פוסט נסיעה פסימי (אולי יהיה גם אופטימי)

אבא שלי חושב שאני צריכה לוותר על המכונית. אין לי כסף להחזיק אותה, אין לי חניה, ואני לא צריכה להגיע למקומות שנמצאים במרחק של יותר מחצי שעה נסיעה. לא חבל? עדיף שאמכור אותה, או לפחות אעמיד אותה אצלם בחניה לכמה חודשים, ואסע באוטובוס.

אבל אבא שלי לא מכיר אותי כל כך. הוא לא יודע שאני לא אוהבת לנסוע באוטובוס. הוא לא יודע שאני לא אוהבת לחיות כשאני באוטובוס. שאני זוכרת כל אחת ואחת מהפעמים שבהן השתעלו עליי באוטובוס.

יש דבר נורא יותר מלשבת באוטובוס ופתאום לשמוע שיעול רטוב מאחוריך, מלווה בפרץ פתאומי של אוויר חם על העורף?

לא.

כשהם יושבים מאחורייך את אפילו לא יודעת ממה להיזהר. זה בא משומקום. ולמה תמיד, למרות שאת עם הגב אליהם, את יודעת שהם לא שמים יד. אפשר לדעת לפי הקול המחריד הזה, הצליל הפתוח, ההיקפי, של שיעול ללא יד חוצצת. 

מה כבר ביקשתי, שתתנו לי לשבת בשקט להנאתי, כמו שאני אוהבת, לשבת בלי לזוז, כתפיים מכווצות, ידיים צמודות לגוף, במבט אטום מופנה ישר קדימה, בארשת פנים של “איכס, ברור לכם שאני לא שייכת לפה, חבורת טינופות”. זה הכל, זה הכל.

וברור שכשאת יושבת בחלל צר וסגור, ומישהו מפיץ לך חיידקים על הראש, זה מביא מחלות. לא מהמחלות האלה אני מפחדת. אם יום אחד אדבק במשהו, אני מפחדת מהידיעה, שהחיידקים של נוסע האוטובוס המלוכלך הזה מסתובבים בתוכי. המחלה עצמה היא לא הבעיה המרכזית. הבעיה היא לקום בבוקר ולדעת, ולהרגיש, שנתזי הרוק הנגוע שלו חדרו אלייך אל תוך הגוף והם יושבים שם. יושבים בתוכך ומפיצים זוהמה, והם לא ינוחו עד שתהפכי כולך לגוש של זוהמה.

אז אני מעדיפה לשמור את המכונית.

***

אין לי כוח להעביר תחנה ואני משאירה את הרדיו על איזה שיר של מתי כספי. אני מזמזמת איתו. אני באודישנים לכוכב נולד. אני שרה להם את השיר הזה של מתי כספי, כי הם אוהבים שירים של מתי כספי בכוכב נולד. ועכשיו גל אוחובסקי ומרגול מתווכחים ביניהם אם להעביר אותי או לא, אבל הקהל בבית כבר התאהב בי לגמרי. הם היו שלי מהבית הראשון. והפופולריות שלי רק תלך ותתעצם בהמשך, אני לא מאלה שמבריקים באודישן ואחר כך דוהים. אני נבנית. יש לי כבר רשימת שירים לכל שלב, הכל מתוכנן. אי אפשר להתחרות בכוכב נולד בזמן שמשתעלים עלייך באוטובוס.

בפזמון הרמזור מתחלף לירוק, אבל אני השניה בטור, והמכונית שלפני לא זזה. יושב שם זוג, והגבר, הנהג, רוכן לעבר האישה, מתייעץ איתה לגבי משהו. נראה כאילו הם הגיעו להחלטה. הוא מסובב את ההגה לכיוון הנתיב של הפנייה ומאותת לכיוון הנתיב של הפנייה. אבל הנתיב של הפנייה מלא במכוניות, והם לא יכולים לעבור אליו. לא נורא. הם מחכים. בינתיים הם חוסמים לי את הנתיב. והרמזור כבר נהיה אדום. אין כוכב נולד, אין מתי כספי, אין גמר בניצנים. יש רק התכניות של הזוג הזה, ההחלטה הספונטנית לעבור נתיב. החליטו לנסות דרך אחרת פתאום? למלא דלק? לקפוץ לחברים? ללכת למסעדה? לסרט? התכניות שלהם חשובות יותר ממני. אני, אפילו להתקדם בשקט בנתיב שלי, באור ירוק, אני לא יכולה.

***

בכל מקום העולם נכנס פנימה: באוטובוס לא טוב, באוטו לא טוב, צריך לנסות ולהצטמצם עוד יותר. להצטמצם לשלושים ושניים על עשרים ושלושה סנטימטרים.

ברצועה שמעל רשימת הדואר הנכנס בג'ימייל יש טיפ מיחזור ידידותי לסביבה: You can make a lovely hat out of previously-used aluminum foil.

מזל שעל האינטרנט אני לא צריכה לוותר. אף אחד לא מצפה ממני להעמיד אותו בחניה אצל ההורים. לפחות ככה נשאר לי הטור הדימיוני שלי בעיתון. אם היה לי טור בעיתון, הייתי מסיימת אותו בנימה אופטימית. ואם לא הייתי מצליחה לחשוב על משהו אופטימי להגיד, הייתי מצטטת משהו שקראתי וגרם לי לצחוק.

52 תגובות to “פוסט נסיעה פסימי (אולי יהיה גם אופטימי)”

  1. האביר שלא היה Il cavaliere inesistente Says:

    הו, עידית, הרבה זמן לא הייתי כאן וכיף לקרוא אותך כתמיד. את אינך יודעת כמה נוראיים הם אוטובוסי הדרום וכמה דוחק, לחץ, קללות ופרסומות יש בהם, אני שייך לנדפקים בתחתית החבית, אז באוטובוסי המרכז נתנחם, זוהי אולי תפילה אופטימית :mrgreen:

  2. idit Says:

    היי, שלום.
    מוזר, דווקא הייתי מהמרת שבמרכז הכי גרוע, ובדרום פסטורלי ופולקלוריסטי ומשפחתי כזה. כמו בסוף העולם שמאלה.

  3. לוטה בערפל Says:

    הכי גרוע זה אובטובוס. וכולם גרועים באותה מידה…
    עדיף ללכת ברגל. או למכור את נשמתי לשטן ולשלם על דלק.
    ואם כבר, אז שיהיה נהג צמוד, כי אני שונאת לנהוג במדינה הזאת… נו, בקרוב המיליונים. או שלא.
    גם לך קורה שאת נוהגת ופתאום עולה תמונה מוחשית של התהפכות הרכב ודרדור לתעלה? כמו בסרטים כזה?

  4. idit Says:

    כן. קורה.
    (לירושלים או בירושלים, אגב, אף פעם לא העזתי לנהוג. אז כל הכבוד)

  5. הכלכלן המתוסכל Says:

    עידית היקרה:
    א. אני אוהב אותך אהבה עזה. ליבי מלא באהבה כלפיך.
    ב. שני קוי אוטובוס מתחרים ביניהם על התואר "הקו הנוראי ביותר ביקום". האחד הוא קו מס' 92 מפתח תקווה לקניון איילון ברמת גן, שעובר דרך כל, ואני מדגיש – כל – בני ברק. הקו השני הוא קו מס' 4 בירושלים, שנוסע מהגבעה הצרפתית אל עבר קניון מלחה. למי שאינו ירושלמי, פירוש הדבר הוא לחצות את העיר הגדולה ביותר בישראל מקצה אחד אל הקצה האחר, על ידי מעבר עיקש דרך השכונות הצפופות והמלוכלכות ביותר של החרדים. נפלא. מאתרת איזה לייט מוטיב בין שני הקווים הללו?
    ג. מה שגרוע יותר, לטעמי הבלתי אנין, מאנשים משתעלים באוטובוסים, הוא השילוב הנפיץ בין ימים גשומים לבין אוטובוסים צפופים. מטריות רטובות, נעליים מלוכלכות בבוץ, אנשים מנוזלים, שמשות עטויות אדים. האם אני צריך להוסיף?
    ד. אהבה גדולה. בכל ליבי. ומשום כך, שיר במתנה. שלא תצטרכי לגנוב בסתר מאחרים.
    את יודעת מה, הנה עוד אחד, קצת יותר בנאלי, אבל עדיין עצוב מאד. למעשה, לא סתם עצוב. עצוב בדיוק כפי שצריך.

  6. אראלי Says:

    אחלה פוסט. קצת מדאיג, אבל מובן בהחלט.

  7. idit Says:

    תודה, נראה לי.
    ותודה כלכלן, וזה הדדי כמובן. ותודה גם על המתנות.
    האם אוטובוס צפוף ביום גשום גרוע יותר מאוטובוס צפוף בחמסין?
    האם אין לחרדים בירושלים קו משל עצמם, שיאפשר להם לא להיטמא מערוות ודם מחזור, או משהו כזה?
    לטעמי מה שקובע את רמת הגיהנומיות של קו כזה או אחר היא תדירות ההגעה שלו. כי אם לא מקצים מספיק אוטובוסים לקו, אז האוטובוס מגיע כל שעתיים ומעמיס נוסעים בכמות שעולה על קיבולתו. סארטר אמר את זה (אם כי לא התכוון להתחככות בזרים באוטובוס אלא לדבר אחר לגמרי):הגיהנום הוא הסלט.

  8. הכלכלן המתוסכל Says:

    לא.
    סארטר בילה יותר מדי זמן בבתי קפה. קשה להפוך אדם כזה לבר סמכא.
    תביאי משהו אחר.

  9. idit Says:

    יש לי ספרון כיס על סארטר, שכתב אותו אחד, שיש לי תחושה שלא ממש חיבב את סארטר (אה, ושכחתי לשאול מה זה השיר הראשון, עם השקט למה את צועקת):

    ב-1919 החל סארטר לגנוב כסף מארנקה של אמו. הוא השתמש בו כדמי חנופה, וכדי למצוא חן בעיני בני כיתתו קנה להם עוגות קרם אקזוטיות ועוגות שמרים ברום בבית קפה יוקרתי.

  10. הכלכלן המתוסכל Says:

    עניין סארטר סודר, מבחינתי.
    ועל השאלה לגבי השיר אני לא הולך לענות. להיפך, אני נעלב. משום מה חשבתי שזה יעשה לך מה שזה עשה לי, קרי, החזיר אותי יותר מעשרים שנים לאחור. ויותר מזה לא ארמוז.

  11. idit Says:

    לעזאזל
    לא זכור לי ששמעתי את השיר הזה אי פעם. מאיפה זה יכול להיות? מאיפה?

    (הלוואי ובפעם הבאה שתעצור ברמזור אדום, תראה במכונית שלידך זוג פנסיונרים בעיצומו של סשן איצבוע לוהט)

  12. הכלכלן המתוסכל Says:

    הכל טמון בחיפוש, אחרי הכל… חפשי משהו אחר.

  13. idit Says:

    אני אחשוב על אופציות אחרות. אפשר לשחד אותך בעוגת שמרים ברום?

    והמשך קורות ידידך:

    לאחר שבקע מקליפתו, החל לפתח צמא פלאי לבירה, ולגלות לשמחתו הרבה שנשים צעירות ומסונוורות מן האינטלקט שלו מצליחות למצוא קסם גם בכיעורו

  14. לא Says:

    ברום? אם שותים ברום מתים, לא?
    בכל אופן, אני אוהב אוטובוסים. באוטובוסים אפשר לקרוא. לו רק הייתי הייתי תתרן, הייתי אפילו אומר שאוטובוסים זה גן עדן, אבל אני לא תתרן, אז גן עדן זה עדיין פרוסה עם קוטג' ופלפל ירוק בהיר.

  15. ק.ה. רומינגה Says:

    עוגות קרם אקזוטיות.
    ועוד לפני שהוא בקע מהקליפה.
    ז'אן בודריאר לא היה חושב על זה.
    Vous pouvez fabriquer un beau chapeau à partir de le papier d'aluminium précédent-utilisé

    אם היו ממשיכים לקרוא לו אבטובוס היה יותר היגייני להתנייד בו?

  16. idit Says:

    מזל שראיתי את המילה אלומיניום לפני שהלכתי לחפש מילונים כדי לתרגם את המשפט 🙂
    צריך לשאול מישהו שהתנייד בו בתקופה שקראו לו אבטובוס, לא יודעת.
    אולי תשאל את לא, הוא מצליח לקרוא בתנאים האלה. והוא לא שמע על בתי קפה יוקרתיים שמוכרים בהם ברום. ואגב בתי קפה יוקרתיים:

    במהרה נפטר ממנהגים בורגניים כמו רחצה, והחל לעשן מקטרת – שניחוחה היה כנראה חזק דיו להסוות כל ניחוח חריף אחר שנבע ממקור סמוך.

  17. לא Says:

    הציטוט הזה מזכיר לי ספרים של מיזנתרופים צרפתיים שנהגתי לקרוא בצבא וקצת אחרי. כן, גם באבטובוסים. של מי אמרת שהוא?

  18. idit Says:

    פול סטראת'רן, בריטי דווקא. או אמריקאי? 

  19. לא Says:

    בריטי. טוב נו, ניחשתי שהוא צרפתי בגלל המקלחת. לא מאוד מתוחכם מצדי.

  20. idit Says:

    בריטים נוהגים לדרוך על גוויות?

    דה בובואר מצאה סוף סוף את ה"כפיל" שלה, עליו חלמה במשך שנות נעוריה הארוכות והבודדות. ואילו סארטר, שלא הצליח להפוך ליועץ הלבוש שלה, מצא יחס אימהי (המלצות על רחצה באמבטיה, החלפת חולצה, שימוש במשחה נגד פצעי בגרות וכו' )

  21. לא Says:

    פחות במרץ משהצרפתים נוהגים לייצר אותן, איים אפרייד.

  22. idit Says:

    😀
    עכשיו, מה יותר סקסי? משחקי איצבוע של קשישים במכונית (כאילו הם לא מהווים מספיק סיכון בכביש גם ככה), או משחקי משחה נגד אקנה של סארטר ובובואר?

  23. ק.ה. רומינגה Says:

    (וכו')

    כיעור עדיף על יופי, הוא לא דוהה עם הזמן

    או משהו כזה.

    אמר, והצית (נו טוב, אז לא מקטרת, אבל מספיק קרוב)

  24. לא Says:

    מייקל ג'קסון והקוף.
    סתם, אני לא מוכן לענות על שאלות בתנאים האלה. תני איזה אופציה נורמלית, דוגמנית יחפה עד העיניים, משהו כזה…

  25. idit Says:

    😀
    אח, וינטג' מימי דלות הרייטינג בבלוג, שהקדימו את ימי הרייטינג הגבוה בבלוג, שהקדימו את ימי דלות הרייטינג המחודשת בבלוג.
    אבל אמרתי שזה עדיף? לא יודעת אם עדיף. אולי מנחם.
    אתה חושב שדברים משתפרים עם הזמן, או מדור לדור, בעצם?

  26. idit Says:

    ולא – אני אחפש ציטוט סקסי בספרון. אבל אני בספק. בספק גדול.

  27. לא Says:

    דווקא עם סארטר אמור להגיע הרבה סקס בהמשך, לא?

  28. idit Says:

    אה, הוא הגיע מזמן, בתקופה שבה הוא גילה שנשים עם בעיות ראייה מסוגלות "למצוא קסם בכיעורו". אבל אין הרבה פרגון שם. ותראה את זה:

    כעבור חודש פסקה לחלוטין תנועת יוני הדואר בחזית המזרחית לכל אורכה, והטוראי סארטר נכנע לגרמנים, יחד עם הצבא הצרפתי כולו.
    כעת יכול סארטר לנסוע לגרמניה וללמוד את היידגר בארץ מולדתו – במחנה השבויים.

  29. idit Says:

    זו הגזמה די פרועה. "סארטר נכנע לגרמנים"?
    אולי החיילים הבריטים החטופים יכולים כעת ליהנות מגונדי בארץ מולדתו? וואט דה פאק?

  30. לא Says:

    טוב, זה בריטים. אם ככה הם מתייחסים למאמן הנבחרת שלהם, איך את רוצה שיתייחסו לצרפתון המכוער?
    [באסה, לא הצלחתי למצוא לינקים למה שחיפשתי].

  31. ק.ה. רומינגה Says:

    סרג' (סרז'?) גינסבורג אמר שעדיף.
    אבל אולי גם לו היה אינטלקט מסנוור.
    ופרקולטור.

    הוא לא שבוי, הוא בחילופי סטודנטים

    צריך להשתמש בזה מתישהו.

  32. idit Says:

    וואו.
    הבריטים הם עם מסקרן – כל כך הרבה איפוק מול כל כך הרבה אגרסיות.
    הם מגניבים. יותר מהצרפתים לדעתי. אפילו האוכל שלהם נהיה טעים לאחרונה.

    ורומינגה: מה? סרג' גינזבורג חשב על זה לפני?

    חשבתי שאתה מצטט אותי, חשבתי שזו מן אמרה כזו, שאף אחד לא יכול לקבל קרדיט עליה כי כולם אומרים אותה כל הזמן.

    הצרפתים האלה. איזה חרא.

  33. מרג' Says:

    אני כל פעם שאני רואה סארטר אני נזכרת בפארטר. של ויאן.

    ככה זה צרפתים. אני יודעת. חצי ליון משפחה שלי.

  34. לא Says:

    ככה זה. כשמחזיקים חזק מצד אחד זה יוצא מהצד השני.
    אין כמו האנגלים: מוזיקה, ספרים, סרטים, כדורגל, טלוויזיה, מערכות סטריאו, מכוניות. בכל מה ששוה להיות טובים הם טובים. אפילו האוכל שלהם נהיה טעים לאחרונה.

  35. idit Says:

    והדור החדש לבית גינזבורג, יפה או בעלת אינטלקט מסנוור?

    ומרג', אז מה. חצי *הכנס כאן עיירה נידחת כלשהי בפאתי אוקראינה* משפחה שלי.

  36. לא Says:

    בוריס ויאן?

  37. מרג' Says:

    סטיר, נוט שייקן.

  38. idit Says:

    פארטר וויאן עוד הכרתי, אך בסטיר איבדת אותי. אולי צריך ממש לקרוא משהו כדי להבין את זה.
    אני לא מבינה כלום היום. ומישהו מכיר אולי את השיר הזה שהכלכלן שם למעלה?

    אוף, איזה אתר נהדר.

  39. ק.ה. רומינגה Says:

    באמת אתר נהדר.

    – רוצה עוגת קרם אכזוטית, דז'קסון?
    – לא תודה, אני צריך לתפוס אבטובוס ליאפאן.

    (יפה, הדור החדש)

  40. אתון עיוורת Says:

    עידית יקירתי. קראתי. קראתי שוב. ובחיי שלא הצלחתי להבין למה בגיל 62 זה יותר מצחיק מאשר בגיל 22?
    זה בגלל העור המקומט?
    וסארטר – זה הכל בגלל שהוא טעה לטעמי בגדול. הגיהנום זה אני. ואם רוצים נורא לדייק: זה אני כשאני משליך את הגיהנום שלי על הזולת.
    וסרג' גינזבורג, סוף כל סוף הצלחתי להבין מה כל הכוסיות מצאו בו. תודה.

  41. idit Says:

    אתון: קודם כל, אל תרגישי רע בשביל אותה גמלאית, כל הדמויות בכתבה הזו הומצאו ע"י הכותבת, כך שאני לא מוקיעה אף אישה אמיתית בת 62 על ביטוי תשוקותיה.
    דבר שני – כן, זה טיפה יותר מצחיק מאשר בגיל 22.
    וסרז' גינזבורג – הו, איזה שארם, איזה עידון אירופאי, איזה סגנון, אילו גינונים. איזה ז'נטלמן. תענוג.
    ורומינגה – אם אתה עוד פה, יש לי שאלת טריוויה בקולנוע לשאול אותך. אבל אני לא רוצה שהשאלה תישאר תלויה פה ללא מענה, כמו שקרה עם אביעד. אז אני אחכה לראות אם תגיע.

    (הממ. מה חשבתי לעצמי? לחכות לאישור כדי לשאול את השאלה זה לא פחות משפיל מלחכות לתשובה לשאלה, בעצם)

  42. ק.ה. רומינגה Says:

    לא תישאר תלויה.
    (אני מקווה)

  43. אתון עיוורת Says:

    הוקל לי 🙂 זה אכן מכניס פרספקטיבה אחרת. אבל עידית, זה לא כזה דעות קדומות שסקס של זקנים מצחיק יותר? ההסכמה הגורפת הזאת שאחרי גיל נגיד 50, אתה הופך להיות יצור א- מיני, ועוד במיוחד אם אתה אישה, רחמנאליצלן.

  44. idit Says:

    טוב, תראי, אני לא הולכת לצאת מזה טוב ואין ספק שהפוליטיקלי קורקט לצידך. בכל זאת, אמרתי מצחיק, לא מגעיל. והיה מצחיק באותה מידה אילו היה זה גבר שמבקש (כאן היה תיאור מפורט של מה שהוא מבקש שמחקתי כדי לא להיות בהמה) מאשתו בעיתון.
    רומינגה – תודה לאל. קודם כל. או בעצם, תודה לך.
    והנה השאלה: היא שאלה על איזה סרט עם מרטין שין הם מדברים, ועכשיו גם אני רוצה לדעת.
    תודה מראש. ותודה בכלל. ושוב תודה.

  45. ק.ה. רומינגה Says:

    אני חושב שזה שביל הזעם אבל לא בטוח.

  46. idit Says:

    גם אני ניחשתי שזה זה, אבל מצד שני, הוא פסיכופת שם והיא חצי מפגרת, והם הורגים כל מיני אנשים אקראיים. אז חשבתי אולי יש משהו יותר מתאים שאני לא מכירה.
    אבל אם אתה אומר, כנראה שזה זה.

    אתה בטח רואה את שביל הזעם על בסיס שבועי, אז אם תיתקל בסצינה שבה הוא מנופף לה ברחוב כמו שכתוב בשיר, תגיד ואז יהיה אפשר לתת לה תשובה ודאית.

  47. אתון עיוורת Says:

    הצקה אחרונה ודי – פוליטיקלי קורקט זה סוג של צביעות מנומסת. לא זה מעניין אותי אלא האופן שבו המוח שלנו שטוף והאופן שבו השטיפה הזו דופקת לנו את החיים – בזה סיימתי להציק.
    מחר בשעה הזו אני כבר אהיה בשדה התעופה. תמיד מוזרים לי המעברים האלה. לא תמיד הם קלים.
    נשתמע.

  48. idit Says:

    נסיעה טובה!
    אפשר לנסות סוג אחר של שטיפת מוח? אולי אם אעשה את זה שוב ושוב המסר ייקלט?

  49. לוטה בערפל Says:

    וללא קשר, בדיוק כמו שאני אוהבת את זה,
    מזל טוב על החבר ההודי שלך. נדמה שהוא עוד יגיע הרבה יותר רחוק ממה שכולנו האמנו…

  50. אתון עיוורת Says:

    גם את רצינית?
    את רוצה שאני אביא לך את הפיסיניאק הזה?
    על מה לוטה מדברת?
    אלוהים, כשאני מגיעה אלייך לבלוג אני לא מבינה חצי מהתגובות.
    עזרי לי עידית לחצות את היער הלא מובן הזה?
    ב"ההודי" מתכוונת לוטה לרומינגה?

  51. idit Says:

    😀 😀 😀
    רומינגה החבר ההודי שלי. אח, זה היה טוב. תודה לך אתון.
    לא, הכוונה היא לסנג'איה, ילד הפלא של התכנית אמריקן איידול שאת לא צופה בה, שבינתיים הפך לדמות קאלט.
    לוטה, אני מבינה שהתעדכנת בתוצאות? זו דווקא היתה תכנית התוצאות הכי מבאסת שהיתה אי פעם בשבילי, המתמודד האהוב עליי והפייבוריט שלי לזכייה הועף (סנג'איה היה פייבוריט למקום שלישי). שיהיה לו רק טוב בהמשך, אמן.
    אה, ותראי את זה – זה מסטרדיי נייט לייב. זה מצחיק. מאוד.

  52. לוטה בערפל Says:

    זה באמת מצחיק!
    עדיין עייפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: