זה קצת קשור לתגובה הזו של איתי, וקצת לפוסט הזה. וזה פחות או יותר מה שהגבתי לתגובה של איתי אבל באריכות.
אני באופן אישי שונאת את טוויטר. בעיניי אכלוס החלל הזה – גם ברשת שבה החלל אולי אינסופי – לשם הנצחת כל שנייה בחייך בלי שום ערך מוסף, פסול מוסרית. הייתה לי פעם חברה שלא הייתה מסוגלת לסבול כתיבת הערות על ספר. גם לא בעיפרון, גם לא חישוב תרגילים או סימון במרקר בספרי לימוד. אפילו לא בחוברות לימוד. לי לא הייתה בעיה כזו, אבל יש לי בעיה בתפיסת החלל האינטרנטי: קשה לי לתפוס את החלל ואת הכתיבה בו כמכילים ומתכלים.
השלב הראשון הוא טשטוש האחר. קל יותר לכתוב בבלוג, כי אין מחוייבות לשם ולצורה. אין קהל חי, רק מי שרוצה מנכיח את עצמו בתגובות. נהניתי מיתרונות השלב הזה. אחת האפשרויות לשלב הבא היא מחיקת האחר, ואת זה אפשר לראות בהצפות: לא רק בטוויטר, אלא גם בטוקבקים ובפורומים. מי שמציף לא לוקח בחשבון את התגובה בצד השני, ואני חייבת להניח שזה מפני שהוא לא מודע למלוא משמעות הקיום של צד שני (אחרת היה מבין שאין טעם להצפה, לא?). וטוויטר הוא בעיניי המצאה שביסודה לא רואה את האחר כשלם: אף אחד לא *באמת* רוצה לדעת מה אתה עושה בכל רגע נתון. הקהל הנלהב ביותר למידע הזה הוא אתה בעצמך. ואם מעניין אותך שיקראו אותך זה לא כי יש לך מסר להפיץ, אלא כי אתה רוצה לערוך ספירת ראשים שתצדיק את קיומך.
השלב השלישי אחרי מחיקת האחר הוא מחיקת האני. חוסר רציפות בין הזהות שלך בחייך ואוסף מתכלה של זהויות מתחלפות וסותרות שלך באינטרנט. זה לא רק שהזהויות האלו לא חולקות איתי את השם הפרטי, הן גם לא חולקות את הדעות שלי, את העקביות שלי. זה משהו שאפשר לראות אצל חלק מהטרולים. אפשר לראות אותו בחברות פרסום ושיווק שיוצרות תוכן מזוייף של גולשים פיקטיביים: סרטונים, פרופילים וכמובן טוקבקים. ובניגוד לסתם פרסומת בעיתון או בטלוויזיה שכוללת עדות אישית מפוברקת, כאן המגיבים הדמיוניים לא נמצאים בתוך המסגרת התחומה של פרסומת אלא במרחב ציבורי, ומנהלים אינטראקציה עם גולשים "אמיתיים".
הריקון הזה ממשמעות מצדיק חוסר אחריות. כשאין "אתה" מוגדר ואין "אני" מוגדר, אין סיבה טובה מספיק לקחת אחריות על הדברים שנאמרים והמעשים שנעשים וההשפעה שלהם.
באופן אישי אני מרגישה מתוחכמת כשאני עוברת בין חשבונות מייל שפתוחים לי על המסך: זה של החיים, זה של הבלוג. בעיניי |כאן ישתלב ביטוי פתטי פחות מ"החיים ברשת"| מוסיפים רובד לקיום שלי, נותנים לי אפשרות להציג ולהתוודע לצדדים נוספים באישיות ולנהל רבדים אחרים של חיברות תחת הגנה שאין לי במציאות. באופן כללי להגיע לרמה גבוהה יותר של ביטוי עצמי. אני לא מרגישה שהכתיבה בבלוג מרדדת את הזהות שלי, אני מרגישה שהיא מוסיפה לה |כאן תשתלב בטקסט המילה "סייבורג", באופן שלא יישמע פלצני|.
אבל הסייבורג הזה שאני מדמיינת היא זהות שבנויה מפיסות מאוחדות שמבטאות צדדים שונים של שלם אחד ומנומק. בזמן האחרון יש לי תחושה שהאינטרנט שלי מוצף בחתיכות שלא מחוברות לשלם: מכל טוקבק מוזמן, חתימה על עצומה, חברות בקבוצה, קריצה ועדכון מיותר נשפכות פיסות בודדות מזהות שלמה ומתפרקות להמון זהויות פיקטיביות וחסרות משמעות, ונראה כאילו זה המדיום המושלם לפירוק הזה, שהוא מעניין בהתחלה אבל מסתיים בהפשטה מוחלטת והכחדה באמצעות טביעה. אולי זה השלב הבא.
(כתבתי ומחקתי הסבר שלם על איך פייסבוק הוא גם סוג של השטחת זהות וריקון הקשר האנושי ממשמעות. לא היה מספיק משכנע ואני גם לא מכירה מספיק את פייסבוק. אשמח אם מי שמכיר יעזור לי להסביר)
? 