ובכן ובכן ובכן,
באה העת להעלות פוסט חדש בבלוג שלי "סימן שאלה". ומכיוון שזה כבר לא לגיטימי לכתוב על זה שאין לי מה לכתוב, אכתוב על דבר:
אני כאילו עובדת בעבודה עכשיו, כן? אבל מכיוון שאני שונאת את העבודה שלי, וגם חושבת שאני מאוד מוכשרת ומגיע לי לעבוד בעיתון, אני שולחת במקביל קורות חיים למקומות אחרים. ברוב הפעמים לא חוזרים אליי. חלק מהמקומות שהכי שמתי עין עליהם השתינו עלי בקשת (של דממה). מדי פעם מתקשר מישהו, בזמן שאני בעבודה, ואז אני אומרת "הו שלום!" והם אומרים "שלום, שלחת לנו קורות חיים" ואני אומרת "כן", בטון של "כן, זו אני שהזמנתי אינסטלטור הבוקר", כדי שלא יחשדו בי במשרד.
הראיונות עוברים יותר בקלות, עכשיו כשאני לא מצטיירת כנואשת. אני באה בפוזה של "עבודה כבר יש לי, ועכשיו נראה אם תצליחו להציע לי תנאים משופרים". אני מנסה לבוא בפוזה כזאת, בכל אופן. אני מנסה שלא לשדר "עבודה כבר יש לי, וגם נטייה לדיכאון קליני שהעבודה מחמירה, בעוד חודש חודשיים ישאר ממני רק אבק, אני עדיין אעשה את העבודה איכשהו אבל למעסיקים שלי ימאס מהאווירה הקודרת שאני משרה והם יחפשו דרכים להיפטר ממני. אני אחשוב שזה לא צודק, כי הם אלה שהביאו אותי למצב הזה מלכתחילה, אלוהים יודע שבאתי לשם עם רצון טוב, ושרציתי שזה יצליח. ושהיה יכול להיות לי נוח שם, אם רק לא ההוא ואם רק לא ההיא ואם רק לא הזה. ואני לא אבין איך זה קרה, שהחלטתי להישאר, להישאר עד שאמצא משהו אחר, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי בחוץ. אולי לא התאמצתי מספיק, לא עצרתי רגע להתאפס, או שפשוט עשיתי טעות והייתי צריכה לעזוב בעצמי מזמן. ואתם לא רואים את זה עכשיו, כי הסתרקתי והתאפרתי לראיון, אבל כבר הפסקתי להתאפר בבוקר, כשאני מגיעה לעבודה. אם יש לי פצע, אני כבר לא עובדת כדי להסתיר אותו. מקסימום מורחת שליכטה סמלית של קונסילר, ומרגישה שיצאתי ידי חובה. היי, לא תוכלו להגיד שלא ניסיתי להסתיר, הנה, תראו, קונסילר. אז קפצו לי. קפצו לי פעמיים (המשפט האחרון, זה דיאלוג דמיוני שאני מנהלת עם חבריי למשרד, אדון מראיין, גיברת מראיינת. את חלקם אני לא סובלת, מסיבות לא רציונליות של עצמי, ואת חלקם האחר אני לא סובלת מסיבות אובייקטיביות לחלוטין).
ובעצם היתרון היחיד שיש לעבודה הזו, לא, רגע, יש את הכסף. הכסף זה חשוב. אבל מלבד הכסף, העבודה מאפשרת לי להסתובב בחוץ בחופשיות. נגיד, כשאני חוזרת, אני יושבת קצת באוטו ומרחמת על עצמי, ואז אני יוצאת וקונה לי אוכל, או משהו אחר, קיסמי אוזניים. לא חשוב. ואני עושה את זה בקלות יחסית. יחסית. למרות האומללות וכל זה אני מרוויחה את התנועה מאינרציה. כי כשאני יושבת בבית ולא יוצאת, אז זה נהיה מאוד מפחיד לצאת. אז זה מאוד קשה לעמוד במעבר החציה בדרך למכולת. מאוד קשה להחליט באיזו תנוחה לעמוד, לאיזה כיוון להסתכל. מתי לזוז. איך לנשום. אז כן, כרגע אני פטורה מזה. אבל חוץ מזה הכל לא משהו בכלל. אני מכירה את זה, פשוט. זו פשוט החלפה זמנית של המשתק במחלחל. והמחלחל, כשהוא מחלחל מספיק, הוא יודע לעשות צרות לא פחות מהמשתק. כבר אפשר להרגיש את זה. אולי אתם תצילו אותי מזה. אולי אצלכם אוכל להרגיש שאני שווה משהו, אולי אני אוכל לעצור בבית הקפה הזה שמול המשרד בבוקר ולקחת לדרך. אולי אחרי העבודה אני אקפוץ לחנות הזאת ואקנה לי משהו. אולי פה תהיה לי פינה משלי, אולי פה יסמכו עליי יותר ואז אני אסמוך יותר על עצמי.
וכן, אני מבינה שזה סיפור נדוש, כל העניין הזה של בחורה-לבד-דכאונית-משרד-אפרורי-יצירתיות-מדוכאת-מחכה-לנס. ולפחות עד עכשיו זה היה סיפור מזיע, ונמס, אז לפחות הוא היה אכזרי כנדרש. אבל עוד מעט מתחיל חורף, ואז זה יהיה סיפור סגרירי. סגרירי כזה עם אדים על החלון. וסיפור סגרירי זה הכי כלום, כפי שידוע לכם. כן, גם לי בא להקיא מעצמי. זאת הסיבה שאני לא באה להעיק עליכם עם זה. אני באה בגישה חיובית, של "עבודה כבר יש לי, ועכשיו נראה אם תצליחו להציע לי תנאים משופרים". אני מרימה חיקוי של אופטימיות כדי לא לערב אתכם. ככה יהיה קל יותר לכולנו. אני רק מנסה להקל עליכם, מבינים?
כי ברור שאם הייתם שואלים אותי, טוב, אם הייתם שואלים אותי הייתי משקרת, אבל בהקשר הנכון, בהקשר המושלם, אם הייתם שואלים אותי, הייתי אומרת לכם שאני מאוד מוכשרת ושמגיע לי לכתוב בעיתון. יש לי גישה למילים, ואני לומדת מהר, ואני יכולה לעשות הכל. אני בחורה שנונה אז אני יכולה לתת כותרות שנונות. ואני נבונה אז אני יכולה לסדר את הטקסט בצורה הנכונה. ואחרי שאני אלמד קצת, אני אהיה נכס לכל מקום.
רק שזה בכלל לא נכון, נראה לי. אני לא באמת עילוי בזה. אני לא כל כך חומר לעיתון, אולי טור אישי אני יכולה לכתוב. אולי ביקורות. כן, ביקורות. אבל מי ייקח אותי לזה? צריכים אנשים שיסדרו וימסגרו את הדברים. ויהפכו חרא לזהב, ויגרמו לכם להקליק ולהיכנס. אני לא ממש מתאימה לזה. אני יותר מתאימה – ואני נבוכה להגיד את זה, כן? זה לא בא לי בטבעיות, רק בכתב אני יכולה להודות בזה – אני מתאימה יותר לספרות, בכלל. אני צריכה לכתוב ספר. זה מה שאני צריכה לעשות. זה מה שאני באמת טובה בו, או שאולי קל לי להגיד את זה כי לא התנסיתי בזה עדיין.
אבל מה, זה לא יקרה. בקושי עמוד אני מצליחה להושיב את עצמי ולכתוב. בקושי פוסט. הנה תראו את הפוסט הזה שאני כותבת בזמן הראיון אתכם. תראו כמה הוא מבולגן, ואני אפרסם אותו ישר כדי שלא אצטרך לשבת ולערוך אותו ולמצוא לו פתרונות. אני מודעת לעצמי, למרות שזה אולי לא נראה ככה. אני יודעת שאני מושפעת. שאני חיקוי סוג ז' של בלוגרים אחרים שלא אומר כאן את שמם כי זה לא יפה לשלוף לינקים בזמן ראיון עבודה. אבל זה לא נורא, זה לא מיצוי הפוטנציאל שלי, מה שאני אומרת כאן בראיון. יש לי יכולות… או לפחות הזיות נעימות על יכולות. יש לי תמונה מאוד ברורה שלי מתחרה על פרס ספיר, מצטלמת לתמונה קבוצתית כאילו אמנותית כזאת, אבל די נלעגת, עם שאר המתחרים. כולנו בסוודרים כמובן, כי אנחנו סופרים. ואותי שמים ליד אל"ף בי"ת יהושע. הוא כתב עוד איזה רומן היסטורי עם רבדים, אני כתבתי רומן ביכורים בלי עלילה, מבולגן ומחוספס אבל אמיתי שזה כואב. ואני אומרת לעיתון שזה כבוד גדול להיות מועמדת לצד ענק ספרותי כמוהו, אבל בלב אני חושבת 'פחחחחחחחח, אל"ף בי"ת יהושוע. הכי פאסה. היה לו כישרון והוא חמק ממנו בלי שהרגיש', ולמי הוא עבר הכישרון? נו תגיד, אדון מראיין, אתה כבר יודע את התשובה. אל תתבייש. כן, עכשיו הוא אצלי, הכישרון, כל כולו אצלי ביד. וזה לא משנה בכלל אם אני אזכה בפרס או לא, אני מעל לפוליטיקה.
שמעתם פעם על מספרים מוחלטים? אז זה מה שאני. טוב, אבל זה באמת לפעם אחרת, אין לי זמן להסביר. אני צריכה לחזור הביתה והקיפוד שלי מחכה לי שם. תתקשרו אלי בבקשה, אם אני נראית לכם מתאימה".
…זהו.

פלוגה בקו

לקראת ראש השנה באמת קיים הרצון הכללי לשנה טובה. יש התרחבות פנימית – אתה מאחל לאחרים שנה טובה ומתכוון לזה. אתה רוצה שהשנה של כולם תהיה טובה, וגם שלך. קל יותר להתרחב ככה כשהכל נקי.
עד יום הכיפורים זה כבר מיטשטש קצת: אתה לא באמת רוצה שלכולם תהיה גמר חתימה טובה. אתה לא באמת רוצה לסלוח לכל מיני אנשים. אולי אתה רוצה לסלוח לעצמך, אבל גם את זה אתה לא ממש עושה. בראש השנה אומרים "שנה טובה" מתוך כוונה. לקראת יום הכיפורים אומרים "גמר חתימה טובה" אבל הכוונה פחותה. אתה חושב "לא יודע אם באמת מגיע לכם, גמר חתימה טובה. שאלוהים יעשה אתכם את החשבון". לא לוקח הרבה זמן עד שהכל מתכווץ בחזרה.
בערב יום הכיפורים החנויות נסגרות מוקדם יותר מביום שישי רגיל. ואתה חייב לקנות נייר טואלט כי אחרת תיתקע בלי נייר טואלט בסוף השבוע. כמה נשארו לך, גליל וחצי אולי? גליל? שמת לעצמך תזכורת בפלאפון לקנות מהר מהר לפני שייכנס החג. שלא תיזכר בזה כשיהיה מאוחר מדי ותכעס על עצמך.
אז אתה נכנס למכולת היחידה שפתוחה בעיר, ומחפש נייר טואלט. ובלי שום הכנה מוקדמת אתה רואה מישהי שלא רצית לראות. או שכן רצית לראות, ולא רצית שתראה אותך. או שהיא זו שלא רוצה לראות אותך וזו בעצם הסיבה היחידה שאתה לא רוצה לראות אותה.
לא ראית אותה שנתיים, כמעט שלוש. היה לך רושם שלה, סצינות שזכרת. אבל פתאום אתה רואה את תווי הפנים ואת שפת הגוף, ואתה מבין כמה הרבה שכחת. וכמה זמן עבר. ומה קרה בזמן שעבר ומה לא קרה.
לא חשוב נו, הדבר האחרון שאתה רוצה לחשוב עליו כרגע הוא הזמן שעבר. אתה לא רוצה להסתכל עליה ולהיזכר, אתה בטח לא רוצה שהיא תבחין בך. מי יודע אם תזהה אותך בכלל. ועדיף שלא תזהה. ואתה לא מאמין שאתה עומד שם ומסתכל בה, אפילו לשניה. העמדה שלך חשופה מדי, זה מסוכן ואתה חייב לברוח משם.
אתה מודד מרחקים: די משוכנע שאם תפנה שמאלה לכיוון הדלת לא תיתקל בה. ואתה רק מתפלל שהיא לא תחליט גם פתאום לעשות איזו פניה פתאומית. אתה כועס על שאתה נמצא במצב הזה. מה היא עושה פה בכלל? היא בכלל לא אמורה לגור פה. אם כי לך תדע איפה היא גרה היום, כן? אולי היא גרה פה עם בעלה והילד. סביר להניח שלא. סביר להניח שהיא לבד. או לפחות בלי ילד, עדיין. אולי עם בן זוג. אולי היא קונה עכשיו מצרכים לארוחת שחיתות של יום כיפור עם בן הזוג. אתה מניח שכן ומקווה שלא. אתה מקווה שהיא לבד לגמרי ביום כיפור, למרות שמההיכרות הקצרה שלך איתה, אתה זוכר שבכלל לא מפריע לה, להיות לגמרי לבד.
ובכל אופן כאן זו הטריטוריה שלך. מעולם לא חששת שתיתקל בה במכולת הזו.
כלומר, אולי היתה תקופה שבה חששת שתיתקל בה בכל מקום שנמצאת בו, וקיווית שתיתקל בה בכל מקום שנמצאת בו. אבל היום זו תקופה אחרת לגמרי. ואתה כועס שבתקופה כל כך לא קשורה וביום כל כך לא קשור היא מופיעה פתאום.
אתה יוצא משם במהירות וחוצה את הכביש במהירות ונכנס לרכב במהירות. לא נתקל בה. מזל. נס יום כיפור, איך יצאת מזה. אתה תוהה אם היא ראתה אותך חוצה את הכביש ונכנס לרכב. אולי בדיוק עמדה ליד הקופה עם המבט לכיוון הדלת. ואם ראתה מה זה משנה, בטוח לא זיהתה. מה הסיכוי שהיא זוכרת שזה הרכב שלך. ואם ראתה וזיהתה בטח הוקל לה שלא נאלצה לדבר איתך. רק שלא תחשוב שהיית שם לידה ושברחת בגללה.
במצב אחר אולי היית חושב שיש בזה משהו טוב, הדברים שזה מעורר, ומה זה אומר. עכשיו אין לך פנאי לזה. עוד מעט יום כיפור ולא הספקת כלום. מה יש לך בבית, גליל, אולי חצי גליל, ילדה קטנה אהבתי בגליל. אולי זה בסדר, אולי זה יספיק.
פעם היית אצלה ונגמר לה הנייר טואלט. היא אמרה לך שאם תצטרך אז תשתמש במגבוני נייר מהמטבח. אם לא היה לך נייר טואלט בבית (וזה קרה לך), היית נבוך להודות בזה בפני אדם זר. אבל לה זה לא הפריע. רצית להגיד לה שאתה מבין אותה, שגם לך זה קורה, ושהיא שובת לב ושאתה רוצה לדאוג לה ושהיא תדאג לך. אבל כשאמרת את זה, זה לא יצא כמו שהתכוונת. במקום זה שאלת אותה אם לא מפריע לה לחיות ככה. ואחר כך, כשאמרת לה שהיא שובת לב, זה היה בהקשר לא מתאים ומאוחר מדי ומציק ונואש. בעצם כנראה גם בפעם הראשונה שרצית להגיד, כבר היה מאוחר מדי. בעצם זה אף פעם לא היה הזמן הנכון. מה שבטוח – זה כבר לא רלוונטי.
אתה מתניע ומכוון לתחנה היחידה שעוד משדרת שירים בשעה הזו, בערב יום כיפור. מה זו הסליחה הזו שצריך לחלק ומה זו הסליחה הזו שצריך לקבל. כמה עומס בכמה דקות, הכניסה והיציאה והכל נסגר כל כך מוקדם וצריך להוריד את האוטו מהכביש וצריך למצוא חניה. וכמה ריק – החיים צחיחים, ותמיד התפאורה לא מתאימה. ורוב מה שקורה, קורה בדימיון, בחיים הפוטנציאליים שבהם היא היתה שמחה להיתקל בך פתאום ואתה היית גאה במה שאתה מציג בפניה. או שלא היית מציג בפניה. או שזו לא היתה היא. בסופו של דבר השורה התחתונה היא שאתה תקוע בלי נייר טואלט.

נצחונות

באיחור היסטרי, הרבה מחשבות לא מעובדות, שילוב חסר טעם בין בריטני ספירס, מירי מסיקה, אהוד בנאי והשואה. אבל זה הבלוג שלי ואני אעשה מה שאני רוצה ולא שמתי לב שמישהו הציע לי בינתיים לכתוב תמורת כסף אז אני לא חייבת כלום לאף אחד וכו'.

פתיחה – דמיינו חשפניות מחליקות על עמודים עם נצנצים
מוסכם על כולם, פחות או יותר, שהופעת הקאמבק של בריטני ספירס בטקס פרסי המוזיקה של אמטיוי לא היתה מוצלחת. חפשו ביוטיוב הופעות קודמות שלה (את ההופעה המדוברת לא נותנים להעלות, כל עותק שלה נמחק תוך שניה ע"י ויאקום), ותראו את ההערות מתחת: שכחתי כמה היא היתה טובה פעם. מה קרה לה? ווי וונט דה אולד בריטני בק, בריטני תחזרי בריטני.
ההופעה היתה בעיקר לאה, והלאות צרמה לנוכח אופי השיר והכוריאוגרפיה. השיר עצמו בסדר מינוס לטעמי. אבל זה היה אמור להיות אינטנסיבי ומתוקתק וזה היה דבר אחר. בטעות.
לא הופעה טובה. אבל קשה להוריד ממנה את העיניים. צפיתי בוידאו הזה כבר עשר פעמים לדעתי. בדרך כלל לא בכולו, אלא רק ב-17 השניות הראשונות. בעיקר החל משניה 14, שניה אחרי שבריטני מסיימת להגיש את הטקסט המוקלט שלה, ושניה לפני ה"איטס בריטני, ביצ'". (השורה האחרונה שלה שם היא look right in my face. אני מסתכלת)
היא כוכבת אמיתית בעיניי, אגב. לדעתי יש לה את מה שיש למדונה, ולא במקרה מדונה בחרה בה כיורשת לפני ארבע שנים. אמנם מאז מדונה נסוגה מההחלטה, ולאחרונה אפילו נקבה בשמה של גוון סטפאני (נו, באמת) באותו הקשר, אבל לכו תסמכו על מדונה.
כמו כל האחרים שלא מכירים אותה, גם אני בטוחה שאני יודעת מה טוב לבריטני. מרגיז אותי הפאות והשזירות האלה שלה. אני רוצה שהיא תופיע עם שיער קצר. אני לא מבינה מה רע בשיער קצר. מילא להסתיר את הקרחת, נגיד. אבל למה צריך להסתיר שיער קצר?
למעשה, היחס של בריטני לשיער שלה משקף בעיניי את היחס שלה לעצמה, ולקריירה שלה: אחרי שנים של צביעות ומניפולציות כימיות, ברגע של משבר (?), היא גילחה את כולו. בוא נדמיין שהכוונה היתה להיטהר, להתחיל מאפס ולצמוח מנקודת השפל שהיא נמצאה בה. רק שמיד אחר כך היא נמלכה בדעתה ואמרה "לא לא, לא יכולה להתחיל מאפס, מעדיפה להיאחז בקצוות מלאכותיים", אלא שעכשיו קשה יותר לתחזק את ההצגה. וככה זה גם נראה – מזויף, מודבק. היא כאילו שרה וכאילו לובשת את התלבושת ועושה את הצעדים ומתקשטת בבלונד גולש, אבל זה לא יושב נכון ורואים את התפרים.
ולמה ההצגה הזו כל כך חשובה?
זה אולי ניסיון להציג משהו שהקהל דורש, או שנדמה לאנשי השיווק שהוא דורש. הבסיס לתכנית היה הרעיון לפיו אנשים מעדיפים לראות "ניצחון". לפי התסריט שתוכנן, בריטני היתה אמורה "לנצח" – כלומר, לחזור אחורה בזמן, למחוק את העבר הקרוב ולהדגים כיצד היא ממשיכה מאותה נקודה שבה עצרה לפני חמש שנים , מה שיתחום את התקופה האחרונה בגבולות "הנפילה שלפני העלייה".

מעבר חד (או שמא?) למירי מסיקה
ב"7 לילות" של ראש השנה יש ראיון עם מירי מסיקה, בו היא מספרת שכל הישג שלה הוא "ניצחון" – ניצחון על פני מי שדחו אותה בצעירותה, על פני כל מי שלא הכיר בכשרונה, כל מנהל מקהלה שלא התלהב וכל בחור שלא התאהב.

מירי מסיקה אומרת:
"בכל פעם שאני שרה את 'לשם', אני יודעת שמירי הילדה ניצחה. זה המנון הניצחון שלי."

כותרת המשנה אומרת:
"בכל פעם שמירי מסיקה עומדת על במה ושרה היא מרגישה ניצחון. על הילדים שעשו עליה חרם, על הבחורים שלא רצו אותה, על המורה שלא נתנה לה לשיר, על כל מי שלא האמין בה ודרש ממנה להשתנות"
וגם:
"הדיווה הגדולה של המוזיקה הישראלית סוגרת שנה סוערת שבה נפרדה מבעלה, חזרה הביתה, ונשבעה שלא תלבש ביקיני עד יום מותה."

יפה. סגירת חשבון, סגירת מעגל, סגירת שנה. השפלה ונקמה, פרידה וחזרה. הכל סימטרי, חוץ מהביקיני.

