נצחונות

באיחור היסטרי, הרבה מחשבות לא מעובדות, וכמו כן כולל שילוב חסר טעם בין בריטני ספירס, מירי מסיקה, אהוד בנאי והשואה. אבל זה הבלוג שלי ואני אעשה בו מה שאני רוצה ולא שמתי לב שמישהו הציע לי בינתיים לכתוב תמורת כסף אז אני לא חייבת כלום לאף אחד וכו'.

פתיחה – דמיינו חשפניות מחליקות על עמודים עם נצנצים
מוסכם על כולם, פחות או יותר, שהופעת הקאמבק של בריטני ספירס בטקס פרסי המוזיקה של אמטיוי לא היתה מוצלחת. חפשו ביוטיוב הופעות קודמות שלה (את ההופעה המדוברת לא נותנים להעלות, כל עותק שלה נמחק תוך שניה ע"י ויאקום), ותראו את ההערות מתחת: שכחתי כמה היא היתה טובה פעם. מה קרה לה? ווי וונט דה אולד בריטני בק, בריטני תחזרי בריטני.
ההופעה היתה בעיקר לאה, והלאות צרמה לנוכח אופי השיר והכוריאוגרפיה. השיר עצמו בסדר מינוס לטעמי. אבל זה היה אמור להיות אינטנסיבי ודחוס ומתוקתק, וזה היה דבר אחר. בטעות.
לא הופעה טובה. אבל קשה להוריד ממנה את העיניים. צפיתי בוידאו הזה כבר עשר פעמים לדעתי. בדרך כלל לא בכולו, אלא רק ב-17 השניות הראשונות. בעיקר החל משניה 14, שניה אחרי שבריטני מסיימת להגיש את הטקסט המוקלט שלה, ושניה לפני ה"איטס בריטני, ביצ'".
(השורה האחרונה שלה שם היא look right in my face. ואני מסתכלת)
היא כוכבת אמיתית בעיניי, אגב. לדעתי יש לה את מה שיש למדונה, ולא במקרה מדונה בחרה בה כיורשת לפני ארבע שנים. אמנם מאז מדונה נסוגה מההחלטה, ולאחרונה אפילו נקבה בשמה של גוון סטפאני (נו, באמת) באותו הקשר, אבל לכו תסמכו על מדונה.
כמו כל האחרים שלא מכירים אותה, גם אני בטוחה שאני יודעת מה טוב לבריטני. מרגיז אותי הפאות והשזירות האלה שלה. אני רוצה שהיא תופיע עם שיער קצר. אני לא מבינה מה רע בשיער קצר. מילא להסתיר את הקרחת, נגיד. אבל למה צריך להסתיר שיער קצר?
למעשה, היחס של בריטני לשיער שלה משקף בעיניי את היחס שלה לעצמה, ולקריירה שלה: אחרי שנים של צביעות ומניפולציות כימיות, ברגע של משבר (?), היא גילחה את כולו. בוא נדמיין שהכוונה היתה להיטהר, להתחיל מאפס ולצמוח מנקודת השפל שהיא נמצאה בה. רק שמיד אחר כך היא נמלכה בדעתה ואמרה "לא לא, לא יכולה להתחיל מאפס, מעדיפה להיאחז בקצוות מלאכותיים", אלא שעכשיו קשה יותר לתחזק את ההצגה. וככה זה גם נראה – מזויף, מודבק. היא כאילו שרה וכאילו לובשת את התלבושת ועושה את הצעדים ומתקשטת בבלונד גולש, אבל זה לא יושב נכון ורואים את התפרים.
ולמה ההצגה הזו כל כך חשובה?
זה אולי ניסיון להציג משהו שהקהל דורש, או שנדמה לאנשי השיווק שהוא דורש. הבסיס לתכנית היה הרעיון לפיו אנשים מעדיפים לראות "ניצחון". לפי התסריט שתוכנן, בריטני היתה אמורה "לנצח" – כלומר, לחזור אחורה בזמן, למחוק את העבר הקרוב ולהדגים כיצד היא ממשיכה מאותה נקודה שבה עצרה לפני חמש שנים , מה שיתחום את התקופה האחרונה בגבולות "הנפילה שלפני העלייה".

מעבר חד (או שמא?) למירי מסיקה
ב"7 לילות" של ראש השנה יש ראיון עם מירי מסיקה, בו היא מספרת שכל הישג שלה הוא "ניצחון" – ניצחון על פני מי שדחו אותה בצעירותה, על פני כל מי שלא הכיר בכשרונה, כל מנהל מקהלה שלא התלהב וכל בחור שלא התאהב.

מירי מסיקה אומרת:
"בכל פעם שאני שרה את 'לשם', אני יודעת שמירי הילדה ניצחה. זה המנון הניצחון שלי."

כותרת המשנה אומרת:
"בכל פעם שמירי מסיקה עומדת על במה ושרה היא מרגישה ניצחון. על הילדים שעשו עליה חרם, על הבחורים שלא רצו אותה, על המורה שלא נתנה לה לשיר, על כל מי שלא האמין בה ודרש ממנה להשתנות"
וגם:
"הדיווה הגדולה של המוזיקה הישראלית סוגרת שנה סוערת שבה נפרדה מבעלה, חזרה הביתה, ונשבעה שלא תלבש ביקיני עד יום מותה."

יפה. סגירת חשבון, סגירת מעגל, סגירת שנה. השפלה ונקמה, פרידה וחזרה. הכל סימטרי, חוץ מהביקיני.

מעבר חד נוסף לחיים האמיתיים (אין נצנצים)
הסיפור הזה,  "פעם עשו לי ככה ועכשיו ניצחתי אותם, נקודה סוף". מאיפה הוא מוכר?
מכל מקום. מכל מקום שבו מנסים להלביש אותו בכוח על החיים. מ"העולם עגול". מ"וואט גואוז אראונד קאמז אראונד" מ"תרצה – תגיע". יש חוקיות. במסגרת החוקיות הזו, הצלחות ההווה הן "עונש" לכשלונות העבר. ויותר מזה, הצלחות ההווה יכולות להצדיק את כשלונות העבר. קריירה משגשגת היא "עונש" לילדות אומללה. הופעה מבוצעת היטב היא "סוף הסיפור" של נישואים כושלים והתמכרויות. ואפילו – קיומה של מדינת ישראל הוא "עונש" לנאצים שלא רצו שנחיה.

סגירת מעגל
רק שזה לא קשור. כי אלה לא באמת החוקים של החיים. מדינת ישראל לא נותנת משמעות לשואה (ויש שיאמרו – גם לא נותנת משמעות למוות במלחמה או בפיגוע). ההצלחה של מירי מסיקה לא נותנת משמעות לחרם שעשו עליה ביסודי.  להביט אחורה כאילו כל מה שקרה "נוצח" זה קצת לחטוא לכל מה שקרה, וקצת לשקר.
אפשר כמובן לבנות תסריט כזה, אבל זו לא נקודת מוצא יציבה לחיים, כי דברים משתנים כל הזמן ולא תמיד יש  סיבה טובה. וחבל להסתכל על מה שהיה ולמשמע אותו תחת מה שיש עכשיו. לא הכל אפשר לנצח.

אה, ואגב התמכרויות – המוטו של אלכוהוליסטים אנונימיים הוא "one day at a time". לא סתם בחרו במטרה הצנועה הזו, במקום משהו שאפתני יותר כמו "פעם הייתי זרוק שם בתעלה והיום אני פנתר! הא!"

אהוד בנאי (שייך לסעיף החיים האמיתיים?)
אהוד בנאי הוא זמר מאוד מצליח. פעם הוא היה זמר מאוד כושל. אף אחד לא רצה להחתים אותו, והוא התפרנס מגננות, מעבודות בנייה, ואחר כך קצת מהוראת גיטרה.
לא מזמן ראיתי אותו מתראיין. הוא סיפר שבאותה תקופה ניסה להתקבל ללהקת חתונות, ולא הצליח. והוא אמר (ציטוט מהזיכרון) "לא התקבלתי, לצערי".
כבר אמרתי שאהוד בנאי הוא זמר מאוד מצליח. הוא יכול לשבת ולצחוק על העובדה שלא התקבל ללהקת החתונות, הוא יכול להגיד שהם עשו לו את הטובה של החיים שלו כשלא קיבלו אותו, הוא יכול להגיד שהיום הוא כבר נקם בהם על הדחייה הזו. הוא יכול אפילו להתרפק על הסבל שלו באותם ימים, כי עכשיו הוא מסתכל עליו ממרחק הניצחון. אבל כשהוא סיפר על האודישן הכושל ההוא, הוא סיפר עליו בקצרה ובצער. הוא התחבר בקלות לאותו רגע, שבו הוא באמת רצה להתקבל. הרגע ההוא נשאר אמיתי, עומד בפני עצמו, ולא נדחס בכוח לפאזל של "משמעות", "ניצחון", "סגירת מעגל". והצער שלו על הסיפור היה צער של השלמה, שככה זה. העלבון לא בער בו עדיין, כמו שהוא בוער במירי מסיקה שמנסה למצוא משמעות בדיעבד לסבל שעברה.

