Archive for מאי, 2010

מאי 30, 2010

הכל כבד עלי בזמן האחרון. משהו חוסם לי את הגרון, מאפשר לנשום רק לצרכי הישרדות ולא לרווחה. יש לי בחילה. אין לי תחושה מהברכיים ומטה. מסתובב לי הראש. נעים מתחלף בסינגלס. סיבוב ראשון. שני. שלישי. אין חניה. מדי פעם יש אחת פנויה שמישהו עומד בה ושומר בידיים משולבות ומבט מתריס. מדי פעם רכב יוצא מחניה מאחורי, כשכבר מאוחר מדי לתפוס את המקום. סיבוב רביעי. בקרוב אצטרך להגדיל את טווח החיפושים, לחנות רחוק יותר, ללכת רחוק יותר, לקום מוקדם יותר. וכל פעם יש איזו אשליה אופטית של חניה ומתברר שלא. ובחור על אופניים שעובר לי בזווית העין נראה לרגע כמו אקס שחזר בהפתעה. וצריך להתכונן, לא להיות מופתעת, אולי הוא עם אשתו, אולי הוא עם הילדים. ובעצם זה לא נכון. סתם איש זר שלא מצדיק את כל הרעש הזה. סיבוב חמישי. חוסר היכולת לבטוח בתפישה שלי מתיש.
היינו יחד בקייטנה, בקיץ שבין כיתה א' ל-ב'. נבו בן כנען ואני. לא זוכרת איך ומתי התאהבתי בו. לא זוכרת אף מילה שהוא אמר, ואף פעם שדיברנו. כשאתה מבוגר אתה מתאהב דרך השפה, דרך נקודות ציון בזמן, ואתה מפקפק בכל נקודה בהתאהבות שלך, מנתח אותה, לפעמים מנסה להדחיק ולהכחיש אותה. אבל כשאתה ילד כנראה שזה אחרת. האהבה שלי לנבו הייתה מצב נתון. ונשארה מצב נתון גם אחרי שלא ראיתי אותו יותר. עד היום. בכל פעם שחשבתי שמי שאני איתו לא באמת מתאים לי, בכל פעם שהרגשתי פרידה מתקרבת, בכל פעם שחשבתי שאהיה לבד כל החיים, חשבתי שבכל זאת נבו בן כנען עדיין נמצא שם בחוץ. ואם אני זוכרת אותו כל השנים זה בטוח סימן. ושבסוף הכל יוביל אליו. מחשבה מטומטמת, סוג של הזיה פסיכוטית אולי, אבל היא הרגיעה אותי.
פעם אחת נשארתי בלעדיו ופעמיים איתו. זה כל מה שזכור לי. בפעם שנשארתי בלעדיו המדריך קרא את שמו מהדף ולא הייתה תשובה. ובשקט שהיה אחרי שנקרא השם, הרגשתי איך אני בלי נבו היום, והוא באיזה מקום אחר, בבית שלו, בלעדי.
השותף שלי למשרד פותח את הדלת, ממשיך לאחוז בה כמה שניות לפני שהוא סוגר, לאט לאט. מתקדם שני צעדים, פותח את הארון, משאיר אותו פתוח, מתכופף, זורק משהו לפח. עושה עוד צעד. אני יודעת שהוא מסתכל על המסך שלי כל הזמן הזה. אני מרגישה את הנשימות שלו ואת העיניים המתרוצצות שלו מאחורי. בא לי להרוג אותו. להרוג. אז אני קמה, נועלת את המחשב והולכת לשירותים, ושם אני נשארת לשבת שעה כי אין לי כוח לקום. אני רוצה להקיא ולא מצליחה. רוצה לבכות ולא מצליחה. גם בשירותים אין שקט, יש שיחות של כל מיני בנות עם קול צורם מהמשרדים ליד ויש את המגב של המנקה שמכה בדלת, היא בטח מחכה שיפנו כבר את התא כדי שתוכל לעבוד.
פעמיים נשארתי לבד איתו. פעם ראשונה באיזו חורשה בהוד השרון, עם כתמי צל ואדמה מכוסה במחטי אורנים. שנינו איבדנו את התיקים שלנו. כל הקבוצה כבר המשיכה הלאה ואני נשארתי ליד ערימת התיקים, מחפשת איפה הנחתי את שלי. ופתאום נבו הופיע. הלכנו רק הוא ואני וחיפשנו בצל של החורשה המיובשת באוגוסט, והיה שקט. אולי מסביב היו קולות, אבל בינינו היה שקט. הרגשתי שזה גורל שמכל הקבוצה דווקא נבו נשאר איתי מאחור ולא אף אחד אחר.
ישנתי שלוש שעות בלילה, בהפסקות. התעוררתי מיתושים, מהחתול שקפץ עלי, משריר שנתפס ברגל, מהאור בחלון. אני חושבת שיש לי ג'וק בחדר ואולי זו נקבה ואולי היא הקימה קן והשריצה המון צאצאים, כי מתישהו לפנות בוקר שמעתי רשרושים כמו צעדים של גוף זר על הרצפה, ולא הצלחתי להחליט אם לקום ולבדוק או להישאר. כשצלצל השעון סימסתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני חולה ולא קיבלתי תשובה. יש לי תחושה שעומדים לפטר אותי. שוב. ראיתי שלושה לופים של אותן תכניות בביפ. חיפשתי רופא משפחה קרוב אבל לאף אחד לא היה תור להיום. אפילו אישור מחלה לא יהיה לי להראות להם. גיגלתי את נבו בן כנען. חיפשתי אוכל ולא היה כלום. חשבתי לצאת לקנות ולא עשיתי כלום. חשבתי להזמין משלוח וויתרתי כי אני לא יכולה להכניס את השליח הביתה. חשבתי לנקות את הבית ולא עשיתי כלום. מי חושב עלי עכשיו, ברגע זה? מי חושב עלי חוץ ממני?
פעמיים נשארתי לבד איתו. בפעם השנייה שנינו ישבנו מול שובך יונים. שם לא איבדנו שום דבר ולא חיפשנו שום דבר. וגם שם אני די בטוחה שלא דיברנו. בטוח שחשבתי מה זה אומר שהוא הולך איתי לשם, ומה זה אומר שהוא רוצה לשבת איתי שם, וכמה זמן זה יימשך ומה להגיד, אבל את זה אני פחות זוכרת. אני זוכרת את הרגע שבו הפסקתי לחשוב. שהעולם עצר מלכת בדיוק ברגע הנכון. את השקט שהוא לא של מתח ולא של מבוכה ולא של הכנה לבשורה רעה. בלי הרעש הזה. הרעש הזה. הרעש הנוראי הזה שתמיד מלווה ברקע.
מחר עוד יום. שמונה סיבובים של חיפוש חניה ואולי יותר. דואר מבית הדין לתעבורה. שיחה מעיקה עם ההורים. שיחה אחת עם חברה רחוקה שבה צריך להתאמץ ולהישמע עליזה. חצי שעה של ארוחת צהריים וסמול טוק עם החברים בעבודה על מי בא להופיע בארץ הקיץ. שלוש פגישות עבודה, שתיים עם אנשים מהחברה ואחת עם אורחים מבחוץ. אולי שימוע לפני פיטורים. שישיית מים מינרליים. מסטיקים. כתמי זיעה. לחפש משהו לארוחת ערב. ערוץ 2. מודעות דרושים. בחוות עיזים בצפון דרוש רועה למשרה מלאה, אולי שם יהיה לי קל יותר.