היי דאלי

כיביתי את השעון. שלוש פעמים סנוז ואז כיבוי ששכנעתי את עצמי שבא ממקום של לפרגן לי. לפנק אותי כמו שאומרים. אחרי שבוע של ארבע, חמש שעות בלילה, לפתוח את הסופש בשינה איכותית. שינה איכותית = סופש כיפי ופרספקטיבה חיובית על העולם. קמתי בחמש בערב. אחרי שרשרת של שלושה חלומות שנשפכו זה לתוך זה ובכולם היה משהו שרציתי מאוד ולא השגתי. כל סידורי שישי, מכבסה דואר בית מרקחת בית קפה תופרת סנדלר, לא בוצעו. היורה הגיע ולא הרגשתי.
***
בשישי שעבר היינו בחוץ למרות שבשישי בלילה רק הפריפריאליים יוצאים לבלות בתל אביב ואנחנו מקפידים שלא יחשדו בנו שהיינו עד לאחרונה פריפריאליים. חיפשנו גלידה. כי אני אמרתי שאני לא יכולה לסיים ארוחה בלי קינוח. ואתה אמרת שלך אין את הבעיה הזו כי אתה מעדיף מלוח על מתוק. ואז אמרת "מלוח, זה טעם החיים". ואני אמרתי שמריר זה טעם החיים, ומיד תיקנתי את עצמי ללא מריר, מר. מר זה טעם החיים. החיים מרים. לא ברור אם באמת התכוונתי לזה או שאמרתי את זה כי נשמע קליט וכי מתאים לי להיות בצד שטוען שהחיים מרים. אבל זה העביר לנו כמה עשרות מטרים של חיפושי גלידה. הגלדיריות הטובות כבר נסגרו. בחוץ עוד היה אור, אבל כשהתקרבנו ראינו את הילדים שעובדים שם עורמים את הכיסאות על השולחנות ומכניסים אותם פנימה. אתה אמרת שרוב הפרטים בחיים הם מלוחים. הנה למשל אם תלקקי עכשיו את התיבה הזאת, והצבעת על תיבת דואר אדומה בפינת ארלוזורוב, יהיה לה טעם מלוח. ואני אמרתי שטיעון תיבת הדואר שלך חלש, ואי אפשר להסיק מטעמם של חפצים מהו טעם החיים. ואתה אמרת שכל הפריטים הדוממים האלה מרכיבים את החיים או חלק גדול מהם, ועכשיו כשאני חושבת וכותבת על זה, מוזר לי שהתמקדנו בחפצים ולרגע לא דיברנו על טעמו של שום אורגניזם.
ככל שהתארכה ההליכה מבלי למצוא גלידה, וככל שהתמשך הויכוח, כל אחד מאיתנו התבצר בעמדתו שהפכה מהצהרה משועשעת וכמעט מקרית להשקפת עולם אידיאולוגית נחרצת. לא הסכמתי להתפשר על מלוח, ואתה לא הסכמת להידרדר למר. ההליכה והדיבור נקטעו רק כשמצאנו גלידריה אלמונית שהייתה רגע לפני סגירה והספקנו להידחק ברגע האחרון ולקחת משהו מאוד דחוס ושוקולדי בשבילי וכלום בשבילך.
***
שיחה אחת שלא נענתה ממספר חסוי. כשאני קמה לבדוק אם 14 שעות שינה לפחות עשו אותי יפה וחלקה, אני מגלה שהכתמים השחורים מתחת לעיניים נשארו. תכלס כבר נגמר היום. חצי סופש הלך. בחוץ עוד מעט חושך, ושאריות הגשם התאדו. ובית המרקחת סגור והתופרת והסנדלר ולמכבסה לא נעים ללכת בערב כמו איזה גלמודה כשכל הפריפריאליים יושבים ונהנים בבתי הקפה שליד. נשאר רק לחכות למרק הוליוודי בערוץ אי, ולהשתחרר משלושת החלומות שדפקו את שעות הבונוס של השינה. מרגע שפוקחים את העיניים החלומות מתחילים להיטשטש. הפרטים הדוממים מתערבבים ונמחקים, ואני רק זוכרת שהיה משהו שרציתי ולא השגתי. וחשבתי שהנה אם רק אנסה עוד פעם אחת אולי אצליח, או לפחות אצליח לכמה רגעים, ואם רק אסתכן ואסבול את הכאב בסוף יבוא איזה גמול. או רגע של גמול, או רגע של שקט. וגם כשניסיתי ונכשלתי עדיין חשבתי שאולי התקלקל פה משהו זמני ותכף אמצא דרך לתקן, ובאף אחד משלושת החלומות זה לא קרה. ובשלושתם הייתה תחושת הכישלון וההחמצה והמבוכה וההשפלה, וההתבוננות מבחוץ על משהו שרצית להיות חלק ממנו וקורה בלעדיך, ובכל זאת איזה חלק מופרע ומזוכיסטי בך, אולי חלק אובדני בך, שאתה יודע שהוא טועה אבל לא מצליח להשתיק אותו, אומר לך שאולי זה עוד יקרה.
***
גם ג'וני דו ישן עד שהתקשרתי, אבל לא שנת 14 שעות של חוסר תפקוד אלא שנת צהריים סטנדרטית. הוא לא שם לב שבית הקפה בוטל בכלל, הרי יש לו קפה בבית אז בשביל מה ויש לו את עיתוני סוף השבוע שלו. הוא מחכה לפולחן הסופשי, קריאת העיתונים במיטה, ועידית מעירה אותו מהשנצ ומעכבת אותו בשאלות כמו מה זה לדעתו טעם החיים. "מה, כאילו, מה הסיבה?" הוא שואל בחוסר סבלנות, ועידית עונה שלא, מה הטעם שלהם ממש, כלומר אם לחיים היה טעם, מלוח או מר או מתוק או חריף או חמוץ, אז מה היה הטעם שלהם. אין לו כוח לשחק במשחק הזה אבל כדי לנפנף אותי הוא אומר שחמוץ-מתוק רק כי זה נשמע קליט.