בסוף היא אומרת, אז אני רוצה לדבר עם הבוס הכי גדול שלך. והוא עונה בבקשה, תדברי עם מי שתרצי (איך היא תדבר אם הוא לא מפנה אותה לאף אחד?), לא יעזור לך כלום. והיא הולכת, מתלבטת לרגע אם להשאיר את הניירות אצלו או לקחת אותם, ואז לוקחת אותם, משאירה דף אחד על הדלפק, ויוצאת, וחלק מהאנשים מסתכלים ועדיין אף אחד לא אומר כלום, לא לה ולא לו. והוא מסתובב, פותח איזו מגירה ואומר בחצי רטינה חצי צחוק: הבוס הכי גדול שלך.

פעם הייתי קופאית בקולנוע. סיפרתי כבר? את ההתלמדות על הקופה עשיתי בבוקר, כי אז מגיעים כל הפנסיונרים. התאמנתי עליהם. הפקתי להם כרטיסים באיטיות של מתלמדת, הקופאית החונכת לא הייתה מרוצה מהבלגן, והפנסיונרים לא היו מרוצים מהתור, ואני ספק התנצלתי ספק התעלמתי, ובכל מקרה, הגבתי בפסיביות. ככה זה היה משמרת ואולי שתיים. במשמרת השנייה, או השלישית, ישבתי בקופה עם הקופאית הוותיקה החונכת שלי, והפקתי כרטיסים, עדיין באיטיות, והתור התארך והתארך, מלא מלא זקנים, מלא מלא תלונות, והזקנה באשנב לא הפסיקה לדבר על איך לא יישארו כרטיסים, ומפני שאני כל כך איטית היא לא תראה את הסרט. היא לא הפסיקה להגיד שלא יישארו כרטיסים, תוך כדי ששילמה לי, תוך כדי שהקלדתי את שם הסרט, תוך כדי הדפסת הכרטיסים. ועשיתי כאילו אני לא שומעת, ואז צעקתי עליה. לא כמו שצועקים על מי שמפחדים ממנו אלא כמו שצועקים על ילד קטן, להזכיר לו שאין לו שום כוח. גיברת!!! תירגעי! בדיוק ככה, אמרה החונכת. ככה תעני להם. שאר המשמרת עברה בקלות. התלונות לא חדרו אלי, הדפתי אותן ישר בחזרה החוצה עם גיברת!!!  לתפעל את הקופה כמו שצריך אף פעם לא למדתי.

בסוף מגיע תורי. כלומר, הוא עדיין צועק מי בא לאסוף חבילה, ועברה רבע שעה, ואני באתי לאסוף חבילה. כשאני נותנת לו את ההודעה על דבר דואר אני חושבת להגיד לו משהו, שיתבייש לו, שלא מדברים ככה, שסולידריות, שביזיון, שראינו וששמענו ולא עוברים בשתיקה. הוא הולך לחפש את החבילה על המדפים מאחורה ואני חושבת  להגיד לו כישחזור, וכשהוא חוזר אני לוקחת את החבילה ואומרת: תודה.