זוכרים את הצינור, רכילות תמונות ושמועות בלתי מבוססות?

אולי אתם זוכרים.

בשבועות הספורים בהם פעל הבלוג, הוא ישב פה בבלוגלי. מן גרסא ישראלית לבלוגי רכילות אמריקאיים.

בהתחלה לא נכנסתי לשם, כי לא אהבתי את הכותרת (הו, האירוניה).

בסופו של דבר ניסיתי בכל זאת, מתוך שעמום. ונהניתי. חלק מהטקסטים היו סתם מרושעים בלי הרבה ערך מוסף, אבל חלקם היו מעולים. והכותב הקפיד לעדכן בערך פעמיים ביום, מה שמצביע על מידה גבוהה של השקעה ומחויבות, שזה תמיד טוב במערכת יחסים.

כנראה שהבלוג תפס תאוצה, כי הקדישו לו כתבה בוויינט. כתבו שם שמפעילי הבלוג הם חבורת סטודנטים מ"ערי הלוויין של תל אביב". קודם כל, באמת תהיתי איך אותו אדם בודד וחסר חיים מצליח לעדכן את הבלוג בתכיפות כזו, וכעת כשמסתבר שהם כמה, אז אולי בכל זאת יש להם קצת חיים ושיהיה להם בכיף.

וגם, היה כתוב שם ש"אם הסטודנטים של 'הצינור' ישחקו נכון עם הקלפים שלהם, יש סיכוי סביר שמהר מאוד הם ימצאו את עצמם על המסלול המהיר לעוד כמה גרושים מסיקור התעשייה הצהובה, ואם יהיה להם מזל זה יגמר במזוודה מלאה כסף מגאידמק". ואפילו על זה אמרתי – שיהיה להם בכיף. אמנם בכל פעם שבלוגר שהוא לא אני חודר לברנז'ה, מלאך בגן עדן מאבד את כנפיו, אבל במקרה הזה אותה חבורת סטודנטים מרמת גן באמת עבדה קשה, הפגינה מידה מסוימת של אומץ וגם הביאה תוצאות, עד כדי כך שהצלחתי לפרגן להם. גם הצטערתי קצת שאני לא חברה שלהם, כי הם נשמעו לי מגניבים ובעלי חזון, והייתי בטוחה שאילו היו מכירים אותי היו שמחים לצרף אותי למפעלם ולתת לי להעלות פוסטים נורא שנונים.

ואז, יום אחד, נכנסתי לשם והיתה הודעה שהבלוג נמחק. סתם כך, גנזו הסטודנטים מחולון את עבודת הנמלים שלהם ומחקו את כל הטקסטים. אפילו לא נתנו התראה שתאפשר לי לשמור את הפוסט החביב עליי, הלא הוא הפוסט המופתי "פריס הילטון קונה בגדים ב'המחתרת'".

כן, דאגתי קצת לסטודנטים חובבי הרכילות מקריית אונו. האם הם מצאו עבודה, גאידמק וזה? או שאולי גילו שבלתי אפשרי לתחזק בלוג רכילות מרושע במדינה קטנה וקרתנית, ונאלצו לברוח מפחד תביעה? חשבתי אפילו לכתוב הספד קצר, שבו אחלוק כבוד לחבורה המשקיענית מגבעתיים וגם אזכיר את הפוסט המדליק "פריס הילטון קונה בגדים ב'המחתרת'", אבל אז כתבה אתון עיוורת הספד כבד ראש לבלוג "צוואה רוחנית", ולא היה נעים לי לכתוב "כן, ואני מתגעגעת לבלוג ההוא שכתב על פריס הילטון", אז וויתרתי.

ואז גיליתי, באיחור אופנתי של מספר שבועות, מדוע בעצם הורד הבלוג. מסתבר שהמגזין טיים אאוט (עמ' 15) חשף את זהותם של הכותבים, ולטענתו מדובר בניסן שור, מורן שריר ואחי רז. לא, הם לא סטודנטים מגבעת שמואל. ממש לא. הנה: "שור הוא התסריטאי הראשי של ערוץ הבידור ובעל טור ב'סופשבוע' של 'מעריב', שריר הוא כתב 'רייטינג' ורז כתב וערך ב'מעריב', ב-nrg, בנענע ועוד".

 ולפי הכתבה, דקות ספורות אחרי שנחשפה זהותם הם מיהרו למחוק את הבלוג.

ובכן, קארמה וזה. מי שרץ לקרוא השמצות מרושעות על אנשים שהוא לא מכיר, שלא יתפלא אם הוא מוצא את עצמו אחר כך מרגיש מטומטם כי עבדו עליו. וזה הרי מתבקש, כי אם אתה יושב על המחשב של ההורים ברמת חן ואין לך שום קשר למקורות, יהיה לך קשה לאסוף את כל המידע שאספו כותבי הצינור. בדיעבד, כן, ברור.

אני חושבת שאני לא מבינה את הבדיחה.

באותה כתבה בוויינט הוזכרו כותבי בלוגים מקבילים בארה"ב שהודו שהם חלק מהתעשיה. ופה, נדמה לי שחלק מהקטע היה לטעון שאתה לא שייך למעגל הפנימי, כי זה מצחיק, לעשות מעצמך סיפור סינדרלה.

ללעוג לאנשים שכבר הגשימו את סיפור הסינדרלה שלהם, או לכאלה שמעולם לא היו סינדרלות (ע"ע פריס הילטון), זה לא כמו ללעוג למי שעוד לא הגשימו, ואולי גם לא יגשימו.

למה דווקא סטודנטים מערי לוויין של תל אביב? זה מצחיק, לא להיות מתל אביב? זה מצחיק, להיות סטודנט? מצחיק לקרוא לעצמך סטודנט מעיר לוויין כשאתה לא כזה? 

ומעבר לזה – הבלוגים בישראל הם מרחב הצחוקיאדה של התקשורת הממסדית?