כבד

זה קצת קשור לתגובה הזו של איתי, וקצת לפוסט הזה. וזה פחות או יותר מה שהגבתי לתגובה של איתי אבל באריכות.

אני באופן אישי שונאת את טוויטר. בעיניי אכלוס החלל הזה – גם ברשת שבה החלל אולי אינסופי – לשם הנצחת כל שנייה בחייך בלי שום ערך מוסף, פסול מוסרית. הייתה לי פעם חברה שלא הייתה מסוגלת לסבול כתיבת הערות על ספר. גם לא בעיפרון, גם לא חישוב תרגילים או סימון במרקר בספרי לימוד. אפילו לא בחוברות לימוד. לי לא הייתה בעיה כזו, אבל יש לי בעיה בתפיסת החלל האינטרנטי: קשה לי לתפוס את החלל ואת הכתיבה בו כמכילים ומתכלים.

השלב הראשון הוא טשטוש האחר. קל יותר לכתוב בבלוג, כי אין מחוייבות לשם ולצורה. אין קהל חי, רק מי שרוצה מנכיח את עצמו בתגובות. נהניתי מיתרונות השלב הזה. אחת האפשרויות לשלב הבא היא מחיקת האחר, ואת זה אפשר לראות בהצפות: לא רק בטוויטר, אלא גם בטוקבקים ובפורומים. מי שמציף לא לוקח בחשבון את התגובה בצד השני, ואני חייבת להניח שזה מפני שהוא לא מודע למלוא משמעות הקיום של צד שני (אחרת היה מבין שאין טעם להצפה, לא?). וטוויטר הוא בעיניי המצאה שביסודה לא רואה את האחר כשלם: אף אחד לא *באמת* רוצה לדעת מה אתה עושה בכל רגע נתון. הקהל הנלהב ביותר למידע הזה הוא אתה בעצמך. ואם מעניין אותך שיקראו אותך זה לא כי יש לך מסר להפיץ, אלא כי אתה רוצה לערוך ספירת ראשים שתצדיק את קיומך.

השלב השלישי אחרי מחיקת האחר הוא מחיקת האני. חוסר רציפות בין הזהות שלך בחייך ואוסף מתכלה של זהויות מתחלפות וסותרות שלך באינטרנט. זה לא רק שהזהויות האלו לא חולקות איתי את השם הפרטי, הן גם לא חולקות את הדעות שלי, את העקביות שלי. זה משהו שאפשר לראות אצל חלק מהטרולים. אפשר לראות אותו בחברות פרסום ושיווק שיוצרות תוכן מזוייף של גולשים פיקטיביים: סרטונים, פרופילים וכמובן טוקבקים. ובניגוד לסתם פרסומת בעיתון או בטלוויזיה שכוללת עדות אישית מפוברקת, כאן המגיבים הדמיוניים לא נמצאים בתוך המסגרת התחומה של פרסומת אלא במרחב ציבורי, ומנהלים אינטראקציה עם גולשים "אמיתיים".

הריקון הזה ממשמעות מצדיק חוסר אחריות. כשאין "אתה" מוגדר ואין "אני" מוגדר, אין סיבה טובה מספיק לקחת אחריות על הדברים שנאמרים והמעשים שנעשים וההשפעה שלהם.

באופן אישי אני מרגישה מתוחכמת כשאני עוברת בין חשבונות מייל שפתוחים לי על המסך: זה של החיים, זה של הבלוג. בעיניי |כאן ישתלב ביטוי פתטי פחות מ"החיים ברשת"| מוסיפים רובד לקיום שלי, נותנים לי אפשרות להציג ולהתוודע לצדדים נוספים באישיות ולנהל רבדים אחרים של חיברות תחת הגנה שאין לי במציאות. באופן כללי להגיע לרמה גבוהה יותר של ביטוי עצמי. אני לא מרגישה שהכתיבה בבלוג מרדדת את הזהות שלי, אני מרגישה שהיא מוסיפה לה |כאן תשתלב בטקסט המילה "סייבורג", באופן שלא יישמע פלצני|.

אבל הסייבורג הזה שאני מדמיינת היא זהות שבנויה מפיסות מאוחדות שמבטאות צדדים שונים של שלם אחד ומנומק. בזמן האחרון יש לי תחושה שהאינטרנט שלי מוצף בחתיכות שלא מחוברות לשלם: מכל טוקבק מוזמן, חתימה על עצומה, חברות בקבוצה, קריצה ועדכון מיותר נשפכות פיסות בודדות מזהות שלמה ומתפרקות להמון זהויות פיקטיביות וחסרות משמעות, ונראה כאילו זה המדיום המושלם לפירוק הזה, שהוא מעניין בהתחלה אבל מסתיים בהפשטה מוחלטת והכחדה באמצעות טביעה.

אולי זה השלב הבא?

(כתבתי ומחקתי הסבר שלם על איך פייסבוק הוא גם סוג של השטחת זהות וריקון הקשר האנושי ממשמעות. לא היה מספיק משכנע ואני גם לא מכירה מספיק את פייסבוק. אשמח אם מי שמכיר יעזור לי להסביר)

40 תגובות to “כבד”

  1. שחר Says:

    אכן כבד, אבל יפה וחכם.
    כבר הרבה זמן שאני מתלבט בדבר יחסי הגומלין האלה שבין החיים ברשת (כן, פתטי) לבין החיים בחוץ (פתטי לא פחות). שמתי לב אתמול בזמן שדילגתי בין חלונות גוגל-טוק שיש לי אנשי קשר מהחיים האלה ומהחיים האלה, ולמרות שגם כאן וגם כאן אני משתמש באותה כתובת מייל ולמרות שכבר הזדהיתי בפועל בשמי המלא, עדיין יש הפרדה מוחלטת בין שתי הקבוצות האלה.
    אין לי חברים בחוץ שפגשתי ברשת, ואין לי אנשים שאני מתקשר איתם דרך הבלוג ושאני מכיר בחוץ. דווקא יש כמה אנשים שאני מכיר בחוץ ושקוראים בבלוג שלי לפעמים, אבל כשאנחנו נפגשים אנחנו מנסים להתעלם מקיומו.

  2. אדר Says:

    יש! עידית כתבה פוסט!
    ולענייננו:
    אני לא מכירה את טוויטר (פרימיטיביות לשמה, אני יודעת), אבל בנוגע לפייסבוק – בהתחלה היה את החשש הזה שפייסבוק ימחק את האנונימיות שלנו, שכולם יוכלו לדעת עלינו הכל לפי החברים והקישורים וכולי. בסופו של דבר העניין כילה את עצמו והיום נראה לי שהפייסבוק הפך להיות שטחי ואנונימי כמעט כמו בלוג. מרוב חברים לא רואים את היער, מרוב אפליקציות וקבוצות אי אפשר להבין עלינו כלום. כמו בחיים, בעצם. ומה חשבנו, שיהיה משהו שיצליח לתמצת את המהות האמיתית שלנו בדף? אגב, נראה לי שמייספייס דווקא יותר מתקרב להגדרה הזו, כי יש שם משהו יותר אישי ופחות שבלוני.
    רגע, נראה לי שכתבתי שבלוג זה שטחי. אז לא, אולי שטחי במובן שהוא לא יכול להציג את כל האישיות שלנו. אבל אנונימי כן.
    אגב, בנוגע למי קורא את הפוסטים שלנו, לפחות אצלי הקוראת מספר אחת שלי זו אני, שמוצאת את עצמי קוראת את אותו פוסט 15 פעם, סתם כדי לעכל ולהבין מה ניסיתי לומר לעצמי בעצם. וכל השאר מרפרפים עליו ועוברים הלאה.

  3. אלמה Says:

    אני מרגישה בעיקר מפוצלת לשניים – יש את החיים "האמיתיים" ואת החיים שלי ברשת, והם לא תמיד זהים. זה לא שיש לי פיצול אישיות אלא שלפעמים אני כותבת משהו ועד שאני מעלה אותו אני כבר במקום אחר לגמרי.
    לא חושבת שהרשת מרוקנת אותנו מזהות, אבל היא די מורידה אחריות, ולפעמים זה דבר טוב. נימוסים הם סוג של צביעות, וקצת יותר ישירות יכולה לפעמים להיות טובה.
    אולי אני לא לגמרי מסכימה עם עניין פירוק הזהות כי יש לי רק את הזהות של הבלוג. אין לי כמה מיילים, אין לי פייסבוק, ואני אפילו לא סגורה על מה זה טוויטר. זה מרגיש לי רועש מדי במוח כל הדברים האלה.

  4. idit Says:

    היי שחר אדר ואלמה.

    לפי מה שאתם אומרים, אולי בכל סוג של ביטוי אינטרנטי חייב להיות פיצול
    |כאן ישתלב אזכור אגבי נון שלנטי לדטרמיניזם טכנולוגי| וזה רק מתחלק לרמות חמורות יותר ופחות של פיצול. השאלה איזו רמה של פיצול היא חיובית ומתי זה בעייתי.

    יש לי בזמן האחרון המון מחשבות על חוסר משמעות קיומית. כנראה בגלל עודף צפייה בתכנית "טינופת".

  5. אדר Says:

    מה זה טינופת?

  6. idit Says:

    זו תכנית בערוץ 3 בכבלים, שאנשים יושבים ומדברים ומנסים להתעלם מהעובדה שאנשים אחרים יושבים ומדברים לידם. זה מוזר וממכר.

  7. לא Says:

    בהתחלה אנשים חיפשו משמעות לחיים שלהם והגיעו למסקנה שאין, מאז האינטרנט הם מתחילים לחפש משמעות לחיים הוירטואליים שלהם ושוב מגלים שאין.
    אבל יש דרך אלגנטית לסיים את כל הסאגה: וירוס מחשבים שישמיד את כל החיים הוירטואליים ולאחר מכן וירוס אמיתי שישמיד את החיים האמיתיים. ואם זה יקרה אני אאמין באלוהים ואחשוב שהוא סבבה. כלומר, מניאק, אבל סבבה.

  8. ערן בילינסקי Says:

    טוויטר (ובלוגים, וחלק ניכר מכל הוובשתיימאפס הזה) מוחק את האני גם בכך שהוא מבטל את ההבחנה בין הפרטי לציבורי. פתאום אנחנו משדרים לכל העולם דברים פרטיים שלא היינו חולמים לספר לכולם בעולם הלא-מקוון, וגם סתם דברים בסגנון "קמתי התלבשתי הלכתי". בשני המקרים, כשהפרטי הולך ונמחק אז הזהות העצמית הנפרדת נמוגה גם כן.

    [הכניסי כאן ציטוט טפשי מסטאר-טרק על ה-Borg]

  9. idit Says:

    וואלה!
    (וגם – האייל הקורא מגיב אצלי!)
    אבל אתה חושב שתכונות הוובשתיימאפס הזה מבטלות בהכרח את ההבחנה בין פרטי לציבורי, ולכן כל מי שעושה שימוש במדיום נידון לביטול הזה, או שזה סתם יישום שגוי שאפשר להימנע ממנו לגמרי?

    ו-לא: בתור מי שישמח אם וירוס ישמיד את כולם, אני רוצה לדעת למי הצבעת בבחירות.

  10. לא Says:

    מרצ. רק שלמה זה קשור לא הבנתי.
    ואני לא אשמח אם וירוס ישמיד את כולם, אני אהיה אדיש.
    והדבר האחרון הוא ציטוט של סאקי שנתקלתי בו לאחרונה ונראה לי שהוא מתאים לרוב האנשים:
    He is one of those people who would be enormously improved by death

    באנגלית זה נשמע יותר טוב.

  11. ערן בילינסקי Says:

    (תודה על קבלת הפנים 🙂 הכל בזכות הרשומה של שחר על טוויטר)

    מבטלות בהכרח? לא נראה לי. זו תהיה הצהרה גורפת מדי. אפשר, על ידי תכנון נכון, לשמר את ההבחנה הזו, למשל על ידי יצירת האפשרות בתוכנה לשלוח הודעות "פרטיות" לאנשים נבחרים, שזה לדעתי המקבילה ל"חברים", "משפחה" "בן/בת זוג" וכל קבוצת התייחסות פרטית אחרת שמאפשרת לנו ליצור מדרג בין "ציבורי" ל"פרטי". אני חושב שבוורדפרס למשל יש גם את האופציה ליצור רשומה מוגנת סיסמה, שאפשר אפילו לכתוב אותה רק למגירה ולא לשתף עם אף אחד.

    יכול להיות גם שבעוד שנה-שנתיים נתעורר ונבין שהפרטיות שלנו נעלמת ונעשה משהו בנדון בצורה מודעת. שמעתי מעמיתים לעבודה בארה"ב שיש שם מסיבות שההזמנה אליהן מבהירה שאסור להביא מצלמות. מה שקרה זה שאנשים צולמו במסיבות כאלו, ואחר כך התמונות תויגו בפייסבוק בשמותייהם, ולמחרת, כשניגשו למרצים באוניברסיטה וביקשו דחייה בהגשת עבודה כי "היו חולים", אז המרצים גיגלו/חיפשו אותם והוכיחו שהם שיקרו. כלומר, החוסר באפשרות ההכחשה (כבר נתנו לזה שם: denyability) בגלל ביטול ההפרדה בין פרטי (מסיבה פרטית) לציבורי (פייסבוק) הובילה לשינוי תרבותי תגובתי (סליחה אם יצאתי פלצני קצת כאן).

    אבל גם העוררות הזו תיתקל בתגובת נגד מצידנו, כי אנחנו בסך הכל מרווחים מהשיתוף הוובשתיימאפסי הזה. חשבי למשל על פורומים ובלוגים שבהם אנשים שופכים את תלאותיהם בהתמודדות עם משבר נפשי, מחלה, או כל בעיה אחרת: הכותבים מפיקים בדרך כלל תמיכה מהקהילה, והקהילה מרוויחה משיתוף המידע (למשל, טיפול חדשני במחלה נדירה, או השפעות של טיפול אחד לעומת השפעה של טיפול אחר). כל התוכן-מבוסס-גולשים הזה, שמתאפשר, בין השאר, בגלל הנכונות שלנו לחשוף בציבור מידע שאחרת לא היה נגיש לנו. אני לא חושב שהיינו רוצים לוותר על זה.

    כלומר, מסקנה חותכת על העתיד לא תוציאי ממני 🙂 (למה לתת נבואה שאחר כך תוכח כמופרכת?) ובלי לצאת פלצני עד הסוף ולצטט את מרשל מקלוהן עם "המדיום הוא המסר" ולרמוז לקלות החשיפה שהרשת והכלים שנבנו עליה נותנים לנו, ולהשלכות של זה על הנכונות שלנו לחשוף את כל המידע הפרטי הזה, כנראה שלא אצא מכאן. אז הנה אמרתי.

  12. idit Says:

    לא- למה זה קשור? לא יודעת. עניין אותי אם מישהו שהכחדת האנושות תשמח אותו יבחר במפלגה שמקדמת את האינטרס הזה, ואם לא, אז למה, ואם כן, אז איך.
    אבל מסתבר שבכלל לא תשמח אלא תהיה אדיש. למעשה, תהיה מת, אלא אם כן אתה יודע משהו שאני לא יודעת, או שקיבוצניקים הם חסיני מגיפות.
    ציטוט מצחיק!
    (וגם המשפט הראשון של סאקי שקראתי אי פעם)

  13. idit Says:

    וערן – אז זה בעצם משהו שעושים בפייסבוק לא? פרופיל לחברים בלבד. אז אולי כן יש התקדמות ביצירת הפרדה (אם כי זה לא מסביר למה אני שונאת את פייסבוק).
    המדיום הוא המסר זה לגמרי התשובה למה ששאלתי, פשוט רציתי שאתה תהיה הראשון שייתן את הציטוט הפלצני : )
    תמסור תודה לשחר

  14. ערן בילינסקי Says:

    כן. אני חושב שזה צעד בכיוון הנכון. אני תוהה אם לטוויטר יש פיצ'ר כזה (להגדיר קבוצות חברים, לשלוח רק לקבוצה ולא לכולם), ואם אין, אז בטח יהיה.

    ההתלהבות שלי מפייסבוק שככה בגלל האפליקציות הטפשיות. באיזשהו שלב הבנתי שלעשות קרבות ערפדים עם אנשים אחרים די ממצה את עצמו מהר, כמו גם לזרוק כבשה על מישהו במקום poke. אולי מישהו פעם ימציא את ה-killer app לאתרי רשתות חברתיות.

  15. idit Says:

    קודם כל, הלכתי לבדוק מה זה קילר אייפיפי ועדיין לא הבנתי.
    דבר שני, עדיין לא הבנתי מה ההבדל הגדול בין פייסבוק לחבר'ה.

  16. אדר Says:

    אני אסביר לך – היכנתי לקישור הבא:
    http://www.ynet.co.il/Ext/App/TalkBack/CdaViewOpenTalkBack/1,11382,L-3504992,00.html
    (ונחשי מה חיפשתי בגוגל)

  17. אדר Says:

    היכנסי, כלומר

  18. idit Says:

    זה לא עזר לי להבין מה זה קילר אייפיפי ואיך פייסבוק שונה מחבר'ה. איפה החלק שעוזר להבין?

    (חח, גמני גיגלתי ביצה שלא נולדה)

  19. אדר Says:

    אין חלק שעוזר להבחין. רימיתי.

  20. idit Says:

    אני לא מאמינה, חרשתי עכשיו על כל התגובות שם וזה שיגע אותי.
    שיגע!
    הגישה שלך מתאימה מאוד לתכנית "טינופת".

  21. אדר Says:

    אבל לא למדת מזה המון על הרפורמה בפיקוח על הביצים הטריות?!

  22. idit Says:

    אין טעם לדבר על ביצים כ"כ הרבה כל עוד הן לא נולדו
    (אולי אחליף את המילה "לדבר" במילה "לקשקש". כרפרנס משעשע לחביתה)

  23. אדר Says:

    יצירתה של עידית מתכתבת עם עולם הלול, כמטאפורה ל"דור שעוד לא נולד", או ל"משק הפנימי" הישראלי, הכל כך ישראלי.
    חביתה עם נקניק.

  24. idit Says:

    אני חושבת שהדגמנו יפה את פריצת הגבולות בין הפרטי לציבורי בדיאלוג הזה.
    לילה טוב, חלומות פז!

  25. ערן בילינסקי Says:

    קילר אפ (killer application, סליחה על העגה הפנימית) זה ישום שהופך משהו קיים שלא ברור למה הוא טוב למשהו שימושי. למשל, האינטרנט קיים מלנתלפים שנים, אבל עד שלא הגיע הדפדפן לאדם מהיישוב ופתאום היה טעם ליצור אתרי אינטרנט מסחריים למטרות שונות אז לא היה מה לעשות עם זה. ככה גם בפייסבוק. יש תשתית, אבל אין ממש ישום באוקיינוס הישומונים שיש שם (ערפדים והקרבות שלהם, growing gifts, fun wall וכו' ) שיצדיק את השהייה שם ושימוש יומיומי.

    זה, אגב, ההבדל בין פייסבוק לבין כל השאר: פייסבוק מאפשר למפתחי תוכנה לכתוב ישומים שמשתמשים במידע האישי שלנו, ושוכנים בתוך ממשק המשתמש של פייסבוק. ההנחה הסמויה היא כנראה שזה יגרום לנו לשהות יותר זמן באתר ולראות יותר פרסומות, ואולי גם לשפר ולתחזק את אותם קשרים חברתיים שאנחנו מתחזקים דרך פייסבוק.

    מקווה שלא פתחתי כאן עוד תיבות פנדורה 🙂

  26. idit Says:

    קודם כל ערן, אני מתחילה לחשוד שאתה מסביר לי דברים כמו שמסבירים לילד בן ארבע, ומשתמש במילים פשוטות כדי לא להבהיל אותי (הוובשתיימאפס הזה, האינטרנט קיים מלנתלפים שנים). הייתי מוחה על הגישה הזאת, אילו רק הייתי מצליחה להבין את מה שכתבת בפסקה השנייה ובכך להוכיח שאינני זקוקה להקלות.
    לצערי, לא הצלחתי להוכיח כזה דבר. אבל כן הבנתי שפייסבוק מאפשר למפתחי תוכנה לעשות משהו, והמשהו הזה הוא משהו מיוחד, ולכן פייסבוק הוא גם משהו מיוחד.
    לילה טוב, מלנתלפים חלומות פז!
    מחר תסביר לי אם מפתחי תוכנה זה אותו דבר כמו מתכנתים.

  27. שחר Says:

    אני חושב שמפתחי תוכנה זה במרחה הציבורי ומתכנתים בפרטי, או להפך.
    אבל יש אולי איזה הבדל אמיתי בין השניים (למרות שבאופן כללי זה קצת כמו הסיפור השחוק של מעצבי שיער וספרים). מתכנת יכול להיות מישהו שעובד כחלק מפרויקט גדול עם משימות מאוד מוגדרות. מפתח תוכנה זה יותר מישהו שיש לו רעיון (שלו או של מישהו אחר) והוא זה שצריך להבין אם יש דרך לממש אותו, ואם כן אז איך.
    אם אני יכול להמשיך ולענות בשם ערן קצת, אז זה לא שפייסבוק הוא משהו מיוחד, אבל זה שכל יום צצה אפליקציה חדשה לפייסבוק, וזה שאנשים כשרוניים יותר או פחות מקדישים זמן וכסף לאפליקציות האלה מצליח להעלות את הסיכוי לזה שיום אחד יצוץ שם קילר אפ שכזה.
    אגב, בדיוק השבוע שמעתי על מישהו שעבר מתחום התכנות לתחום הפיתוח של ציוד רפואי ועמד להרצות בכנס גדול על המוצר החדש שלו. בדרך לכנס הוא עבר על המצגת עם מישהו ותיק יותר בתחום, וזה הסביר לו שברפואה לא ממש מקובל לדבר על קילר אפ כעל משהו חיובי.

  28. לא Says:

    מפלגות שרוצות להשמיד רוצות להשמיד את האחר ואף פעם לא את עצמם. והאחר הוא תמיד החלש. בקיצור, סתם בריונים שעושים הנחות לעצמם. או כמו שוינסטון צ'רצ'יל אמר (או שהיה זה ד'יזראלי דווקא): יש ניחנו בכל המעלות שאני לא מעריך ובכל החסרונות שאני מתעב. נשמע לא רע גם בעברית.

  29. לא Says:

    יש=הם, גוד דאם.

  30. ערן בילינסקי Says:

    לאלאלא. אוי סליחה אם זה יצא ככה. לא התכוונתי.

    אני דווקא קצת לא מסכים עם שחר. פייסבוק כן עושה משהו מיוחד, בזה שהוא מאפשר לחברות אחרות לשתול בתוכו את אותן אפליקציות ששחר מדבר עליהן. במייספייס למשל, או ב-LinkedIn , חבר'ה, ורשתות חברתיות אחרות, זה לא אפשרי, עד כמה שאני יודע. הבעיה עם זה שנוצרו המון אפליקציות ויראליות שהמטרה שלהן היא לגרום למשתמשים לשכנע את החברים שלהם להשתמש באותן אפליקציות כשאין הרבה טעם בהן מעבר לכך. אבל בינתיים אני לא יכול לומר שנוצרו אפליקציות שאפשר לומר עליהן שהן ממש ממש שימושיות לאיזה צורך מלבד ל"להעביר את הזמן" או "לשמר את הקשרים החברתיים שלי".

  31. אדר Says:

    http://kodesh.snunit.k12.il/b/r/r2801_001a.htm
    מתי כבר חמש, מתי?!

