ראיתי את המכונית שלו קצת לפני הפנייה לויצמן. הסתובבתי מהר לזאתי שהלכתי איתה, ואמרתי לה שזה היה קיאנו ריבס במכונית. היא לא האמינה, כמובן. כבר לקחתי אוויר כדי לשכנע אותה, אבל אז הבנתי שאין טעם להישאר שם ולפספס אותו. התחלתי לרוץ לבד לכיוון המכונית המתרחקת, קצת יותר מהר מהכי מהר שיכולתי.

למזלי, הוא עצר ברמזור קצת לפני הפניה. עצרתי גם אני מול החלון שלו וניסיתי לחזור לקצב נשימה רגיל. כן, זה היה הוא.

הרגשתי שאני נראית רע אחרי הריצה, ושאני נראית מגוחכת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עמדתי והסתכלתי בו. הוא חייך, בשילוב של חמלה ושעשוע. ואני חייכתי בחזרה. זה היה קסום, וגם קצת משפיל.

עם כל רגע שעבר הוא נראה יותר ויותר משועשע מהמצב ומתגובתי אליו. אחרי כמה שניות של בהייה הוא כבר ממש צחק, היה לו איזה "נו טוב, שיהיה" בעיניים, והוא יצא מהמכונית.

ידעתי שיש מסיבה באותו ערב, ולא ידעתי אם אלך, אבל עכשיו החלטתי שאקח אותו לשם, שיהיה לי במה להעסיק אותו.

זו היתה מסיבה לא משהו, מסתבר. יותר מפגש ממסיבה. בדירה קטנה עם רצפות קטנות צהובות מיושן, ונרגילה, ונירוונה אנפלאגד ברקע. ישבנו על השטיח. זה היה הוא, והיו לי הרבה שאלות לשאול אותו, אבל לא רציתי להיראות כמו עוד מעריצה בנאלית, רציתי להיות מקורית. ואמרתי: "תגיד, למה בעצם הסכמת להשתתף בדודה ג'וליה והכתבן?" לא ברור למה הזכרתי דווקא את הסרט הזה. כעסתי על עצמי שאני חופרת בכל מיני פינות שכוחות בקריירה שלו, ומבקרת אותו, ותהיתי מה הוביל אותי לחשוב שזה ירשים אותו.

הוא הסביר לי שבזמן הצילומים הכל היה בסדר גמור, אבל אחר כך פישלו בעריכה, יצא שלא היתה התאמה בין התמונה לסאונד. כך שבעצם, הסרט הוא טוב. אבל חוסר ההתאמה הזה מסיט את תשומת הלב של הצופה ויוצר אשליה שהסרט לא טוב.

ואחר כך ליוויתי אותו למטוס. ידעתי שהזמן שלנו יחד לא היה מיוחד, לא היה זכיר. ידעתי שאני לא אראה אותו יותר. היתה באוויר תחושת ה"זה קיאנו ריבס" והרגשתי שעכשיו הזמן לתת לה ביטוי חיצוני. והיתה באוויר תחושת הדחיפות הזו של רגעים אחרונים, כאילו אני חייבת למלא את הזמן במילים מקוריות או מעשים מקוריים, לצקת בו משמעות.

אבל לא יכולתי לחשוב על משהו חד פעמי. כל מילה שחשבתי עליה היתה שחוקה ומתבקשת, מילים כאלה שהוא בטח שומע מכל אחד. פתאום קצת התגעגעתי לרגע המביך שבו הוא הבחין בי מול חלון המכונית שלו, כי ברגע ההוא היה משהו ייחודי, משהו שסיקרן אותו. כאילו בעליבותי יש משהו מושך, וכשתוחמים אותי במפגש מוסכם אני מאבדת את היכולת לייצר עניין.

לא מצאתי דרך לשחזר את הרגע ההוא, וגם לא דרך לשדרג את הרגע הזה. כאילו לא היתה התאמה בין התמונה לסאונד. ואמרתי: "קיאנו, היה כיף להכיר אותך".

24 תגובות to “”

  1. אתון עיוורת Says:

    אחרי הקטע הזה ואחרי הקטע הזה
    אני הרבה יותר זהירה.
    נגיד ככה: קיאנו ריבס שולתתתת11111! אני חולה עליו חולה.

  2. אתון עיוורת Says:

    הקישור הראשון משום מה לא עבד.
    הנה הוא:
    http://marcelo.blogli.co.il/archives/50#comment-211

  3. idit Says:

    היי, איזו הפתעה נעימה, מישהו יודע שאני חיה
    איזה מזל שאת קיימת, אתון 🙂 (חסר אחד שמחייך בפה סגור)

  4. אתון עיוורת Says:

    :)) – זה נקרא לחייך בפה סגור אבל מאוזן לאוזן. העניין של המזל -הדדי.

  5. idit Says:

    :))

  6. מרג' Says:

    אני קראתי את הספר. כמובן.

    -יופי של ספר אגב. שיחק אותה יוסה-

    קיאנו מדהים. שני רק לג'וני דפ

    (אם כי לאחרונה יצא לי לצפות ב"סורק אפלה" ואיבדתי את החשק לחיות. דיכאון מוחץהסרט הזה)

  7. idit Says:

    הספר טוב? כשקראת את הספר דמיינת את הדמות בתור קיאנו?
    אחרי שיצא הסרט הוציאו מהדורה עם תמונה של קיאנו על הכריכה (זו הסיבה שקשה להסתכל היום על כריכה של ברידג'ט ג'ונס)?

  8. מרג' Says:

    הספר משובח ביותר.
    אין לי מושג מה עשו עם הכריכה אחרי הסרט, מאחר וזו פעם ראשונה שאני שומעת שהיה סרט בכלל 🙂

    זה עמובדי כזה, אדום, קטנצ'יק.

  9. אדון מדון Says:

    הדיוט אחד צריך ביאור.
    תודה.

    ודווקא את סקנר דארקלי ראיתי. לא עשה לי כלום, כמעט, חוץ מלהתגעגע לאיכות המזוקקת של 1984 (אבל לא הסרט).

  10. idit Says:

    רציתי לראות את סקאנר דארקלי ולא ראיתי.
    מה ואיך לבאר? על הספר שמרג' קראה? על מה זה עמובדי (גם אני לא יודעת)? על הפוסט עצמו?
    אשמח לעזור ולהרחיב במה שאני יכולה. ואף מילה על איידול.

  11. אדון מדון Says:

    עמובדי זה אפילו אני, הקטן, הבנתי. המרג' אוהבת לקצץ – עם-עובדי.
    אני דיברתי על הפוסט, ואיך זה קשור לספר שמרג' קראה ובכלל – ביאור. על החיים, בכללי שכזה.
    למרות ששפינוזה כבר עזר לי עם זה, אז אל תרגישי מחויבת.

  12. idit Says:

    עמובד – פדיחות לי, באמת לא קלטתי עד שאמרת
    הספר והפוסט – מרג' קראה ספר בשם דודה חוליה והכתבן, שאח"כ עשו ממנו סרט בכיכובו של קיאנו ריבס שאני זוכרת אותו בשם דודה ג'וליה וכותב התסכיתים, אבל אין עדות לזה בשום מקום. באנגלית קראו לו טיון אין טומורו.
    והפוסט בכלל – וואלה, האמת שזה היה חלום. אני יודעת שחלומות של אחרים הם משעממים מאוד, ואולי צריך להשתדל לחלום על וינסנט גאלו, או סטיב בושמי. אבל איט איז וואט איט איז.
    והחיים – איט איז וואט איט איז.

  13. לוטה בערפל Says:

    והאיידול? גם הוא וואט איט איז. אמריקאי כזה. עבודת אלילים אני אומרת לך…
    לא מזמן הבאתי את הגברבר לביקור בכור מחצבתי, ובאחד החדרים עוד תלויה לה בגאון כרזה גדולה ודהוייה משהו של מר ריבס מאיזה סרט, לא זוכרת איזה, אבל אחד מאלה בהם הוא היה רטוב ונאה.
    היה מביך.

  14. idit Says:

    😀
    אממ…נקודת פריצה, אולי?
    מה שמוזר בקריירה של קיאנו, הוא שקיאנו עבר כמעט על כל הז'אנרים האפשריים – מותחן, אימה, קומדיה רומנטית, מלודרמה, ספורט, מדע בדיוני, תקופתי, על-טבעי, סרטי נעורים… וחוץ משניים שלושה, כולם היו נפילות. וזה מוזר כי היית מצפה שהוא יקלע באיזה ז'אנר ויתמקצע בו.
    והאיידול – יש לי תיאוריית קונספירציה ואין עם מי לחלוק אותה, כי אנשים מגלים חוסר סובלנות בוטה בכל פעם שאני שמתחילה לדבר על איידול.
    (אומר רק זאת: הפעם לא אמרו מי השלישייה התחתונה, אלא רק מי הזוג התחתון. ואני אומרת: מה מסתירים מאיתנו, ולמה?)

  15. מרג' Says:

    אותי הוא הכניס לדיכאון. מה יש לומר? האשה רגישה. אישיות שברירית שכזו, נו.

    מעניין אבל, גם לי הסרט העלה אסוציאציות אורווליות. רק שדווקא חוות החיות. וכן הסרט. אולי בגלל האנימציה. אולי בגלל הדיכאון. סביר שבגלל שניהם.

    -אדון מדון פחד מאוד מגברת מדונה. כי הוא היה כזה רזה והיא כזו שמנה. אז הוא ברח כן הוא ברח לפתע נעצר. אדון מדון המפוזר שכח איפה הוא גר-

    (מרג' האשה והאינפנטיליות)

  16. קיד וידאו Says:

    עכשיו מובן יותר, תודה. תודה רבה, אפילו. תודה רבה בעיקר על שכמעט התחלתן להדרדר, אבל נעצרתם ממש על הסף. תודה, תודה רבה.
    ומרג' – מזמן כל כך לא הבנתי משהו שכתבת. זה אפילו לא היה אינפנטילי, זה היה אניגמטי מדי. ואגב, חוות החיות זה קישור לא רע. למה זה? בגלל החווה שהוא מגיע אליה לבסוף? (חה חה חה, הבדיחה הזו לא היתה מצחיקה אפילו את ספתא שלי, והיא יש לה אלצהיימר והיא בטוחה שאני שגריר בברלין). או בגלל שכולנו חיות? או בגלל שרוב הזמן אנשים הופכים לג'וקים בסרט הזה? האמת היא, שלי הוא הזכיר קצת את פחד ותיעוב בלאס וגאס, אבל רק בגלל הפרנויות של רוברט דאוני ג'וניור ובגלל שאנשים הפכו לג'וקים.
    הנה, תגובה לא קוהרנטית. הגענו גם לזה (שוב).

  17. idit Says:

    😀
    אתם ממש עושים לי חשק לראות את הסרט, וזאת לאחר שהשלמתי עם העובדה שכבר לא אראה אותו.
    אחכה שיגיע לטלוויזיה.
    אין בעד מה, אין בעד מה בכלל אפילו.
    שבת שלום ומבורך!
    (ובקרוב – ליל סדר! כייייף!)

    (אני חושבת שהגיע הזמן להתנתק לכמה שעות. צפיתי בשיר הפתיחה פעמיים, והתחלתי לחשוב שזה שיר נהדר ולמה הפסיקו להשתמש בגיטרות הזוויתיות הנוצצות האלה)

  18. מרג' Says:

    אוה.
    זה היה אינפנטילי בגלל החיבור לילדות, נו.
    לא שמעת על אדון חרדון? מאה שירים? כתר? תקליט אדום כזה?

    איפה גדלת תגיד?

  19. idit Says:

    (והוא בתורו יכול היה לשאול: ואת, לא שמעת על קיד וידאו?)
    (ואני הייתי יכולה לומר, שחשבתי שהתכוונת לאדון כמעט וגברת כבר)

  20. ק.ה. רומינגה Says:

    הוא דווקא חצי התמקצע בקומדיות* מדע בדיוני: המסע המופלא של ביל וטד, מטריקס 3, קונסטנטין וכמובן, גולת הכותרת: ג'וני נמוניק.

    (זה היה וויצמן פינת רוטשילד?)

    למה באמת?

    *בהגדרה המאד רחבה של המילה

  21. idit Says:

    יו, ג'וני נמוניק היה כזה גרוע. כזה גרוע. איזה גרוע זה היה, יו. עם הבחורה הזאת שלפעמים מופיעה בסרטי מדע בדיוני ולפעמים מופיעה בבוורלי, אני לא אוהבת אותה.
    ביל וטד נחשב אצלי לאחת מהקליעות המקריות שלו למטרה, אבל אני שייכתי אותו לסרטי נעורים. באמת אם מוסיפים את זה לקומדיות מדע בדיוני מקבלים גוף עבודה קונסיסטנטי.
    זה לא היה ויצמן בת"א, ובעצם לויצמן בת"א יש בכלל פינה עם רוטשילד?
    ועוד דבר: מסתבר שהגובה הממוצע הוא מטר ושבעים ושבעה סנטימטרים, כך שמטר שבעים וחמש זה נמוך, והייתי אומרת – גמד. אפילו.

  22. ק.ה. רומינגה Says:

    מבוורלי הילס למלחמה בג'וקים ובחזרה.
    (וכאן אפשר למצוא אותה היום, ועוד בתפקיד דוקטור)

    גם גמד וגם מקבל שכר מינימום?
    קשים חייו של הקופאי המלגשי

    אני לא חושב שלוויצמן בת"א יש פינה עם רוטשילד.

  23. idit Says:

    *אנחה*
    ואני חשבתי, שלחפש טבלאות של גובה ממוצע זה הדבר הכי מופרע שעשיתי.
    אוקיי, וואלה מפות, כפר סבא – היר איי קאם.

    (היי, נכון. הנה זה) 

  24. שובל לוין Says:

    שלום לכולם מה ניש… סתם בצחוק..

    האתר פצצות לגבות ורסיסים לביצים…!! 😛

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: