פוסט קטן לשבת ובו שאלה ושתי המלצות

שבת שלום וחג שמח!

פוסט נסיעה פסימי (אולי יהיה גם אופטימי)

אבא שלי חושב שאני צריכה לוותר על המכונית. אין לי כסף להחזיק אותה, אין לי חניה, ואני לא צריכה להגיע למקומות שנמצאים במרחק של יותר מחצי שעה נסיעה. לא חבל? עדיף שאמכור אותה, או לפחות אעמיד אותה אצלם בחניה לכמה חודשים, ואסע באוטובוס.

אבל אבא שלי לא מכיר אותי כל כך. הוא לא יודע שאני לא אוהבת לנסוע באוטובוס. הוא לא יודע שאני לא אוהבת לחיות כשאני באוטובוס. שאני זוכרת כל אחת ואחת מהפעמים שבהן השתעלו עליי באוטובוס.

יש דבר נורא יותר מלשבת באוטובוס ופתאום לשמוע שיעול רטוב מאחוריך, מלווה בפרץ פתאומי של אוויר חם על העורף? לא. כשהם יושבים מאחורייך את אפילו לא יודעת ממה להיזהר. זה בא משומקום. ולמה תמיד, למרות שאת עם הגב אליהם, את יודעת שהם לא שמים יד. אפשר לדעת לפי הקול המחריד הזה, הצליל הפתוח, ההיקפי, של שיעול ללא יד חוצצת.

מה כבר ביקשתי, שתתנו לי לשבת בשקט להנאתי, כמו שאני אוהבת, לשבת בלי לזוז, כתפיים מכווצות, ידיים צמודות לגוף, במבט אטום מופנה ישר קדימה, בארשת פנים של “איכס, ברור לכם שאני לא שייכת לפה, חבורת טינופות”. זה הכל, זה הכל.

וברור שכשאת יושבת בחלל צר וסגור, ומישהו מפיץ לך חיידקים על הראש, זה מביא מחלות. לא מהמחלות האלה אני מפחדת. אני מפחדת מהידיעה שהחיידקים של נוסע האוטובוס המלוכלך הזה מסתובבים בתוכי. המחלה היא לא הבעיה. הבעיה היא לקום בבוקר ולדעת, ולהרגיש, שנתזי הרוק הנגוע שלו חדרו אלייך אל תוך הגוף והם יושבים שם. יושבים בתוכך ומפיצים זוהמה, והם לא ינוחו עד שתהפכי כולך לגוש של זוהמה. אני מעדיפה לשמור את המכונית.

אין לי כוח להעביר תחנה ואני משאירה את הרדיו על איזה שיר של מתי כספי. אני מזמזמת איתו. אני באודישנים לכוכב נולד. אני שרה להם את השיר הזה של מתי כספי, כי הם אוהבים שירים של מתי כספי בכוכב נולד. ועכשיו גל אוחובסקי ומרגול מתווכחים ביניהם אם להעביר אותי או לא, אבל הקהל בבית כבר התאהב בי לגמרי. הם היו שלי מהבית הראשון. והפופולריות שלי רק תלך ותתעצם בהמשך, אני לא מאלה שמבריקים באודישן ואחר כך דוהים. אני נבנית. יש לי כבר רשימת שירים לכל שלב, הכל מתוכנן. אי אפשר להתחרות בכוכב נולד בזמן שמשתעלים עלייך באוטובוס.

בפזמון הרמזור מתחלף לירוק, אבל אני השניה בטור, והמכונית שלפני לא זזה. יושב שם זוג, והגבר, הנהג, רוכן לעבר האישה, מתייעץ איתה לגבי משהו. נראה כאילו הם הגיעו להחלטה. הוא מסובב את ההגה לכיוון הנתיב של הפנייה ומאותת לכיוון הנתיב של הפנייה. אבל הנתיב של הפנייה מלא במכוניות, והם לא יכולים לעבור אליו. לא נורא. הם מחכים. בינתיים הם חוסמים לי את הנתיב. והרמזור כבר נהיה אדום. אין כוכב נולד, אין מתי כספי, אין גמר בניצנים. יש רק התכניות של הזוג הזה, ההחלטה הספונטנית לעבור נתיב. החליטו לנסות דרך אחרת פתאום? למלא דלק? לקפוץ לחברים? ללכת למסעדה? לסרט? התכניות שלהם חשובות יותר ממני. אני, אפילו להתקדם בשקט בנתיב שלי, באור ירוק, אני לא יכולה.

בכל מקום העולם נכנס פנימה: באוטובוס לא טוב, באוטו לא טוב, צריך לנסות ולהצטמצם עוד יותר. להצטמצם לשלושים ושניים על עשרים ושלושה סנטימטרים. מזל שעל האינטרנט אני לא צריכה לוותר. אף אחד לא מצפה ממני להעמיד אותו בחניה אצל ההורים. לפחות ככה נשאר לי הטור הדימיוני שלי בעיתון. אם היה לי טור בעיתון, הייתי מסיימת אותו בנימה אופטימית. ואם לא הייתי מצליחה לחשוב על משהו אופטימי להגיד, הייתי מצטטת משהו שקראתי וגרם לי לצחוק.

זוכרים את הצינור, רכילות תמונות ושמועות בלתי מבוססות?

אולי אתם זוכרים.

בשבועות הספורים בהם פעל הבלוג, הוא ישב פה בבלוגלי. מן גרסא ישראלית לבלוגי רכילות אמריקאיים.

בהתחלה לא נכנסתי לשם, כי לא אהבתי את הכותרת (האירוניה).

בסופו של דבר ניסיתי בכל זאת, מתוך שעמום. ונהניתי. חלק מהטקסטים היו סתם מרושעים בלי הרבה ערך מוסף, אבל חלקם היו מעולים. והכותב הקפיד לעדכן בערך פעמיים ביום, מה שמצביע על מידה גבוהה של השקעה ומחויבות, שזה תמיד טוב במערכת יחסים.

כנראה שהבלוג תפס תאוצה, כי הקדישו לו כתבה בוויינט. כתבו שם שמפעילי הבלוג הם חבורת סטודנטים מ"ערי הלוויין של תל אביב". קודם כל, באמת תהיתי איך אותו אדם בודד וחסר חיים מצליח לעדכן את הבלוג בתכיפות כזו, וכעת כשמסתבר שהם כמה, אז אולי בכל זאת יש להם קצת חיים ושיהיה להם בכיף.

וגם, היה כתוב שם ש"אם הסטודנטים של 'הצינור' ישחקו נכון עם הקלפים שלהם, יש סיכוי סביר שמהר מאוד הם ימצאו את עצמם על המסלול המהיר לעוד כמה גרושים מסיקור התעשייה הצהובה, ואם יהיה להם מזל זה יגמר במזוודה מלאה כסף מגאידמק". ואפילו על זה אמרתי – שיהיה להם בכיף. אמנם בכל פעם שבלוגר שהוא לא אני חודר לברנז'ה, מלאך בגן עדן מאבד את כנפיו, אבל במקרה הזה אותה חבורת סטודנטים מרמת גן באמת עבדה קשה, הפגינה מידה מסוימת של אומץ וגם הביאה תוצאות, עד כדי כך שהצלחתי לפרגן להם. גם הצטערתי קצת שאני לא חברה שלהם, כי הם נשמעו לי מגניבים ובעלי חזון, והייתי בטוחה שאילו היו מכירים אותי היו שמחים לצרף אותי למפעלם ולתת לי להעלות פוסטים נורא שנונים.

ואז, יום אחד, נכנסתי לשם והיתה הודעה שהבלוג נמחק. סתם כך, גנזו הסטודנטים מחולון את עבודת הנמלים שלהם ומחקו את כל הטקסטים. אפילו לא נתנו התראה שתאפשר לי לשמור את הפוסט החביב עליי, הלא הוא הפוסט המופתי "פריס הילטון קונה בגדים ב'המחתרת'".

כן, דאגתי קצת לסטודנטים חובבי הרכילות מקריית אונו. האם הם מצאו עבודה, גאידמק וזה? או שאולי גילו שבלתי אפשרי לתחזק בלוג רכילות מרושע במדינה קטנה וקרתנית, ונאלצו לברוח מפחד תביעה? חשבתי אפילו לכתוב הספד קצר, שבו אחלוק כבוד לחבורה המשקיענית מגבעתיים וגם אזכיר את הפוסט המדליק "פריס הילטון קונה בגדים ב'המחתרת'", אבל אז כתבה אתון עיוורת הספד כבד ראש לבלוג "צוואה רוחנית", ולא היה נעים לי לכתוב "כן, ואני מתגעגעת לבלוג ההוא שכתב על פריס הילטון", אז וויתרתי.

ואז גיליתי, באיחור אופנתי של מספר שבועות, מדוע בעצם הורד הבלוג. מסתבר שהמגזין טיים אאוט (עמ' 15) חשף את זהותם של הכותבים, ולטענתו מדובר בניסן שור, מורן שריר ואחי רז. לפי הכתבה, דקות ספורות אחרי שנחשפה זהותם הם מיהרו למחוק את הבלוג.

ובכן, קארמה וזה. מי שרץ לקרוא השמצות מרושעות על אנשים שהוא לא מכיר, שלא יתפלא אם הוא מוצא את עצמו אחר כך מרגיש מטומטם כי עבדו עליו. וזה הרי מתבקש, כי אם אתה יושב על המחשב של ההורים ברמת חן ואין לך שום קשר למקורות, יהיה לך קשה לאסוף את כל המידע שאספו כותבי הצינור. בדיעבד, כן, ברור.

באותה כתבה בוויינט הוזכרו כותבי בלוגים מקבילים בארה"ב שהודו שהם חלק מהתעשיה. ופה, נדמה לי שחלק מהקטע היה לטעון שאתה לא שייך למעגל הפנימי, כי זה מצחיק, לעשות מעצמך סיפור סינדרלה. למה דווקא סטודנטים מערי לוויין של תל אביב? זה מצחיק, לא להיות מתל אביב? זה מצחיק, להיות סטודנט? מצחיק לקרוא לעצמך סטודנט מעיר לוויין כשאתה לא כזה? ללעוג לאנשים שכבר הגשימו את סיפור הסינדרלה שלהם, או לכאלה שמעולם לא היו סינדרלות (ע"ע פריס הילטון), זה לא כמו ללעוג למי שעוד לא הגשימו, ואולי גם לא יגשימו.

ראיתי את המכונית שלו קצת לפני הפנייה לויצמן. הסתובבתי מהר לזאתי שהלכתי איתה, ואמרתי לה שזה היה קיאנו ריבס במכונית. היא לא האמינה, כמובן. כבר לקחתי אוויר כדי לשכנע אותה, אבל אז הבנתי שאין טעם להישאר שם ולפספס אותו. התחלתי לרוץ לבד לכיוון המכונית המתרחקת, קצת יותר מהר מהכי מהר שיכולתי.

למזלי, הוא עצר ברמזור קצת לפני הפניה. עצרתי גם אני מול החלון שלו וניסיתי לחזור לקצב נשימה רגיל. כן, זה היה הוא. הרגשתי שאני נראית רע אחרי הריצה, ושאני נראית מגוחכת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עמדתי והסתכלתי בו. הוא חייך, בשילוב של חמלה ושעשוע. ואני חייכתי בחזרה. זה היה קסום, וגם קצת משפיל.

עם כל רגע שעבר הוא נראה יותר ויותר משועשע מהמצב ומתגובתי אליו. אחרי כמה שניות של בהייה הוא כבר ממש צחק, היה לו איזה "נו טוב, שיהיה" בעיניים, והוא יצא מהמכונית.

ידעתי שיש מסיבה באותו ערב, ולא ידעתי אם אלך, אבל עכשיו החלטתי שאקח אותו לשם, שיהיה לי במה להעסיק אותו. זו היתה מסיבה לא משהו, מסתבר. יותר מפגש ממסיבה. בדירה קטנה עם רצפות קטנות צהובות מיושן, ונרגילה, ונירוונה אנפלאגד ברקע. ישבנו על השטיח. זה היה הוא, והיו לי הרבה שאלות לשאול אותו, אבל לא רציתי להיראות כמו עוד מעריצה בנאלית, רציתי להיות מקורית. ואמרתי: "תגיד, למה בעצם הסכמת להשתתף בדודה ג'וליה והכתבן?" לא ברור למה הזכרתי דווקא את הסרט הזה. כעסתי על עצמי שאני חופרת בכל מיני פינות שכוחות בקריירה שלו, ומבקרת אותו, ותהיתי מה הוביל אותי לחשוב שזה ירשים אותו.

הוא הסביר לי שבזמן הצילומים הכל היה בסדר גמור, אבל אחר כך פישלו בעריכה, יצא שלא היתה התאמה בין התמונה לסאונד. כך שבעצם, הסרט הוא טוב. אבל חוסר ההתאמה הזה מסיט את תשומת הלב של הצופה ויוצר אשליה שהסרט לא טוב.

ואחר כך ליוויתי אותו למטוס. ידעתי שהזמן שלנו יחד לא היה מיוחד, לא היה זכיר. ידעתי שאני לא אראה אותו יותר. היתה באוויר תחושת ה"זה קיאנו ריבס" והרגשתי שעכשיו הזמן לתת לה ביטוי חיצוני. והיתה באוויר תחושת הדחיפות הזו של רגעים אחרונים, כאילו אני חייבת למלא את הזמן במילים מקוריות או מעשים מקוריים, לצקת בו משמעות.

אבל לא יכולתי לחשוב על משהו חד פעמי. כל מילה שחשבתי עליה היתה שחוקה ומתבקשת, מילים כאלה שהוא בטח שומע מכל אחד. פתאום קצת התגעגעתי לרגע המביך שבו הוא הבחין בי מול חלון המכונית שלו, כי ברגע ההוא היה משהו ייחודי, משהו שסיקרן אותו. כאילו בעליבותי יש משהו מושך, וכשתוחמים אותי במפגש מוסכם אני מאבדת את היכולת לייצר עניין.

לא מצאתי דרך לשחזר את הרגע ההוא, וגם לא דרך לשדרג את הרגע הזה. כאילו לא היתה התאמה בין התמונה לסאונד. אמרתי "קיאנו, היה כיף להכיר אותך".

זהו את המקור 4

אני, עומדת במעגל

ומביטה סביבי

אני, מושיטה את ידי

לחברה שלי

מספיק, די נגמר

אף אחד לא מרוצה משום דבר

נייר

אולם, וסולם

שום דבר לא טוב מספיק בשביל כולם

אף פעם

ולהיות לבד זה

זה הכי הגיוני

כשאני לבד זה

הכי הגיוני

רק עם עצמי זה

הכי הגיוני

לבדי תמיד

אף אחד לא יגיד

לי לא

והכל ממילא מתפרק

המלקוש יורד

הצבעים דוהים מהר

אולי זה אומר, שגם אנחנו ככה, גם אנחנו ככה

אז מספיק, די נגמר

אף אחד לא מרוצה משום דבר

נייר

אולם, וסולם

שום דבר לא טוב מספיק בשביל כולם

אף פעם

ולהיות לבד זה

זה הכי הגיוני

כשאני לבד זה

הכי הגיוני

רק עם עצמי זה

הכי הגיוני

במופע יחיד

אף אחד לא יגיד

אני, עומדת במעגל

ומביטה סביבי

הם צריכים לסנכרן את תאריכי השפכת הספאמים שלהם ותאריכי ההרצאות

 כי במצב הנוכחי אף אחד לא מרוויח מהעניין.

לאנשים נמוכים אין סיבה

דוקטור רות איבדה את בתוליה בקיבוץ, על ערימת שחת, בגיל 19, אולי 17. וזה היה תמים וקסום. קראתי משהו כזה בביוגרפיה שלה. חשבתי שהיא בטח היתה קיבוצניקית קטנה וקומפקטית ונותנת כזאת ואיזה כיף לה.

לפעמים אני קצת מקנאה באנשים נמוכים – הם אף פעם לא מרגישים שהם תופסים יותר מדי מקום בעולם.

בצבא היתה איתי במשרד אחת שהיתה נמוכה, ונראתה כמו קוביה. או שנראתה כמו קוביה רק עם המדים בעצם, או שהמדים הדגישו את הקובייתיות שלה. בכל אופן, היא היתה נוהגת לשרבב את שפתה התחתונה ולומר בקול מתיילד "אבל אני קטנה". וקינאתי בה שהיא יכולה לעשות את זה, כאילו יש לה איזו יכולת להפוך מקובייה בצבע חאקי לפייה קסומה ושברירית בזכות הנומך שלה.

*

הייתי בת 15 וחבר שלי היה בן 23. הוא אמר לי שהוא לא יכול להתאפק ושאם לא נעשה את זה אז הוא ייפרד ממני. הייתי בת 15 ולא רציתי כי אני מבית דתי והוא אמר לי שכל פעם שהוא רואה אותי ברחוב יש לו כאבי ביצים ואי אפשר ככה. הייתי בת 16, הוא ניסה להיות עדין אבל זה כל כך כאב שחשבתי שאני מתה. הוא פחד שהוא מכאיב לי אבל אמרתי לו תמשיך תמשיך כי רציתי כבר לגמור עם זה. הייתי בת 17, בפעם הראשונה זה נורא כאב אז בפעם השניה עשינו את זה באמבטיה. המים קצת עזרו אבל עדיין זה כאב רצח. אמרתי לו שייצא אבל הוא אמר שהוא לא יכול לצאת לפני שהוא גומר.

הלו? אני מתקשרת מפטרול נשקיה לדווח שהכל בסדר. הכל בסדר אבל אני לא יכולה לשמוע יותר על זיונים באמבטיה. הכל בסדר אבל שמעתי יותר מדי סיפורים על זיונים בגיל 15, יותר מדי סיפורים על האקס שלה שעדיין רוצה אותה, על איך היא מפחדת שאולי היא בהריון כי היא שכחה את הגלולות והוא לא יכול עם קונדום, על איך אומרים לה כל הזמן שהיא הכי כוסית במדור. יותר מדי סיפורים על איך זה מדליק גברים, שהיא קטנה וקומפקטית. הכל בסדר אבל חכה רגע, אל תנתק, אני רוצה לשמוע שתכף זה נגמר. אני רוצה לשמוע שגם אתה אומלל, אני רוצה לשמוע שאכפת לך מזה שאני אומללה, אני רוצה לסיים את הלילה הזה, אני רוצה לחזור ללילה הקודם ולחיילת שדיברנו על איך לפעמים יש הרגשה שהכל חוזר על עצמו, ובזמן שדיברנו היתה לשתינו תחושה שהשיחה הזו כבר התקיימה, שהעננים כבר הסתירו את הכוכבים האלה מעל לגג של הנשקיה ושאת הפטרול הזה כבר עשינו בחיים קודמים ונעשה אותו שוב בחיים עתידיים.

הרשומה הקודמת

יש שני סוגי חוכמה בעולם: חוכמת טריוויה וחוכמת מונופול. אנשים שטובים במונופול, יודעים לבנות אסטרטגיות, לתכנן לטווח ארוך, לתקצב, לחשב סיכונים. התכונות הללו עוזרות להם להצליח גם בחיים.

אנשים שטובים בטריוויה, חולשים על מאגר מוחי גדול של פרטי ידע כללי, שלא ממש תורם להצלחתם בחיים. תשאל אותם מתי כדאי לקנות ומתי למכור, ואיך לנהל את הרווחים, הם לא ידעו להגיד לך. אבל הם יוכלו לעזור לך יופי כשתצטרך לדעת מי הוא צ'אק ייגר או מה פירוש המילה רתקתק.

זה לא שלי התובנה הזו. זה סטנדאפיסט שהיה בערוץ ביפ.

בדיוק שמעתי מישהו אומר שהוא ממש טוב בטריוויה. ורציתי לספר לו על זה, אבל כרגיל לא מצאתי את המקום שבו אני יכולה להשתלב בשיחה. וממילא אם הייתי אומרת, זה היה נשמע כאילו אני מספרת לו כמה זה לא שווה להיות טוב בטריוויה. אז לא חשוב.

***
הבעיה עם אמריקאים היא שהם נוטים לומר דברים שהם לא באמת מתכוונים אליהם. אצלם זה נחשב לנימוס, אבל מכיוון שאנחנו לא רגילים לנימוס, זה נתפס אצלנו כמילים יפות ללא כיסוי והבטחות ללא גיבוי.

אז אולי במקום להעמיד את האנושות בשורה ולירות בהם אחד אחד, צריך להעמיד אותם בשורה ולשאול אותם אחד אחד "אתם באמת באמת שמחים שהצטרפתי?" ואז להחליט אם לירות בהם או לא.

אני לא ממש בצמרת המשחק שלי לאחרונה.

*

אז עמדתי ליד יוסי מיוסי וטירן בפיצוציה. בימים כתיקונם הייתי מתעלמת, מקסימום רושמת לעצמי בראש שראיתי את יוסי מיוסי וטירן בפיצוציה.

אבל הפעם הצבעתי עליו וצעקתי "האקדמיה לצחוק!" בסיפוק תמוה.

"נכון", ענה יוסי מיוסי וטירן ונד בראשו. על פי תגובתו ניתן היה להבין כי זו לא הפעם הראשונה שבה פנו אליו כך. ניתן היה להבין גם שזו כן הפעם הראשונה שבה פונה אליו כך מישהו מעל גיל 12.

*

אז ליד הקופה של הסופר סידרו צי של בקבוקי יין מיניאטוריים בחמישה שקלים הבקבוק. כבר היתה לי עגלה עמוסה במצרכים מיותרים, אבל הרעיון של רכישת יין בחמישה שקלים נשמע לי משעשע. כמה שניות עמדתי שם וקראתי את התווית, תוך כדי שאני מבטיחה לעצמי שתכף אניח את הבקבוק ואתקדם הלאה. אחר כך חשבתי לעצמי: לא אמרו בתכנית בישול בביביסי פריים, שלא מבשלים עם יין משובח, אלא עם מה שנשאר בתחתית החבית? ובכן, זה יכול להיות יין הבישול שלי.

היה לי פעם יין אדום בבית. השתמשתי בכף אחת ממנו כשהכנתי רוטב לפסטה. אחר כך לא סגרתי אותו כמו שצריך והוא התקלקל. או החמיץ. או נרקב. מה שעושה יין שלא סוגרים אותו. אפילו הרוטב לא יצא משהו (טיפ קולינרי: לא כדאי לשים חומץ ברוטב לפסטה).

וגם זה, היה לפני שנים. ואינני מבשלת ביין. ואינני מבשלת בלי יין. אבל מאוד רציתי את היין חמש שקל הזה, אז שכנעתי את עצמי באותו רגע שאני זקוקה לו לבישול.

זהו. עכשיו הוא אצלי.

יין קונדיטון. מיוחד במינו. יקר ומשובח. ין אדם מתוק. יין עתיק יומין זה מיוצר מזנים מיוחדים ונדירים, התיישן במרתפים הטבעיים והעתיקים ביקבינו בהרי ירושלים, שמור בהשגחה תמידית על ידי מומחים בעלי ידע, שם וניסיון לפי מסורת הנמסרת מדור לדור.

לא, לא לא. לא יכול להיות שזה נכון.  נכון?

הנה המדבקה עדיין עליו – 4.99

אני מתביישת להציע ממנו לאנשים, כמובן.

לא אבשל איתו.

לפעמים אני חושבת לשבת ולשתות אותו לבד מול הטלוויזיה בשל האפקט הקומי.

*

אז בעקבות לינק לקליפ של פאולה עבדול ששמו פה לפני כמה ימים, נזכרתי בלהיט שלה, סטרייט אפ. והלכתי ליוטיוב וביקשתי אותו.

נהניתי מאוד מהצפייה בו. שמעתי אותו בעבר, אבל פתאום הוא נשמע לי יצירת מופת קטנה – הדואט בין השירה לסינתיסייזר המתחזה לכלי נשיפה. המקצב של מכונת התופים. השריקה המלודית לקראת סיום השיר. המילים. הכל.

טרקטטוס 4.023. על ההיגד להגביל את המציאות לשתי אפשרויות: כן או לא. סטרייט אפ תגיד לי אם יהיה או לא יהיה. אוו אוו אוו.

כבר כמה לילות שאני מקשיבה לשיר הזה בכל פעם לפני שאני מכבה את המחשב. גם אם זה בשתיים בלילה. לא הורדתי את השיר. לא צרבתי אותו. רק ביוטיוב אני שומעת אותו. ואפילו את הכתובת שלו ביוטיוב לא שמרתי. כל פעם מחדש אני נכנסת, מקלידה סטרייט אפ, מקליקה על התוצאה הראשונה. צופה בפאולה רוקדת סטפס בפרולוג. כל פעם. גם כשהחיבור לאינטרנט נדפק, ובכל עשר שניות הקליפ קופא והמחשב כותב לואודינג, אני לא מאתחלת מחדש. אני מחכה. גם כשטלוויזיה דולקת ברקע ומשמיעה שיר אחר, אני לא קמה לכבות אותה. אני מתקרבת למסך ומתרכזת: ישר למעלה. אם-איי-אה-פייג'-אין-יור-היס-טו-רי. גאונות. גאונות.

ז’אן בודריאר, 1929-2007

קודם כל, בזה מדובר.

וגם בזה.

סנג'איה מלקאר הוא ילד בן 17, שכרגע סיים תיכון. הוא בן למשפחת מהגרים, מהמדינה הלא נכונה, בצבע הלא נכון, עם שם זר וחינוך מוזיקלי שהסתמך על אולדיז ופופ מיינסטרימי. הוא ילד ביישן, עם קול דקיק וחרישי, ילד שדומה קצת לילדה. ילד שאוהב את המשפחה שלו – את ההורים שלימדו אותו לשיר, את סבא שלו שמת, ואת אחותו הגדולה. וכשאמרו לו שהוא טוב מאחותו בהרבה, הוא לא סיפר לה.

סנג'איה הוא ילד תמים שלא מעז להתחצף למי שמבקר אותו. אפילו לא למי שמשפיל אותו. כשאומרים לו שהשיר שהוא שר היה "בזבוז זמן", הוא מחייך ואומר שהוא מעריך את הכנות.

סנג'איה הוא ילד שלא יודע מה טוב לו, ונותן להפקה לעשות בו כרצונה. נותן להם לעשות לו פן ולהעלות אותו ככה לבמה. בטח איזו סטייליסטית אמרה לו שזה מ-א-מ-ם ושיסמוך עליה. כמו  גבסו, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים, ועלה לבמה בחולצה מטאלית. ילד שלוקח הכל ללב, ומנסה להשתפר כדי למצוא חן בעיני השופטים. אומרים לו שהוא משעמם, אז הוא חובש כובע ומנסה לתת שואו. אומרים לו שהוא מיושן ומגוחך, אז הוא בוחר בשיר משנות האלפיים ומנסה להיות מגניב. ובכל פעם יורד לו קצת הביטחון. הביקורת מחלחלת ולפעמים הוא נראה מבוהל, מבוהל כמו שאתה יכול להיות רק בגיל 17.

סנג'איה הוא ילד מוזר. ילד שלא משתלב בחבר'ה. כולם מבוגרים ממנו בחמש שנים לפחות. חלקם שועלי שואו-ביז ותיקים וחלקלקים, חלקם מגניבים שמסתובבים בחבורות ומריצים בדיחות. בטח מדברים עליו מאחורי הגב, אומרים שהוא היה צריך לעוף כבר לפני שתי תכניות. הם אוהבים את אימוג'ן היפ והוא מעריץ את מייקל ג'קסון. הוא ווירדו, סנג'איה. הוא קצת דפוק. הוא קצת אוחצ'ה אולי. הוא מהודו. הוא רוקד הולה. הוא אוהב את מייקל ג'קסון. הוא מתעסק  בשיער שלו יותר מדי. הוא מחייך עם יותר מדי שיניים.

ומה הילד הזה מקבל? הוא מקבל את גלגולי העיניים המתחסדים של פאולה עבדול. "אוי סנג'איה, אני לא יודעת מה להגיד לך….. אוי אני לא יודעת איך לנסח את זה, מאמי… אני לא רוצה להיות גסת רוח…." למה מי את בכלל? את פה על תקן צ'ירלידר, לא מבקרת מוזיקה. באיזו זכות את פותחת את הפה המנותח שלך על מישהו? לא טוב לך לכי תרקדי עם חתולים מצוירים.

וסיימון, זה שאמור לספק לצופים את הבידור עם הערותיו העוקצניות, כמה עלוב הוא נראה כשהוא משכלל את הרשעות שלו על גב של ילד. כמה עלוב הוא נראה כשהוא מחפש סיבות מתחת לאדמה להיות רשע. כבר לא מספיק לקטול רק את השירה, צריך לחפור עמוק יותר. סיימון חופר בביטחון של סנג'איה, והמצלמה חופרת בפנים של סנג'איה – מחפשת את התגובה הרגשית הבלתי נשלטת, העווית של העלבון בפנים, שניה לפני החיוך.

לפני חצי שנה סנג'איה בא להיבחן מולם. הוא התבייש והם עודדו אותו להיפתח, התלהבו ושיבחו אותו. סנג'איה שר להם סטיבי וונדר והם התמוגגו. "הרבה יותר טוב מאחותך! לה יש את השואו, אבל לך יש את הקול!".

מה קרה מאז? למה היום אסור לו לשיר סטיבי וונדר? האם כבר אז הם ידעו, סימנו אותו? עכשיו נבנה אותו וכשהוא יעלה לשיר על במה בשידור חי, אז נהרוס אותו? הם יצליחו להרוס אותו. בסופו של דבר, הקהל לא ישאר נאמן למי שהשופטים לא אוהבים. והוא יתקשה לחלץ מעצמו הופעה ראויה אחרי לינץ' שבועי ברמה שאף אחד אחר שם לא חווה.

(הצהרה שצריכה היתה להופיע בפתיחה: מתנצלת מראש, מי שלא רואה אמריקן איידול לא יתעניין בפוסט הזה)