  32. idit Says:

    ערן – זה בסדר, לא נעלבתי. נראה לי שאחרי ההסברים הנוספים של שחר ושלך אני קצת יותר קרובה להבין על מה דיברתם. נראה לי.
    ולגבי לא, האם נהוג לתקן טעויות בתגובות של מישהו לאחר שהוא כבר תיקן את עצמו? כי אם אנשים לא מתקנים את עצמם ואני מכירה ומחבבת אותם אז אני בדר"כ מתקנת להם. אבל אם הם כבר תיקנו בתגובה נפרדת אני לא יודעת מה צריך לעשות. לתקן ולמחוק את תגובת התיקון? להשאיר את זה כמו שזה?

  33. אתון עיוורת Says:

    אצל אנשים שמעניינים אותי, טוויטרים זה נחמד. זה נותן עוד מימד. דומה בעיקרון לתוכניות ראליטי. סוג של הצצה, התבוננות. יש לזה ערך במובן שזה תיעוד של הטריוויה וחיינו הם טריוויה מתמשכת. במיוחד אני אוהבת טוויטרים אצל אנשים שחיים בתרבות אחרת או שיש להם מקצוע שמעניין אותי. . זה קשור לזה שאנשים (טווח רחב של סוגים) מסקרנים אותי ויש לי בהם עניין. בהם ובחיים שלהם על הפרטים הבנאליים.

    העניין הזה של הזהות הוא פיקציה מלכתחילה.
    לא לגמרי הבנתי: ה"שלם האחד והמנומק" – זאת הזהות האינטרנטית שלך שהולכת ומתפרקת, או שזה האופן שבו את חווה את הזהות בחיים האמיתיים?

  34. אורן Says:

    אני מאחר קצת בתגובה, אבל בכל זאת, רק כי אי אפשר לעבור על פוסט חדש שלך בלי להביע שמחה.

    אני חושב שכתבתי פעם שאני אוהב את פייסבוק, בגלל שאני בעד האפשרות של ליצור כרטיס, או ת.ז. וירטואלי. כזה שכל אחד יוכל לקרוא. אני אוהב את הפרטיות הוירטואלית שלי, אבל כשאני רוצה אותה, אני לא מזדהה. אם אני מגיע בזהות שלי למסיבה, לא אכפת לי (או לפחות, אני משתדל שזה יהיה המצב) מי ידע מכך.

  35. idit Says:

    אני באמת לא מבינה מספיק בפייסבוק כדי להתווכח עליו. בעיקרון נראה לי שמקום שמאפשר לך להתוודע מחדש לאקסים שלך הוא לא מקום בריא לנפש.
    ותודה רבה!

  36. שחר Says:

    בשלב זה, לנוכח העובדה שעם שאריות הרשת האלחוטית שאני מצליח לגנוב כאן מאיזה בית קפה סמוך השידור של ערוץ 10 מקרטע באומללות, ולנוכח העובדה הנוספת שנראה כאילו שףאסף מתעתד לקרוע את הצורה לשףסטפן בלי הרבה מאמץ, אני ככל הנראה פורש עוד לפני שהתחלתי.

  37. שחר Says:

    מה שכן, הפריקי עבר "קלייה כלשהי", והברבר הוא תערובת של "אווז, ברווז, משהו מהמשפחה הזאת". יותר מידי פעמים הפרשנים לא ממש יודעים מה הם בדיוק רוצים להגיד.

  38. idit Says:

    טוב, אני פותחת פוסט

  39. איתי() Says:

    הו, סליחה, לא ידעתי שהגבת לתגובה ואף כתבת – בין השאר (אך לא בעיקר) בעקבותיה – פוסט.

    אולי לא הבנתי, אבל נראה לי שאת אופטימית בקשר לאינטרנט, אם הוא מאפשר לך לעשות אותו פיצול בין האישיויות של האני-ים השונים שבתוכנו – דבר שאני בתור מי שמנסה לכתוב (ונכשל בינתיים) נכסף לו.
    אצלי האינטרנט זה בעיקר מלכודת לבזבוז זמן החיים היקר שלי. עוד התמכרות.

  40. idit Says:

    בכיף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: