היום אני במצב עיסתי. התהיות הקיומיות הולכות ופוחתות מפוסט לפוסט. אני כותבת אותן בראש בלילה, מצנזרת אותן בראש בבוקר. מנסה להפריד בין מה שראוי לשתף בו ומה שלא, בין המחשבות שלי לחיים שלי. לזהות מתי יש חן במיזנתרופיה ומתי אין לה הצדקה.

ואיך אני יכולה להיות מספיק מעניינת כדי שלא אותקף ולא אצטרך להתגונן: באיזה תסריט אחליף היום את החתול והחדר הטחוב והרווקות וההזדקנות? אולי חרדון וגג הפלנטריום והתאלמנות בגיל 12?

בינתיים הטוקבקים הטראשיים של נרג' מפתיעים במידע מועיל.

לא לא. טעות בניסוח. מידע מעניין. גם זה יחסי.

 הנה לינק שמצאתי בתוך אחד מהם. פמלה אנדרסון ממזמן, כשהיתה השכנה החמודה שגרה קומה מעליכם, וכשפגשתם אותה במעלית, הרגשתם שאתם יכולים לסובב את העניינים ככה שייצא לכם משהו איתה: http://www.superpam.com/pamela_anderson_lee/pamela_a060.html

* וזה ההסבר לקיפוד

"למה צריך להיות אכפת לי – או לערוץ 2 או לכם – מהגיגיה של רווקה מזדקנת היושבת לבדה בחדרון העבודה הטחוב שלה, מוקפת בחמשת חתוליה וכותבת בלוג?"

רענן שקד – ידיעות אחרונות

זה כבר אולד ניוז הציטוט הזה, אבל בכל זאת אני מבינה שאם אודה שיש לי חתול זה יכניס אותי לקטגוריה של האנשים שלאף-אחד-לא-צריך-להיות-אכפת-מהגיגיהם.

אז נגיד – לצורך הפוסט הזה – שיש לי קיפוד.

לפני שבוע וקצת קניתי לקיפוד שלי פחית של אוכל לקיפודים, מאלה הקטנות שמוכרים בסופר. מאלה שכתוב עליהן "מזין ואיכותי! ארוחת גורמה שתספק את כל צרכיו התזונתיים, כמו גם את טעמו היוקרתי של הקיפוד שלכם!".

ולמטה בקטן כתוב "לא למאכל אדם".

כדי להעביר את הבשר מהפחית לצלחת האוכל של הקיפוד, השתמשתי בכף של אנשים. ואז, כמו תמיד, הנחתי את הכף בכיור וצפיתי בקיפוד זולל את הארוחה ומתפנה לרבוץ על הספה ולנקות את עצמו בעזרת לשונו הקיפודית המחוספסת.

ושוב, כמו תמיד, התפניתי לעשות מה שאני נוהגת לעשות מדי שבוע: לא לשטוף כלים במשך שבוע.

ולאחרונה חיפשתי לעצמי כף בתוך הר הכלים שבכיור המטונף שלי.

ולפתע ראיתי את הכף ההיא, מהפחית, שוכבת שם בתחתית הכיור, גדושה בחומר לבן ומתפתל.

במבט מקרוב ראיתי שמדובר בגוש של המון המון תולעים קטנות. לבנות. מעכסות ומשתרשרות זו בתוך זו בתוך זו.

בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה, חי על חפץ שמשמש אותי לאכילה. כנראה ששאריות הבשר בכף נרקבו וייצרו תולעים, או משכו תולעים? מאיפה הן מגיעות התולעים?

כיוונתי אליהן זרם מים והן התפזרו, התולעים, אבל אולי הן עוד חיות שם מתחת לסירים ולצלחות, אני לא יודעת מהו כושר ההישרדות שלהן, מהי יכולת ההתפשטות שלהן, ועד כמה יש להן רצון או אינטרס להתפשט.

והשאלה שלי היא – לאן אני ממשיכה מכאן? להניח שמושבת התולעים התקיימה רק בגבולות הכף ולהתעלם, או לזרוק את כל הכלים שהיו בכיור לזבל ולהתחיל מחדש?

אני מפרגנת לעצמי להיות "טובה מדי בשביל לאכול תולעים" ואפילו "טובה מדי בשביל להכניס לפה כף ששימשה כמושבת תולעים". אבל האם אני "טובה מדי בשביל להשתמש בכלים שאולי נגעו בהם תולעים, או שהיו בקרבת תולעים"? ואם כן, איפה זה משאיר אותי? האם אני נסיכה עכשיו? האם מעתה גם אימנע מלהשתמש בסכו"ם שלי כדי לחלץ אוכל לקיפודים מהפחית?

(איך אפשר להגיד שסיפור כזה לא יעניין את העיתון ואת הטלוויזיה)

…

זהו את המקור

(זה לא קשה)

(ואחרי שזיהיתם אפשר לנסות לשיר את זה)

להוריד ת'ראש ליום אחד

לא פעם ראשונה

שאני רוצה להיכנע

כלום לא קרה

סיבובים בלי מטרה

חמסינים וימי ראשון עושים לי רע

לא צריך למצוא לי פיתרון

לא קופצת מהגג

לא רציתי שתדאג

 כלום לא קרה

הרגשה קצת לא ברורה

חמסינים וימי ראשון עושים לי רע

איך אני תמיד חוזרת לאותו מקום

למצוא לי מישהו שאוהב אותי

איך בסוף אתה זה שסוגר לי את היום

להיות עם מישהו שאוהב אותי

 בוא לא נעשה על זה שיחה

זה הולך כמו שזה בא

אין מה לחפש סיבה

כלום לא קרה

סיבובים בלי מטרה

חמסינים וימי ראשון עושים לי רע

שמתי לב שככל שאני מתבגרת כך הולכות ומיטשטשות להן הדעות שלי בכל מיני נושאים. נראה כאילו לפני עשר שנים ידעתי מה ראוי ומה נכון באופן די נחרץ, והזמן רק מוריד אצלי את מידת הוודאות.

…

מכירים בנות ששונאות בנות? כאלה שיש להן רק ידידים, והן אומרות ש"בנות הן רעות וסכסכניות, הרבה יותר כיף לי עם בנים"? אני כמובן בזה לבנות כאלה וחושבת שהן אכולות שנאה עצמית ופוסלות במומן ולא מסוגלות לנהל קשר אנושי אמיתי אלא רק לקבל פידבקים חיוביים וכו'.

אבל מיום ליום מתבהר לי עד כמה גם אני כזאת. כלומר, לא בת ששונאת בנות, אלא מישהי ששונאת את הקבוצה שהיא נמנית עליה. אנשים. הם רבים מדי, ורובם מיותרים מבחינתי. הם עוברים נתיבים בלי לאותת. צופרים בלי סיבה. פולשים לחלל האישי שלי. חושבים שאני חייבת להם משהו. חושבים שהם לא חייבים לי כלום. כשאני באה לשירות לקוחות הם מתעלמים ממני. כשעבדתי בשירות לקוחות הם התעמרו בי. רובם ילדים וזקנים – שתי אוכלוסיות מהמרגיזות שיש.

תכף כשהגעתי למשרד ערכתי את הפוסט הקודם, גילחתי ממנו שני משפטים מיותרים ופה ושם מילה אובר מתלהבת, ואמרתי לעצמי שמכיוון שזה בלוג אנונימי ונסתר איש לא יידע.

אחר כך חשבתי שוב על כותרת לבלוג – כל השמות המהוססים הטובים תפוסים. יש כבר בלוג שקוראים לו שידורי ניסיון  ויש גם אחד בשם כותבת מוחקת. ניסיתי לחשוב על מילים מקבילות כמו "בהרצה", אבל גם משהו בסגנון הזה יש כבר. חשבתי על משהו דו משמעי כמו "חלונות" (כאילו, תוכנת ההפעלה, אבל גם פתחים לעולם הכותבת?), אבל היות וזהו יומן שנכתב ומופץ במחשב, רציתי להיראות מעודכנת בכל העניין של הקוד הפתוח, ואנשי הקוד הפתוח לא אוהבים את מיקרוסופט.

אח"כ חשבתי על שמות של אוכל. שני המועמדים הסופיים שלי היו פירה – כי זה מנחם, וקרמבולה – כי זה אקזוטי. אבל מה אם יום אחד ייצא לי לנהל שיחה בקול רם, ואגיד "כן, אני כותבת בלוג, קוראים לו פירה"? זה יהיה נורא. אני אעדיף לקבור את עצמי במחית קרמבולות ולא להגיד את המשפט הזה.

בינתיים החלטתי להחליף את סימן השאלה במילים "סימן שאלה". אני מניחה שיש לי עוד כמה וכמה פוסטים לגבש את הפורמט ביני לבין עצמי, ועוד יהיו לי הזדמנויות להתחרט.

איזה יופי, הסתכלתי כרגע בעמוד הראשי של בלוגלי ויש מלא בלוגים ריקים! הוקל לי

פתחתי את הבלוג מהר כדי לא לעצור ולחשוב מה אני עושה. קראתי לו מונופוביה ואחר כך התחרטתי. נכנסתי וראיתי את הכותרת "מונופוביה" מרחפת מעל העמוד, וחשבתי מה לעזאזל. מה, מונופוביה זה אני?

על מה כותבים בלוגרים? על טלוויזיה, על מוזיקה, על כלבים, על חתולים, על חומוס, על טחינה? את כל הדברים האלו אני מכירה ואוהבת, אבל איך להציג את עצמי בתור מישהי שיש לה מה להגיד?

ואם אין לי דעה מנוסחת שאני מוכנה לחלוק עם העולם, אז מה? לכתוב דברים אישיים, על החיים שלי? והרי אני לא רוצה להסגיר יותר מדי פרטים מזהים על עצמי, אפילו לתת כותרת שאני שלמה איתה לא הצלחתי אז בטח שלא אהמר על חשיפה שאני לא שלמה איתה.

זה משאיר אותי עם ז'אנר "הבחורות שחולקות פרטים אינטימיים אך סתומים עם הקוראים הפוטנציאליים". שמחפשות תמיכה אבל לא רוצות להסתכן בפגיעה, ולכן משתפות את הקהל בפרטים כמו "רוצה להתפוגג, כועסת על עצמי, איך שוב נתתי לו לעשות לי את זה. תחושה מוכרת, מתחפרת בפוך ורואה 'אבודים'".

ואז, אם כותבים לה תגובות, כותבים לה תגובות כמו "מכירה את התחושה, אבל בסוף משתפר. תחזיקי מעמד". ואני חושבת: מי שכתב את זה, מכיר אותה? יודע במה מדובר? אולי הם במועדון סודי שכזה, וכל מי שמגיב יודע בדיוק על מה ועל מי הבחורה מדברת, ורק אני לא? ולמה שארצה לדעת בעצם? ואז אני לא קוראת יותר את הבלוג. כי אני מרגישה שהבחורה הזו (זו בדר"כ בחורה), משחקת בי. כאילו נחשפת אבל לא באמת, ומצפה ממני לקרוא ולהגיב כאילו זה כן באמת.

ואני אף פעם לא כתבתי תגובה לשום פוסט, לשום כתבה. שום כלום (רק כשהייתי ילדה התקשרתי פעם לתכנית רדיו – שזו צורה פרימיטיבית של טוקבק – וניתקתי). הרבה דברים עוד לא עשיתי. מאוחר מדי בשבילי להיות ילדת פלא ברוב התחומים, למרות שאני לפעמים רואה את עצמי כילדת פלא ברוב התחומים. כזו שלא התגלתה.