…

פוסט מדכא אחרון להשבוע

סוף סוף הגעתי לשמה, שזה גם סוג של חבר'ה (וכן, אני מתה לקבל אישור מהם). ועשיתי זאת, כהרגלי, בהוד ובהדר האופייניים לי: קודם כל כתבו שהפוסט הוא מתוך הבלוג "יותר מדי סרטים", ואחר כך כתבו שהפוסט עוסק בפרופילים באתר חבר'ה. לא נורא, העיקר שכתבו את השם שלי.

לא ממש ידעתי מה לכתוב היום אחרי ההשתלחות שלי אתמול. היו לי שתי אופציות:

א. להיות מינימליסטית: לקחת פסק זמן מכתיבה ולשים לינק שכבר שמתי.

ב. לספר דבר אחד שלא ידעתם עליי: לכתוב איך ביסודי הייתי החברה הכי טובה של מלכת הכיתה*. ומלכת הכיתה היתה שואלת אותי: עידית, מי לדעתך מלכת הכיתה? ואני הייתי עונה: את, את מלכת הכיתה. והיא היתה אומרת: את בטוחה שזאתי לא יותר מקובלת ממני? אולי עכשיו היא זו שמלכת הכיתה? ואני הייתי אומרת: מה פתאום, היא לא מלכת הכיתה. את, את, ורק את מלכת הכיתה.

ומלכת הכיתה היתה חברה של מלך הכיתה, והם היו הזוג המלכותי. ופעם בקיץ, בחופש הגדול, הלכנו מלכת הכיתה ומלך הכיתה ואני וחבר של מלך הכיתה לאכול בבורגר ראנץ'.

השילוב של ארבעתנו היה יעיל: האינטראקציה עבדה כמו שצריך וכל אחד ידע את מקומו. אחר הצהריים באותו יום התקשרה אליי מלכת הכיתה והודיעה לי בשמחה שהחבר של מלך הכיתה ביקש ממנה להציע לי חברות בשמו. ושכדאי לי להגיד כן, כי אז נוכל לעשות מלא דברים יחד, ארבעתנו, הזוג הראשי והזוג המשני. נוכל ללכת לבריכה, לראות סרטים בקולנוע, לצאת לדאבל דייטס כמו מבוגרים.

(החבר של מלך הכיתה הספיק כבר להיות חבר של הרבה בנות בכיתה לפני כן. הוא היה בן יחיד, עם אמא דומיננטית ואב נעדר. מסיבות שבגיל 10 הן עדיין לא מוגדרות, הוא פשוט העדיף לבלות עם הבנות, ולהגיד שהוא מבלה עם "החברה שלו" היה כיסוי טוב)

ומלכת הכיתה כל כך רצתה שנהיה רביעיה ונבלה יחד, שנראה היה לי בזמן השיחה איתה שזו הזדמנות שאסור לי לפספס. אז אמרתי לה שתמסור לחבר של מלך הכיתה שאני מסכימה. אחר כך סגרתי את החלונות בחדר, שמתי ברדיוטייפ שלי את הקסטה האהובה עליי, העברתי לשיר "נאת'ינגז גונה צ'יינג' מיי לאב פור יו" של גלן מדיירוס וזרקתי את עצמי בדרמטיות על ספת הנוער שלי ובכיתי. הוא היה החבר הראשון שלי.

היום השמיעו את השיר הזה ברדיו. וחשבתי לעצמי כמה מוזר שתכננתי לעצמי את סצינת האבל הזו, שידעתי שאני מתפשרת. מאיפה הגיעה האמונה שצריך להתפשר כבר בגיל 10, מאיפה הגיע האבל על הפשרה הזו כבר בגיל 10. אולי זה בעצם מה שרציתי, מה שאני מחפשת כל החיים.

*מלכת הכיתה בעולם האמיתי. מלכת הכיתה בבלוגלי זה דבר לגמרי לגמרי שונה, שלא יהיו אי הבנות. מלכת הכיתה בבלוגלי זה קצת כמו ביזארו-מלכת-הכיתה, שזה דבר טוב

(דיסקליימר: מסתייגת מהמושג לא מהאנשים)

חבר'ה זה לא דבר טוב. חבר'ה זה דבר רע מאוד. לא מאמינים לי? כנסו לפורומים של "חבר'ה".

האתר חבר'ה בתקופת השיא שלו, המחויבות הזו לתת דין וחשבון לקבוצה וירטואלית של אנשים: הנה אני, שם אני עובד ופה אני גר, ויש לי חברה או התחתנתי או התגרשתי. הנה, קיבלתם עדכון סטטוס ועכשיו אתם יודעים מה עבר עליי מאז שהיינו יחד בקייטנת השיקמים.

ומי מסתכל על הפרופיל שלכם? בדיוק האנשים שאתם לא רוצה שיסתכלו, בדיוק אלה שלא ב"חבר'ה". הבחור המוזר שהיה מאוהב בך בתיכון, וכתב לך מכתב, ועשית איתו שיחה שאת מעדיפה שתהיו ידידים, ורצית למות, וחשבת מילא שאף אחד שווה לא רוצה אותי, אבל למה המשוגעים חושבים שאני בהישג ידם? והבחורה שאתה לא זוכר מי היא, אבל היא רצתה אותך בחטיבת הביניים, ועכשיו בגיל 34 היא שכנעה את עצמה שזה יהיה מאוד רומנטי אם היא תתחתן בסוף עם הילד שהיא רצתה בחטיבת הביניים. והיא שכנעה את עצמה שגם אתה תחשוב שזה מאוד רומנטי.

בשביל מה שיהיה לי בלוג? בוא נפתח בלוג אחד של כולם! של הנשואה והרווקה והגרושה והזונה והבתולה והלסבית וההומו והסטרייט והסטודנט והחייל והחייל המשוחרר וזה שקיבל צו ראשון וזו שקיבלה מחזור ראשון והמוזיקאי והעורך דין והימני והשמאלני ומאי ורועיייייייייי. בואו נפתח בלוג פורום, ונרשים בו אחד את השני עם השנינויות שלנו, ואף אחד מבחוץ לא ירצה לבוא לבקר. יותר טוב ככה. נהיה אקסלוסיביים. נהיה רק אנחנו, זה יהיה משהו שאף אחד אחר לא מבין. משהו של החבר'ה.

זה משהו שלא קיים.

בערב נאום הנבצרות הזמנית של קצב, הלכתי לבקר את סבתא שלי.

כל מה שהיה לסבתא שלי, וכל מה שסבתא שלי בנתה, התפורר. היום כבר אין לה הורים, ואין לה אחים יותר, ואין לה בעל, ואין לה חברים, והילדים שלה מבוגרים וגרים רחוק ורואים אותה פעם בשבועיים, והנכדים והנינים גם.

לאף אחד אין כוח לסבתא שלי. כשהיא מגיעה יש נוהל סבתא: לא ליצור קשר עין, שלא נישאב לשיחה. לשאלותיה הטורדניות יש להשיב בתשובות קצרות ככל האפשר. כן ולא, או הכל בסדר. איך בלימודים? בסדר. איך בעבודה? בסדר. איך המשפחה? בסדר.

פעם סבתא שלי היתה מעסיקה את עצמה. היתה מסתובבת, עושה קניות בסופר, מבשלת. היום אין לה כוח. היא מזמינה משלוחים מהסופר ואוכלת בעיקר קוטג'. פעם היא היתה מכינה קניידלעך לליל הסדר. היום היא מביאה קניידלעך מוכנים שקנתה בחנות ליד הבית שלה, ושואלת איך הם, בציפייה, ועונים לה בפנים חמוצות שהם בסדר, רק בסדר.

אני מבקשת מסבתא שלי להדליק טלוויזיה לראות את הנאום של קצב. אצל סבתא שלי רואים טלוויזיה בפול ווליום, כי היא לא שומעת טוב והרופא אמר לה שחבל לה להתחיל להתעסק עם מכשיר שמיעה. כשהיא שואלת שאלה, אני עונה לה בצעקות, אבל מנסה לשמור על טון רגוע, שלא תרגיש שאני צועקת בשבילה, שתחשוב שהכל רגיל. וכמו כל דבר שקשור בסבתא שלי, זה מתיש.

סבתא שלי ואני יושבות המומות מול תצוגת התכלית של קצב. סבתא שלי משתכנעת קצת. היא אומרת: אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא, נראה שהוא כל כך מאמין במה שהוא אומר. אולי באמת מנסים להפליל אותו. והוא אומר שהבחורות האלה, שהן התלוננו בגלל שהוא פיטר אותן. ואני אומרת: ספתא, יש לי כל כך הרבה בוסים לשעבר שהייתי רוצה להתנקם בהם, אבל אני לא אלך למשטרה ואשקר שהם אנסו אותי. זה לא עובד ככה. מי שמתלוננת, אחר כך חוקרים אותה ובודקים אותה בפוליגרף והיא צריכה להעיד במשפט, זה נראה לי כמעט בלתי אפשרי להכניס את עצמך מרצונך לדבר כזה ולשקר.

קצב אומר שלמרות שחיפשו אותו, לא מצאו שום הוכחות, “בעזרת השם”. מוקדם יותר הראו ריאיון ישן מתחילת הכהונה שלו, בערוץ המקומי, ובו שאלו אותו על הטרדות מיניות. והוא אמר שחיפשו אותו אבל לא מצאו שום הוכחות, “תודה לאל”. את רואה ספתא? אם אני, נגיד, אני נוהגת במהירות 50 קמ”ש ועוברת ליד ניידת משטרה, אני לא אומרת “תודה לאל שלא נתנו לי דו”ח על מהירות”. כי לאל אין קשר לזה. אם אין מה למצוא אז אין מה למצוא. לא צריך את אלוהים שיעזור לך להעלים ראיות.

(איך כל מי שמואשם בעבירות מין, פתאום הצד הפיזי שלו מקבל דגש והופך למרתיע. אף פעם לא הקדשתי תשומת לב למראה החיצוני של הנשיא קצב. פתאום אני מסתכלת על הפה שלו, על הרווחים בין השיניים, וחושבת כמה מישהי שהוא אולי תקף היתה קרובה לשם וכמה זה דוחה.  אף פעם לא חשבתי על המראה החיצוני של חיים רמון, עד שניסה להציג את עצמו כרווק מבוקש. עצם ההאשמה גורמת לי להסתכל עליו בצורה אחרת – הקול הגבוה, כמעט יבבני, העיניים המצומצמות, החיוך, משהו חלקלק ושמנוני פתאום. אף פעם לא חשבתי על חנן גולדבלט כעל מישהו שאינו גשש בלש. ופתאום הקול החרוך שלו, הקמטים בצידי הפה, העוויות הפנים המאומצות).

כמעט שעה נואם הנשיא קצב, וסבתא שלי ואני מאבדות עניין. סבתא שלי מציעה לי עוגה, ומציינת בחצי התנצלות שפרסה לעצמה פרוסה לפני שהגעתי כדי לבדוק שהעוגה בסדר. כאילו שאסור לה ליהנות מעוגה, כאילו העולם כבר מצפה ממנה לחיות על קוטג' ולהקדיש את זמנה לדאגות שאולי הנכד שלה יידרס בטיול להודו.

האמת, אני חושבת שאת סבתא שלי זה כבר לא כל כך מעניין מי הנשיא ומי ראש הממשלה. היא עוקבת אחר ההתפתחויות בעיקר בגלל הערך הבידורי שלהן. אני יושבת עם סבתא שלי ומנסה לדבר איתה ברצינות על מה שאנחנו רואות בטלוויזיה, מנסה לענות ברצינות על השאלות שלה, כי אולי אם אגיד לה מה אני באמת חושבת במקום "בסדר", אז אגלה שהשיחה לא חייבת להיות סדרה של תרגילי התחמקות, לא חייבת להיות מייגעת.

הנשיא סיים לנאום, ואני מפנה את הצלחת עם העוגה למטבח, לקול מחאותיה של סבתא שלי. אחרי הרבה שנים, פתאום חשוב לי שסבתא שלי תדע מה אני באמת חושבת, וחשוב לי לדעת מה היא באמת חושבת, כי סבתא שלי מבוגרת ממני בחמישים וחמש שנים, והחיים של שתינו כל כך דומים.

(והנה משהו חכם על קצב)

זהו את המקור 3

…

ואקום מחשבתי – הניחו לי

הנה משהו שכולם כבר התעייפו ממנו: מיי הריטג' זה אתר ישראלי שאתה מכניס אליו תצלומים של עצמך והוא אומר לך לאיזה מפורסמים אתה דומה.

רק שבדרך כלל אין שום דימיון בינך ובין המפורסמים, ויתרה מזאת – אם תכניס תצלום של עצמך הוא יטען שאתה נורא דומה לג'ודי פוסטר, ואם תכניס תצלום נוסף הוא יטען שאתה ממש דומה לוין דיזל.

ובכל זאת כשעולה המפורסם שאתה רוצה להאמין שאתה דומה לו, אתה משתכנע שיש משהו בתוכנה הזו.

מכיוון שלא היה לי משהו חדשני לומר על סיפור משה  קצב, הכנסתי את התמונה שלו לאתר:

יצא דומה ב-78% לג'ים קרי.

 ובמקום שני – דומה ב-75% למשה קצב.

(אתם מוזמנים:idit10 זה היוזר, האימייל idit10@gmail.com, והססמא 12345)

אלוהים אדירים, את מכניסה תמונה של הבנאדם למייהריטג', מכבה המחשב, הולכת הבית, וכעבור שעתיים הבנאדם חוטף התמוטטות עצבים בשידור חי. התמוטטות עצבים, פשוט כך. או שמא היתה זו סערת רגשות מתוזמנת היטב? הוא יודע לאן לכוון, בכל אופן: גם אני הייתי רוצה להאמין שהתקשורת היא מועדון סגור של אנשים מנוולים, זה יסביר מדוע אף עיתון לא התקשר אליי ועדיין אינני קארי ברדשאו.

אז עשיתי את השאלון הזה, "איזה נבל-על אתה" (דרך חנית ומרג'). צריך לכתוב שם כל מיני תכונות ומשאלות לב שלך והוא אומר לך – כפי שחדי האבחנה מביניכם ניחשו לפי הכותרת – איזה נבל-על אתה.

בסוף יצא שאני דארק פיניקס. זאת התמונה שקיבלתי:

שמחתי מאוד שאני כזו כוסית מהממת, וניגשתי לבדוק מי זאת הדארק פיניקס הזאת.

מסתבר, שזו מישהי ש:

א. לא יודעת לשלוט בכוחות שלה

ב. לא ברור מה הם הכוחות שלה בכלל, ואם יש לה כאלה

ג. היא אפילו לא באמת מרשעת אלא סתם פראיירית שאיזה רשע מהפנט אותה להיות השפחה שלו

ד. אהבת חייה הוא מישהו בשם קיקלופ, שאין לו עיניים, ובמקום עיניים יש לו מן מקרן אדום שעושה כאב ראש אם מסתכלים עליו יותר מדי זמן

אחת הבנות מהמשרד מסתובבת ומחלקת הזמנות להופעה של להקה של חבר שלה. כשהיא מתקרבת, כולה תלתלים קופצניים וסטוק של הזמנות מודפסות עם איורים פרי מכחולה, אני ממהרת לסגור את החלון עם התמונה של דארק פיניקס.

היא מגישה את ההזמנה החמה מקרב לב הסטנדרטית, "את מוזמנת היום בעשר. נכון תבואי?" ואני מגישה את תשובת רדו ממני את והחבר שלך עם הלהקה העקומה שלו הסטנדרטית, "זה-נשמע-ממש-אחלה-חבל-שאני-לא-יכולה-היום-פעם-הבאה-ממש-אשמח-בכל-מקרה-תודה-ותיהנו".

"חבל, כי אני תמיד רואה אותך יושבת פה וזה עצוב", היא עושה פרצוף כאילו-עצוב מתנחמד כזה, ומחייכת והולכת.

גם דארק פיניקס לא יודעת להבחין בין אנשים שרוצים לעזור לה ואנשים שרוצים לדרוך עליה.

מה זה אירוניה?

נכון במציאות נושכת, יש סצינה שבה וינונה ריידר ואיתן הוק יושבים על הבר באיזה בית קפה, והיא מספרת לו איך בראיון עבודה ביקשו ממנה להגדיר אירוניה, ואיך אי אפשר לעשות את זה במשפט אחד, ואז הוא מגדיר לה אירוניה במשפט אחד, משהו כמו: כשלדברים יש משמעות הפוכה מהתיאור המילולי שלהם?

