היום כמו אתמול כמו שלשום, כמו לפני שבוע. רק מעט, מעט מאוד, יותר קל הלב. אפשר שמפני שבחוץ שמש. ומחר? ומחרתיים? הרי שוב הכל יישאר כמו שהיה, וזה אשר רחוק לא ייגש ולא יחייך. הרי תמיד, תמיד, מיום הראשון לכותבי את שמו בתוך יומני ידעתי זאת. ואולם עתה? עתה כבר אינני ילדה.

זה של לאה גולדברג.

וזה שלי: שמתם לב לשמות של תכניות הטלוויזיה שעלו לשידור בזמן המלחמה בעזה? מלחמת העולמות, שינויים בלוח השידורים, הישרדות ותמרות עשן.

הסתובבתי עם השנינה הזאת בשרוול המון זמן. חשבתי לספר אותה לאנשים בעבודה ואולי הם יתרשמו ממני ויצחקו, אבל אמרתי שלא, אני אשמור אותה לבלוג. בינתיים שינו את השם של מלחמת העולמות, ושינויים בלוח השידורים נעלמה מלוח השידורים, ונגמרה המלחמה וזה נהיה לא רלוונטי.

כמו כן יש לי בטיוטות התחלה של פוסט נוקב נגד גדעון לוי. כשהתחיל המשבר הכלכלי גדעון לוי כתב שהמניות שלו בסין התרסקו והוא הפסיד מזה, ואז אני אמרתי מה קרה, את עוולות הכיבוש כאן הוא לא מסוגל לסבול אבל אין לו בעיה להזרים כסף לכובשי טיבט? ובמה הטיבטים פחות צודקים מהפלסטינים? וגם, הייתי מוסיפה, תחשבו על זה שכל אזור הדמדומים מוקדש לחשיפת סיפורים אישיים של פלסטינים, כדי שנראה שלעם הזה יש פנים ושמות וביוגרפיות. אבל כשזה מגיע לפנים ולשמות של הטיבטים או מתנגדי השלטון בסין או הילדה שלא הייתה מספיק יפה לטעמם כדי לשיר באולימפיאדה, אז פתאום מאוד נוח לו להתעלם מהסבל האנושי? זה אמור היה להיות פוסט נוקב מאוד.

ואחרון זה הפוסט על איך אני לא יודעת למי להצביע בבחירות ואני מבקשת מהבלוגרים שישכנעו אותי ושנעשה דיון. זה הפוסט שהחליף את הפוסט המתוכנן שבו אני סתם בוכה על איך אין למי להצביע ואני גם לא מחפשת כי אין אופציות ולכן בבחירות אני אלך לים למרות שהאמנתי שלעולם לא אהיה מהאנשים האלה שהולכים לים בבחירות (וזה נפל על אמינות כי אני לא אלך לים).

זהו, נראה לי שאלה כל הפוסטים שהפסדתי ושהפסדתם (?). בינתיים ככל שפחות השתתפתי ויותר הסתכלתי מבחוץ ככה התחלתי לתעב את האינטרנט ביתר שאת – כמו שקורה לכל דבר שמסתכלים עליו מבחוץ, לא אישי – ולקבל בחילה מכל מקום שמוזכר בו פייסבוק או דיג או בלוג וחשבתי שאם אנשים אוהבים אנשים אז שיתחברו איתם, ואם לא אז שיניחו זה לזה ולא ימצאו דרכי ביניים מעוותות כמו פייסבוק ודיג לתקשר עם העולם ולהשפיך את החיים והדעות והטעם שלהם לחלל ואם הם נכים רגשית אז שיתגברו כי זה מה שהיו עושים לפני שהיה אינטרנט.

וככה כל הדברים ששמרתי בצד לבלוג התפוגגו להם, בדיחות לא סופרו ותזות לא נבנו ולא הופרכו, דיונים לא נערכו. הוקפא. זה לא אישי. גם בחוץ (בעולם הפחות סלחני, שזורחת בו שמש, שרוב האנשים בו יצביעו לביבי ולא לחד"ש, שלא כולם בו שמנים עם משקפיים וקשיי תקשורת ושגעון גדלות/הפרעת אישיות נרקסיסטית) הרבה דברים הוזנחו. בגדול המצב טוב, טפו טפו טפו, רק שהרבה דברים ננעלים בחוץ, גם דברים שיגררו חרטות מייסרות מאוחר יותר. ננעלים בחוץ כדי להעביר את היום. ומחר? ומחרתיים?

(היא הייתה בת 17 כשכתבה את זה. אפשר ללעוג לפסימיות שלה בגיל כל כך צעיר אבל בגדול היא צודקת, זה כבר לא ילדה)