מעבר חד נוסף לחיים האמיתיים (אין נצנצים)
הסיפור הזה,  "פעם עשו לי ככה ועכשיו ניצחתי אותם, נקודה סוף". מאיפה הוא מוכר?
מכל מקום. מכל מקום שבו מנסים להלביש אותו בכוח על החיים. מ"העולם עגול". מ"וואט גואוז אראונד קאמז אראונד" מ"תרצה – תגיע". יש חוקיות. במסגרת החוקיות הזו, הצלחות ההווה הן "עונש" לכשלונות העבר. ויותר מזה, הצלחות ההווה יכולות להצדיק את כשלונות העבר. קריירה משגשגת היא "עונש" לילדות אומללה. הופעה מבוצעת היטב היא "סוף הסיפור" של נישואים כושלים והתמכרויות. ואפילו – קיומה של מדינת ישראל הוא "עונש" לנאצים שלא רצו שנחיה.

סגירת מעגל
רק שזה לא קשור. כי אלה לא באמת החוקים של החיים. מדינת ישראל לא נותנת משמעות לשואה (ויש שיאמרו – גם לא נותנת משמעות למוות במלחמה או בפיגוע). ההצלחה של מירי מסיקה לא נותנת משמעות לחרם שעשו עליה ביסודי.  להביט אחורה כאילו כל מה שקרה "נוצח" זה קצת לחטוא לכל מה שקרה, וקצת לשקר.
אפשר כמובן לבנות תסריט כזה, אבל זו לא נקודת מוצא יציבה לחיים, כי דברים משתנים כל הזמן ולא תמיד יש  סיבה טובה. וחבל להסתכל על מה שהיה ולמשמע אותו תחת מה שיש עכשיו. לא הכל אפשר לנצח.

אה, ואגב התמכרויות – המוטו של אלכוהוליסטים אנונימיים הוא "one day at a time". לא סתם בחרו במטרה הצנועה הזו, במקום משהו שאפתני יותר כמו "פעם הייתי זרוק שם בתעלה והיום אני פנתר!"

אהוד בנאי (שייך לסעיף החיים האמיתיים?)
אהוד בנאי הוא זמר מאוד מצליח. פעם הוא היה זמר מאוד כושל. אף אחד לא רצה להחתים אותו, והוא התפרנס מגננות, מעבודות בנייה, ואחר כך קצת מהוראת גיטרה.
לא מזמן ראיתי אותו מתראיין. הוא סיפר שבאותה תקופה ניסה להתקבל ללהקת חתונות, ולא הצליח. והוא אמר (ציטוט מהזיכרון) "לא התקבלתי, לצערי".
כבר אמרתי שאהוד בנאי הוא זמר מאוד מצליח. הוא יכול לשבת ולצחוק על העובדה שלא התקבל ללהקת החתונות, הוא יכול להגיד שהם עשו לו את הטובה של החיים שלו כשלא קיבלו אותו, הוא יכול להגיד שהיום הוא כבר נקם בהם על הדחייה הזו. הוא יכול אפילו להתרפק על הסבל שלו באותם ימים, כי עכשיו הוא מסתכל עליו ממרחק הניצחון. אבל כשהוא סיפר על האודישן הכושל ההוא, הוא סיפר עליו בקצרה ובצער. הוא התחבר בקלות לאותו רגע, שבו הוא באמת רצה להתקבל. הרגע ההוא נשאר אמיתי, עומד בפני עצמו, ולא נדחס בכוח לפאזל של "משמעות", "ניצחון", "סגירת מעגל". והצער שלו על הסיפור היה צער של השלמה, שככה זה. העלבון לא בער בו עדיין, כמו שהוא בוער במירי מסיקה שמנסה למצוא משמעות בדיעבד לסבל שעברה.

ושוב בריטני (נצנצים דהויים)
אז נצחונות הם סגירה לסיפור פתוח, כפיית משמעות והצדקה על אוסף של מקרים חסרי משמעות והצדקה. הכפפת עוולות העבר להפי אנד המאולץ של ההווה. או בקיצור, הם נראטיב פיקטיבי.
נניח שאנחנו צריכים מדי פעם לטוות לעצמנו נראטיב פיקטיבי שכזה, כדי שנוכל להתקדם, או להיות מרוצים מעצמנו, או לסלוח.
באמנות זה קשה יותר. אמנות לא צריכה לייצג את המציאות, אבל היא צריכה לייצג אמת קיומית כלשהי. היא צריכה להגיד לנו משהו, ונראטיב הניצחון לא אומר כלום. במוזיקה, מי שניסה לטוות לו סיפור ניצחון (כמו מייקל ג'קסון?) קרס בסוף. מי ש"נכנע" ולא הציג סיפור שבו הכל סוף מסתדר, שרד.
הנראטיב של בריטני היה במידה רבה פיקטיבי, עד היום. כשבריטני היתה בתיכון היא לא באמת ייצגה אף תלמידת תיכון. הקליפ לשיר הפריצה שלה היה ייצוג פיקטיבי של תיכון והיא עצמה היתה ייצוג פיקטיבי של נערה. היא טענה שהיא בתולה, הצטלמה לסרט בתפקיד תלמידת תיכון ממוצעת, טיפחה תדמית של ילדה כל אמריקאית טובה ממשפחה צפופה. אחר כך הגיע שלב ה"התבגרתי ועכשיו אני זונה", שגם הוא היה פיקטיבי ברובו. הוא לא היה תוצאה של תובנות שהיו לה, או ניסיון שצברה (הרי את רוב הניסיון האישי והציבורי שלה צברה בריטני שנים לפני כן), אלא תכסיס שיווקי, דרך להחזיק בתשומת הלב של הקהל.
הדבר האחרון שצריך להוסיף לנראטיב הזה הוא ה"ניצחון" – היא חוזרת! אחרי התקופה הקשה בריטני מצליחה לעשות ריווינד ומגישה לכם את בריטני הישנה והטובה: ועל מנת שזה הרושם שיווצר נדביק מה שצריך. שיער ארוך, תלבושת, פלייבק, יו ניים איט.
איך אפשר להפיק מעצמך הופעה טובה כשאת מוצגת בתור התיקון? איך אפשר לתפקד כשמעמיסים עלייך את כל קישוטי הניצחון האלה? זה לא עבד הפעם כי זה לא סיפור ניצחון. לא נורא, אף סיפור הוא לא באמת סיפור ניצחון. ודווקא שם, אולי זו התחלה של אמנות? לא יודעת, כי אני ניסיתי לתפור לי תסריטים כאלה, של ניצחון, אבל הם תמיד נקרעו. ותמיד חיבבתי את בריטני אבל אף פעם לא ראיתי אותי בבריטני. היא לא שיקפה לי שום אמת על עצמי, עד לשניה הזו שלפני "איטס בריטני ביצ'".

(היי, מצאתי אחת ביוטיוב! אולי ויאקום הפסיקו להוריד אותן? ניצחון)

ארוחת החג כמו בכל שנה, עם יותר מדי אוכל ובלי סיבה טובה. נושאי שיחה: ביבי, השתמטות, נכדים, קולות שמשמיעים חתולים וקולות שמשמיעים כלבים, ודודה אחת מוסיפה בהקשר של הנושא האחרון על תוכים, שהם חיות מאוד אינטליגנטיות. היא קראה על תוכי אחד באמריקה שידע לדבר. לא לחקות קולות, אלא לדבר ממש. פעם האישה שגידלה אותו כעסה עליו, ונעלה אותו בכלוב ולא רצתה לדבר איתו, והוא צעק לה "איים סורי, איים סורי". ובפעם אחרת, לפני שהוא מת, הוא אמר לה "איי לאב יו, אנד איי וויל סי יו טומורו".

תוכים נוגעים ללב במיוחד, אולי בגלל היכולת שלהם לדבר. היכולת שלהם להתאים את עצמם אלינו רק דופקת אותם בסופו של דבר. היא אחת הסיבות שצדים אותם בג'ונגלים ומטיסים אותם לכאן. ראיתי פעם סרט בערוץ 8 על תוכים, גם שם אמרו שהם מאוד אינטליגנטיים. חוקרת שמגדלת תוכי חכם הציגה לתוכי כל מיני חפצים, והוא היה צריך לומר מה הצבע שלהם, או מה מספרם. והתוכי ענה תשובות נכונות, אבל בקול רך ומהוסס. כאילו ברגע שיש למילים משמעות והן לא רק חיקוי של צליל, הוא חשש לומר אותן. הוא נראה כאילו הוא מאמץ את קולו הציפורי כדי שיתאים להגיית השפה הזרה. אז את התשובות המדויקות שלו התוכי ליחשש בקול חורקני, כמו שילוב בין ילד וחייזר.

היה פקק בהלוך , כמו בכל שנה, אבל בחזור היה יחסית נקי. בבית הכל נראה בדיוק כמו בשנה שעברה. יש הרבה מה לעשות וכלום לא נעשה והזמן עובר לאט מדי ומהר מדי, כרגיל. הנחתי את הקופסא עם השאריות על השיש (התכוונתי להכניס אותה למקרר מאוחר יותר, אבל למחרת גיליתי שהשארתי אותה על השיש), קראתי כמה פוסטים ישנים בכמה בלוגים. הרשת ריקה, אף אחד לא מתיישב מול הבלוג או המייל או המסנג'ר כדי לחגוג את השנה החדשה. צחצחתי שיניים, בכיתי על התוכי שאמר "איי לאב יו, אנד איי וויל סי יו טומורו" לפני שמת. הלכתי לישון עם מחשבה לא מנוסחת, למה הידיעה שמי שאנחנו נפרדים ממנו אוהב אותנו, כואבת יותר מהידיעה שאנחנו אוהבים אותו.

הו, חופש.

אני בטוחה שבחופש יעלו לי המון רעיונות יצירתיים, ואכתוב המון ואגיב המון. אני בטוחה.

בינתיים קטנה: 
רק זה שלפני כמה ימים עמדה משאית בפינת הרחוב שאני גרה בו, והיה צריך להביא למשאית את מסיכות הגז הישנות*, ובתמורה לקבל – לא, לא מסיכות גז חדשות – אישור על כך שהבאתי לשם את מסיכות הגז הישנות, ותזכורת למשפחה שלי שיביאו גם הם את מסיכות הגז הישנות שלהם.
מכיוון שלא הקמתי משפחה משלי, ציידו אותי בתזכורת שאני אמורה להעביר להוריי ולאחיותיי (שהם כולם בגירים, לא גרים איתי בבית ולא נמצאים תחת אחריותי, אבל בסדר. משפחה).

כשחזרתי הביתה הסתכלתי על התזכורת. היו חתומים עליה משרד הביטחון, וחברת מנפאואר, שעובדיה הוסמכו על ידי משרד הביטחון לאסוף את המסיכות.
(זה כנראה מאוד מקובל, ואני לא מבינה בזה כלום, אבל) זה היה לי קצת עצוב, ברמה הרעיונית, שהמדינה משתמשת בעובדי חברת כוח אדם. חברות כוח אדם זו המצאה די צינית, שמאפשרת להעסיק עובדים בלי שום תנאי העסקה – בלי ביטוח, בלי פנסיה, בלי פיצויים, ובדרך כלל בשכר נמוך, כי חברת כוח האדם לוקחת לעצמה נתח גדול מהמשכורת.

בעיקרון מה שיש פה זה לא בדיוק מה שתוכנן. אם הבנתי נכון, אז הרבה נחתו פה בזמנו כדי למצוא מקלט מהנאצים, ולפי מה ששמעתי עכשיו, אפילו נאצים כבר יש פה. שזה, לדעתי, בכלל לא היה בתכנון. 
 

*נראה לי שפעם חיילים היו אוספים את מסיכות הגז הישנות, אבל כנראה שכולם השתמטו ולא נשאר בצה"ל מי שיעשה את זה.

זהו את המקור 4256973

אז הוא בפנסיה
גר בדירה עם האחות שלו
הוא לא נועל קרוקס
כי בלי גרביים זה לא לגילו
שיער שיבה אבל הולם אותו
נראה כמו אריק איינשטיין בצעירותו
פזמון:
ואולי לא כדאי לי להיות
בעניין
שלך
אבל למה לי לחכות שוב במקום לחיות
איתך
צלצול מאמא
מהמספר בבית במושב
היא מתלוננת
שזה לא טוב לי לחפש דמות אב
ולי הגיל אף פעם לא שינה
אולי אני היחידה שמבינה?
פזמון:
ואולי לא כדאי לי להיות
בעניין
שלך
אבל למה לי לחכות שוב במקום לחיות
איתך
כשנפגשנו הוא גרף עלים
בחצר קטנה
וזה ברור לי
שהזמן שלו איתי קצר
אך האמת היא
אני אחתום על כל מה שנשאר
תלוי בבלוגים שאתם קוראים
כי לפעמים לוקח זמן עד שמוצאים
ואולי לא כדאי לי להיות
בעניין
שלך
אבל למה לי לחכות שוב במקום לחיות
איתך
***
(כאן)

אם מחר בבוקר

כשאצא מהבית, אראה שהעולם בחוץ התפוגג.