לא זוכרת, לא אהבתי את הסרט הזה.

על שקית האוכל לקיפודים כתוב "באריזה חדשנית!" חוץ מהצבעים המבריקים, לא ברור לי מה חדשני בה. זה אוכל מפירמה די זולה.

בעצם, כשמשתמשים במילה חדשני בפרסום, זה בדרך כלל הדבר הכי לא חדשני שיש. אריזת אוכל לחיות, שעשויה מקרטון, זה לא חדשני.

גם המילה יוקרתי, היא אחת המילים הפחות יוקרתיות שיש. בחוברת הקניות של ויזה, שמכילה מוצרים הממוקמים על הסקאלה שבין תמוה לחשוד, תמיד יש "מעיל עור יוקרתי", "סלון יוקרתי", "עגילי פנינה יוקרתיים".

וגם המילה אקסקלוסיבי. מסיבה אקסלוסיבית, מועדון אקסקלוסיבי. אולי כשהדברים הם באמת חדשניים ויוקרתיים ואקסקלוסיביים, אין צורך לפרסם אותם ככאלו.

אבל למה אני כותבת על זה?

היי, כתוב על האריזה שהיא חדשנית. זה קצת מצחיק. אני מסמנת לעצמי תזכורת מנטלית להעיר משהו על זה.

 למה?

בהתחלה לא ידעתי מה זה בלוג. אחר כך לא הבנתי למה בלוג. אחר כך התחלתי לקרוא בלוגים והתמכרתי לזה, חשבתי שזה דבר נפלא, קצת חתרני אפילו. והוקסמתי מהעובדה שאני מתעניינת בחיים של האנשים האלה. הוקסמתי מהעובדה שחוסר הסובלנות שלי נעלם שם.

איזה כיף בבלוגים, לא להרגיש מנוצלת. לא להרגיש ששואבים לי את האנרגיות. להתעניין פתאום באמת ובלי אג'נדה נסתרת בחיים של אנשים אחרים. כמה טוב כשאכפת לי ממישהו שאני לא מכירה, כמה טוב להתעניין במה שעובר עליו, רק בגלל שהוא כותב על זה. ואיזה כיף לא להיראות.

כל זה היה עד שהתחלתי בעצמי לכתוב בלוג. מאז, מדי כמה שבועות, אני תופסת את עצמי כותבת על עצמי במחשב. ואני נראית לעצמי מוזרה, והכל נראה לי מוזר: למה שמישהו ירצה לפרסם את דעותיו באינטרנט? למה שמישהו ירצה לפרסם את רגשותיו באינטרנט? למה שמישהו ירצה לפרסם את מערכות היחסים שלו עם אנשים בחייו הפרטיים באינטרנט? למה שמישהו ירצה לפרסם את חייו באינטרנט?

 ואני יכולה להבין אולי, כשזה בא מתוך מצוקה, כשרע לך והרצון הזה שכל העולם יידע שרע לך. אבל כשטוב לך, ואתה ניגש למחשב לדווח על זה? למי? למה? איך זה עובד? איך לוקחים את ההפסקה הזו מהחיים, כדי לגשת לתעד אותם מול קהל אלמוני בעולם וירטואלי?

ובעצם למה רק בבלוגים זה מוזר? כי מבלוגרים לא ביקשו שיפרסמו? כי לבלוגרים לא משלמים?

בכלל, למה שמישהו ירצה לפרסם את עצמו? גם אם כן משלמים לו על זה, גם אם הוא כותב בעיתון, מה האינטרס בפרסום? אם קרה לך היום משהו פרטי בחיים הפרטיים שלך, ואתה מנציח אותו בעיתון, מה זה עושה? מגדיל את החיים שלך? מגדיל את המשמעות שלהם?

אם אתה כותב ספר על החיים שלך ומפרסם אותו, מה זה נותן לך?

אם אתה מצלם את החיים שלך, ומציג אותם במוזיאון, מה זה נותן לך?

אם אתה מתראיין אצל יאיר לפיד על החיים שלך, מה הסיבה?

היום זה אחד מהימים האלה.

אשת המקצוע הרצינית

…