ושוב בריטני (נצנצים דהויים)
אז נצחונות הם סגירה לסיפור פתוח, כפיית משמעות והצדקה על אוסף של מקרים חסרי משמעות והצדקה. הכפפת עוולות העבר להפי אנד המאולץ של ההווה. או בקיצור, הם נראטיב פיקטיבי.
נניח שאנחנו צריכים מדי פעם לטוות לעצמנו נראטיב פיקטיבי שכזה, כדי שנוכל להתקדם, או להיות מרוצים מעצמנו, או לסלוח.
באמנות זה קשה יותר. אמנות לא צריכה לייצג את המציאות, אבל היא צריכה לייצג אמת קיומית כלשהי. היא צריכה להגיד לנו משהו, ונראטיב הניצחון לא אומר כלום. במוזיקה, מי שניסה לטוות לו סיפור ניצחון (כמו מייקל ג'קסון?) קרס בסוף. מי ש"נכנע" ולא הציג סיפור שבו הכל סוף מסתדר, (כמו מריאן פיית'פול?) שרד.
הנראטיב של בריטני היה במידה רבה פיקטיבי, עד היום. כשבריטני היתה בתיכון היא לא באמת ייצגה אף תלמידת תיכון. הקליפ לשיר הפריצה שלה היה ייצוג פיקטיבי של תיכון והיא עצמה היתה ייצוג פיקטיבי של נערה. היא טענה שהיא בתולה, הצטלמה לסרט בתפקיד תלמידת תיכון ממוצעת, טיפחה תדמית של ילדה כל אמריקאית טובה ממשפחה צפופה. אחר כך הגיע שלב ה"התבגרתי ועכשיו אני זונה", שגם הוא היה פיקטיבי ברובו. הוא לא היה תוצאה של תובנות שהיו לה, או ניסיון שצברה (הרי את רוב הניסיון האישי והציבורי שלה צברה בריטני שנים לפני כן), אלא תכסיס שיווקי, דרך להחזיק בתשומת הלב של הקהל.
הדבר האחרון שצריך להוסיף לנראטיב הזה הוא ה"ניצחון" – היא חוזרת! אחרי התקופה הקשה בריטני מצליחה לעשות ריווינד ומגישה לכם את בריטני הישנה והטובה: ועל מנת שזה הרושם שיווצר נדביק מה שצריך. שיער ארוך, תלבושת של חשפנית, פלייבק, יו ניים איט.
איך אפשר להפיק מעצמך הופעה טובה כשאת מוצגת בתור "התיקון"? איך אפשר לתפקד כשמעמיסים עלייך את כל קישוטי הניצחון האלה? זה לא עבד הפעם כי זה לא סיפור ניצחון. לא נורא, אף סיפור הוא לא באמת סיפור ניצחון. ודווקא שם, אולי זו התחלה של אמנות? לא יודעת, כי אני ניסיתי לתפור לי תסריטים כאלה, של ניצחון, אבל הם תמיד נקרעו. ותמיד חיבבתי את בריטני אבל אף פעם לא ראיתי אותי בבריטני. היא לא שיקפה לי שום אמת על עצמי, עד לשניה הזו שלפני "איטס בריטני ביצ'".

(היי, מצאתי אחת ביוטיוב! אולי ויאקום הפסיקו להוריד אותן? ניצחון!!!)

22 תגובות to “נצחונות”

  1. יודית Says:

    אין לי ממש מה להגיד מלבד שזה פוסט ממש טוב ומעניין ושנהניתי לקרוא אותו. בדרך כלל אני לא מרגישה בנוח לכתוב תגובות כאלה. אבל, נו.

  2. almost30 Says:

    אהבתי את המשפט:"כי אני ניסיתי לתפור לי תסריטים כאלה, של ניצחון, אבל הם תמיד נקרעו" .

    זה מאוד אמריקאי להציג הכל עגול ומאוזן ובר-פיתרון אינסטנט. וכך בריטני, כמו סרט אמריקאי כאילו טוב בו היא כאילו מסכנה, ואז כאילו משבר ובסוף הרבה כאילו אהבה,כאילו פיתרון והרבה כסף(לא כאילו). אכן מזויף.
    פוסט מצוין.
    נ.ב. קשה לחזור לעבוד אחרי שמדמיינים חשפניות על עמודים כלכך מוקדם בבוקר 🙂

  3. ק.ה. רומינגה Says:

    סימטריה חסרת ביקיני

    (מילים: גארי ליניקר, לחן:עממי)

    וכו'

    אה, ומי שנמחק ע"י ויאקום פעם אחת, חוזר עם רטייה בפעם השניה?

  4. idit Says:

    את יודעת יודית, היתה לי פעם שיחה (וירטואלית) עם מישהו, על הנושא הזה בדיוק. איך כשאני כותבת פוסט אני מתה שיגידו לי "איזה יופי" בתגובות, אבל אני עצמי לא מגיבה על פוסטים של אחרים, גם כשאני חושבת שהם מאוד יפים, אם אין לי איזה "משהו להגיד" מעבר למחמאות. כך שאני אמורה להבין את העובדה שאני לא מקבלת כל הזמן תגובות מהסוג הזה.
    אבל אני נורא שמחה כשמגיעה כזו תגובה.
    (ותודה, הכי חשוב שכחתי. תודה)

  5. idit Says:

    אולמוסט30: בכל פעם שאתה מגיב אני רוצה לשאול אותך אם אחרי היומולדת תשנה את השם ל- "30"
    רומינגה: לא ראיתי אף פעם הפמליה (למרות שג'רמי פיבן ממש חתיך בעיניי,בעיקר ב- "קופידון"), אבל ראיתי פעם "מסודרים", ושמעתי שזה דומה.
    ולגבי טום קרוז הנאצי – הלוואי והיה לי מה להגיד.

  6. אדר Says:

    נהדר, מאוד נהניתי. גם אני ראיתי את הקטע והובכתי קשות… רציתי קצת להוריד אותה מהבמה, קחת אותה הביתה, לעשות לה אמבטיה עם ברווזוני גומי ולפנק אותה בשוקו קרלו. לא בקטע גס.
    ואגב, לי יש את הבעיה ההפוכה, אני נוטה להגיב על כל פוסט, ומשום מה התגובה שלי תמיד נשארת האחרונה, מה שמעורר את החשש שיש איזו קליקה סגורה שהתפרצתי אליה ועכשיו הם כולם שותקים ומחכים שאני אלך.

  7. idit Says:

    חלילה. הנה הצלתי אותך מהבושה 🙂

  8. לא Says:

    אני חושב שמישהו צריך לספר לאנשי הנצחונות שכל נצחון הוא זמני. בסוף תמיד מפסידים, ובמקרים רבים מדובר בתבוסה ממושכת, משפילה, מצערת וכואבת.

  9. idit Says:

    העיקר שאתה שומר על האופטימיות

  10. almost30 Says:

    הי,
    טוב ששאלת. השאלה מטרידה גם את שנתי. עוד פחות משבועיים אני מחליף קידומת . צוות המומחים (בשכר רעב בדינרים עיראקים) שכינסתי עוזר לי בבחינת החלופות.
    סתם, נראה לי שבחודשים הקרובים אהנה מהחיים בהכחשה ואשאר אולמוסט. לאחר מכן נצטרך למצוא בית חדש בבלוגספירה עם שם חדש,קליט,סקסי. מה את אומרת על "ה30 זה ה20 החדש" ? (ההכחשה עובדת במלוא הקיטור כפי שניתן לשים לב)

  11. idit Says:

    קודם כל מזל טוב. דבר שני, בעיניי עדיף ללכת על "30 הוא ה-40 החדש". ככה אף אחד לא יוכל לטעון שאתה בהכחשה. מקסימום יגידו שאתה בהכנה.

  12. almost30 Says:

    מה פתאום.
    אני שנים עובד על להגיע לא מוכן(מבחנים, צבא, ישיבות וכו') ולאלתר :-).
    ככה במחי יד אהרוס את תדמית הספונטני שטיפחתי?

  13. almost30 Says:

    (כמעט שכחתי, תודה על המזל טוב )
    התפקששה התגובה שלי עם כל האייקונים התכוונתי ל:
    אני שנים עובד על להגיע לא מוכן(מבחנים, צבא, ישיבות וכו' ) ולאלתר בשניה האחרונה.

    גמר חתימה טובה או חג שמח ( מחקי את המיותר מבחינתך )

  14. idit Says:

    גם וגם

  15. לא Says:

    אצלי זה כמו היהודים והשבת. יותר משאני שומר על אופטימיות האופטימיות שומרת עלי.

  16. idit Says:

    אצל רובנו זה כמו היהודים

  17. לא Says:

    רובנו יהודים.

  18. idit Says:

    וכל כך נחמדים…

  19. ולנסיה Says:

    ד"א ובאותו נושא, לא הזכיר לי אמירה לגבי סופי סיפורים שקובעת כי לכל סיפור יש סוף טוב אם יודעים איפה לסיים אותו. (עובד באותה מידע עם סוף רע, הרי כולם בסוף מתים.)

    את רואה, גם השארתי הודעה כדי לומר כמה הפוסט מצא חן בעיני (מאוד) וגם הוספתי משהו כדי שיהיה לי במה להאחז ;-).

  20. idit Says:

    תודה מותק 🙂
    ומי מת בסוף? חשבתי שהם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה!

  21. miaoming Says:

    יופי, גרמת לי להעריך מאוד את אהוד בנאי למרות שאינני חובב נלהב של המוזיקה שלו

  22. idit Says:

    גם אני לא הייתי, עד לא מזמן.
    וגם היום אני חובבת בעיקר את אהוד בנאי והפליטים, ולא מסוגלת לשמוע את "הילד בן 30"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: