פוסט לתגובות על פרק ההדחה

חשבתי לקרוא לזה "פוסט לתגובות על דו"ח וינוגרד" ובפנים לכתוב "סתאאאם, זה לתגובות על פרק ההדחה", אבל אז החלטתי שדו"ח וינוגרד זה לא מצחיק. כלומר, ועדת וינוגרד כנראה כן מצחיקה, אבל המלחמה שהיא חוקרת לא מצחיקה ולכן אין לי עניין בהתבדחות על כך שהישרדות יותר מעניינת.
בכל מקרה, זה עוקץ אותי בעין לראות את מיליון התגובות על הישרדות ומולן את התגובות המעטות על לא הישרדות, וכמו כן זה לא נראה לי לעניין לפתוח פוסט ריק פעמיים בשבוע כדי שיהיה איפה להגיב על הישרדות ולא יצטרכו לגלול למטה באותו הפוסט מלפני שבוע שיש בו תגובות כבר על שלושה פרקים שונים.
מצד שני, אני רוצה לדבר על הישרדות ואני אוהבת לדבר איתכם. ואפילו – במיוחד עם אלה שמגיבים כמעט רק על הישרדות, כי הם יותר הארד טו גט, אם לא תדבר איתם על הישרדות הם לא ידברו איתך בכלל.
אז זה הפיתרון שנמצא: אדר פתחה פוסט לתגובות על הפרק של היום, וכל מי שרגיל להגיב כאן, אני מזמינה אותו לבוא איתי לשם ולהמשיך. את הפוסט הזה אני נועלת לתגובות כדי לאלץ אתכם לבוא איתי. אם תברחו לי, אנסה לאלץ אתכם להישאר איתי באמצעות גניבת זרע.
כאן מגיבים על פרק ההדחה: פוסט לתגובות פרק ההדחה אצל אדר
ותתעלמו מהכותרת שהיא נתנה, תבדקו את השורה האחרונה בפוסט.

רגיל ורגיל

טוב, טוב. אני לא אהיה בלוג הישרדות. אני לא אהיה בלוג הישרדות. הנה אני פותחת פוסט חדש ביום ראשון, יום שאין בו הישרדות. סתם ככה כי יש לי דברים אחרים להתעסק בהם בחיים.
הרבה דברים.
למשל – דני רובס מוציא אלבום חדש. זה די מרגש, כי כבר הרבה שנים שהוא לא הוציא שירים חדשים, וגם מפני שדני רובס לא משתתף בהישרדות.
ומה אני אכתוב, "ראיתם את הפרק? פששש, איך ההפקה התערבה לטובת דן, איך פרסמו את השמפו, איך ויקה מסתובבת בביקיני, מה זו משימת החסינות הזאת מה זה אמור להביע"? הרי בכל בלוג שני אפשר למצוא כאלה דברים. עזבו בלוג, בכל פורום אפשר למצוא את אותה בדיחה: "הם היו יכולים כבר לשאול למי פה קוראים דן וזה היה יוצא פחות שקוף". תארו לעצמכם שבלוגים היו עשויים מנייר, את כל עצי הקוקוס בקאריביים היו כורתים כדי שיכתבו "דן הוא מלך, דן הוא מניאק, איזו משימה מכורה מראש, איזו פרסומת בוטה, ואת מי יעיפו השבוע". ואפילו כשזה לא נייר, לא חבל על השרת של בלוגלי, שממילא כבר מת?
בקיצור, דני רובס? הסינגל שהוא הוציא עכשיו מהאלבום? מצליח לא רע במצעד של תשעים אף אם. שם אני תמיד שומעת אותו, בתשעים אף אם. לא יצא לי לשמוע אותו בגלגל"צ. אני לא יודעת למה, על פניו דני רובס הוא מושלם לפלייליסט, רק עם קול פחות מעצבן מזה של בוגרי רימון. אבל בינתיים לא יצא לי לשמוע אותו שם.
אז לשיר החדש של דני רובס קוראים "משהו חדש מתחיל", והוא דני רובס במיטבו, לטעמי. הוא מספר על כל מיני דברים שקורים ברחוב, ואיך במקביל להתרחשויות היומיומיות האלה, הוא עצמו, דני רובס, מרגיש שמשהו מתעורר אצלו וניסים קורים והוא עוד יפגוש את זאת שהוא מחכה לה ובגדול זה שיר די אופטימי שעושה טוב על הלב.
הנה גרסה שלו בהופעה חיה, באיכות לא כל כך טובה. אם מישהו יודע על לינק לביצוע במצב יותר טוב, שיגיד לי. כלומר, אם מישהו קורא את הפוסט הזה למרות שהוא על דני רובס ולא על הישרדות. גרסה יותר טובה
רק מה, יש שם שורה שהורסת הכל.

ערב שוב יורד לעיר העסוקה
חושך מתגנב, מונית שם מחכה
חתול רחוב קטן גווע ברעב
משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו

כאילו מה, החתול הקטן שגווע ברעב הוא חלק מהאווירה? חלק מהרומנטיקה? כי זה די חולני. ואני לא רוצה לתפוס את עצמי מזמזמת את השיר יחד עם תשעים אף אם, ואז שרה בכיף, בלי לשים לב, את "חתול רחוב קטן גווע ברעב משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו".
פשוט חבל שהשורה הזו נמצאת שם.
ואגב שורות תמוהות, זה מזכיר לי, שבמשך שבוע הסתובבתי עם שורה מהשיר מחכה של ריטה שנורא הציקה לי. זכרתי שהיא שרה שם "והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל – זה יבוא כמו שהטבע רגיל". וכל הזמן אמרתי לעצמי: הרי החרוז שם הוא לא רגיל ורגיל, אין מצב. זו מילה אחרת שמתחרזת עם רגיל. אבל לא הצלחתי לחשוב על אף מילה. יפעם בקצב מגעיל? יפעם בקצב עגיל? מה, מה זה יכול להיות?
וכעסתי על עצמי שכל מה שאני מצליחה להעלות בראש זה העיוות הזה שיצרתי, רגיל ורגיל, ובשום פנים ואופן אני לא מצליחה להיזכר בשורה המקורית.
אז אמרתי לעצמי עידית תירגעי, מאז הכתבה הכלבתית שהתפרסמה על ריטה משמיעים אותה מלא ברדיו, כדי לפצות אותה על עוגמת הנפש. אז תקשיבי לרדיו עידית, תגלי די מהר מה המילה בשיר שמתחרזת עם רגיל.
בסוף באמת תפסתי את השיר ברדיו, איך שמחתי! איך התכוננתי לתחושת ההקלה המספקת שאחרי הגילוי. ואז הגיע הפזמון, וריטה שרה: "והלב השומר לא להיפגע, יפעם בקצב רגיל – זה יבוא כמו שהטבע רגיל".
אחרי הזמן שחיכיתי וכעסתי וניסיתי להיזכר, בסוף אלה באמת המילים – רגיל ורגיל.
הנה – שני נושאים. דני רובס וריטה. יכולתי לכתוב גם על בועז בנאי ועל אביתר בנאי שבא להופיע איתו, ואיך אביתר בנאי היה הבנאי פעם ואיך בתיכון חרשתי על תיאטרון רוסי, אני והחברות המפגרות שלי היינו יושבות ומקשיבות ליש לי לחץ באוזניים וסרטים כחולים בראש יש לי עראק ופסנתר ואין לי אהבה בינתיים, ואחת החברות המפגרות שלי אומרת שהחבר שלה שהפך ליזיז אומר שהשיר הזה מזכיר לו אותה, ואני חושבת: אותך? אותך? פחחחח, סתכלי על עצמך, כולך עכברה אפורה וטיפשה, וחבר שלך כונף שלימד אותך ש"הוא לא יכול לצאת לפני שהוא גומר". וכשאמרת לו, בפעם השנייה, שאת חושבת שאת בהריון, הוא אמר "הקטע הזה לא מתחיל להתיישן?" מה לך ולתיאטרון רוסי, מה לך. ולמה לי אין מישהו שמנכס לי את תיאטרון רוסי ואיזה חוסר צדק זה.
והנה פתאום אביתר בנאי כבר חרדי שגר בבני ברק, ויש לו שיער אפור, והוא כבר לא הבנאי הצעיר, העילוי. ויש בנאי צעיר ועילוי ואחר ושונה, חדש.
אבל אני לא צריכה לדבר על זה, כי אני כבר הוכחתי שיש לי על מה לדבר חוץ מהישרדות.

כמו קרן מרגליים קרות, שמוזגת לעצמה יין ויושבת מול הכוס כדי להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת להתאפק ולא לשתות. וקוראת עיתון אבל לא מצליחה להתרכז בו. כאילו בזמן הזה, כדי להסיח את דעתך מהיין את תגידי כל דבר, לא תתעכבי על ניסוח, העיקר להעסיק את עצמך, להתעסק במשהו,  רגליים קרות בועז בנאי דני רובס ריטה אביתר בנאי. העיקר לא לגעת ביין. אבל קרן שתתה בסוף, ואני לא. אני כתבתי פוסט שהוא לא פוסט הישרדות

מישהי אמרה לי פעם שניסויי כלים זה דבר הכרחי, אבל גם אם מקליטים אותם, לא חייבים להשתמש בהם. רוצה לומר שאל תשתמשי בגימיקים המטופשים האלה. זה נחמד לטווח קצר, אבל מעצבן בסוף. יש לך חרדת ביצוע? תשמרי אותה בבטן. הפורקן יבוא עם איזה פוסט משובח שיגרום לך להיאנח בסיפוק …

.
.
כלכלן: יופי נחמה

עידית: מה אתה רוצה?

כלכלן: כתבת פוסט מדכדך ללא כל התחשבות בעובדה שהערב יש פרק הדחה
נו באמת

עידית: חשבתי על זה, אני מחכה ש
רגע
אתה יודע מה?
אתה לא זכאי לבוז לי בתגובות ואז לדרוש שאתן במה לדיון על הישרדות בשיחה פרטית
תמות

כלכלן: בטח שאני זכאי
אם דרעי זכאי, גם אני זכאי
וחוצמזה,
אני אומר את זה רק לטובתך
כי אחרת הפוסט המקסים הזה יתמלא החל מהערב בתגובות מטופשות להחריד
לא חבל?

עידית: ממש לא אכפת לי כשיש תגובות שלא קשורות לפוסט. מה שכן, אני לא רוצה שאנשים יובכו להגיב על הישרדות בתחתית הפוסט הזה
חשבתי לפתוח אחד חדש בשבילם

כלכלן: לא, חבל
אולי פשוט תדחי את פרסום הפוסט למחר?

עידית: איזה פוסט? זה שכבר פרסמתי?

כלכלן: כן

עידית: טוב, אני לא יודעת אפילו איך להגיב להצעה המטופשת הזאת

כלכלן: תמותי את בעצמך

אני מכריזה על פוסט זה כאכסניה לתגובות בעקבות פרק ההדחה.
אני מצטערת ומתביישת.

השיחה חגה במעגל שוב ושוב, בווריאציות קלות. כמעט נסגרת ואז נפתחת מחדש באותה הנקודה. בפתיחה הוא מביט בי ואמר "או!".
"או!" זה סימן לגאווה. הוא לא יודע בדיוק איך קוראים לי ואיך אני קשורה אליו, אבל הוא יודע שאנחנו קרובים בצורה כלשהי, ומתרשם ממני, או רוצה להראות לי שהוא מתרשם.
אחר כך הוא אומר לי כאילו בסוד, שהבוקר הוא התעורר ולא זכר שכאן הוא גר. ואני עונה לו בתשובה המטומטמת ביותר שאני יכולה להעלות בדעתי: זה לא משנה איפה אתה גר, כל המקומות אותו דבר. אני זוכרת איפה גרת לפני שעברת לכאן, והיתה שם אותה מיטה עם אותו ראש מעץ ושידות בצדדים, ואותו סלון קטן עם טלוויזיה שאין בו מקום לארח אף אחד, ואותו מטבחון שלא מבשלים בו, ואותו חלון שמשקיף על מגרש החנייה. אז זה לא משנה וזה לא נורא.
אחר כך הוא אומר שהיום הוא מטושטש קצת, והוא לא יודע מה קרה לו. והוא מרים ידיים בתנועה של חוסר אונים ושומט אותן בחזרה בייאוש. ואני עונה: זה בסדר, זה ישתפר. וקשה לך לדבר כרגע אבל אני מבינה מה שאתה אומר וזה מה שחשוב. ולפעמים אני עונה: זה קורה. כולם קצת מטושטשים לפעמים, אולי אתה צריך לנוח. באחד המעגלים הוא אומר פתאום: אבל אני כל היום נח. ולזה אין לי תשובה.
"יש עוד?" הוא שואל ומתכוון אם יש לי אחים. "כן, יש", אני עונה ולא מזכירה לו את הביקור מאתמול, כי אני מפחדת שזה יביך אותו, שהוא לא זוכר אותם.
ואז הוא שואל "מה את…?" ומתכוון "מה את עושה" או "במה את עובדת". ומה אני אגיד לו, אני עובדת באינטרנט? שאני מקווה שהעבודה הנוכחית שלי תקדם אותי למקומות שקרובים יותר למטרות שלי? שאני כבר מרגישה איך המטרות שלי מתרחקות ממני, וטבוע בי פרופיל גנטי של פספוס, ונגמר לי הזמן ואין לי מושג מה אני עושה עם החיים שלי?
הוא לא יודע מה זה אינטרנט וגם אם אסביר לו הוא ישכח. ובכלל אני לא רוצה להסביר לו על דברים חדשים, כי אולי זה ישרוף לו מקום במוח. אני מספרת לו רק דברים שכבר סיפרתי, ודברים שהוא סיפר לי ושכח. אני מספרת לו שהוא היה מורה. זה ממלא אותו גאווה לרגע, ואחר כך מדאיג אותו, כי אם הוא מורה, איך הוא יוכל לעבוד ככה, כשהוא לא מסוגל לדבר כמו שצריך. זה בסדר, עכשיו אין לך שיעור ללמד. וחוץ מזה, זה ישתפר. לא נורא.
"ומה את?" 
אני כותבת סבא.
"או, זה… זה משהו מיוחד". הוא קורן מגאווה. "תביאי, אני…". אחרי כמה ניסיונות אני מבינה שהוא מבקש לקרוא דברים שכתבתי, כשהוא יהיה מרוכז יותר. בטח, בטח. בשמחה. אני אתן לך לקרוא ברגע שתוכל, ברגע שמצבך ישתפר.
אחר כך הוא שואל "מה רוצה להיות?". אולי הוא קלט היסוס בתשובה שלי כששאל אותי מה אני עושה, והבין שאני עדיין לא במקום שבו אני רוצה להיות. אולי הוא סתם לא זוכר. אולי הוא חושב שאני עדיין ילדה.
אני רוצה לכתוב סבא. אני תוהה אם אמרתי אי פעם את המילים האלה בקול רם. קל יותר לומר אותן למישהו שלא יזכור ולא יבדוק. שמי יודע אם זו לא השיחה האחרונה שלכם.
"יופי, זה משהו", הוא שוב גאה, ושוב מבקש דבר לא ברור, והפעם אני כבר יודעת שהוא מבקש לקרוא, ואני עונה שבשמחה, בפעם אחרת, בקרוב. אחר כך הוא שואל אותי אם שתיתי ואכלתי, ואני אומרת לא תודה, ובחלק מהפעמים אני אומרת שכבר אכלתי.
אחר כך הוא מסתכל עליי ואומר "או!"
בדרך חזרה אני חושבת שאפילו פעם אחת הוא לא שאל אותי על בעל וילדים. ואני רואה שהירח בשמיים באמצע היום, זה דבר שאף פעם לא יכולתי להסביר.

למאוכזבי המשתלה, בהכנעה

טוב, אז קודם כל – על גיא הסטודנט למשהו, שהוא בעצם הדוגמן מהקליפ של רוני, ועל מולי מדריך הקראטה שהוא בעצם דוגמן ממקומות אחרים, ועל ורה ומרינה, ועל
סיון מצילה שדרות, שאולי הפרט היחיד שנכון במשפט הזה הוא שקוראים לה סיון, ועל
יעל סטודנטית לקולנוע תל אביב שיכול להיות שהיא שחקנית (למרות שעל זה אני לא סגורה. לא ראיתי הבועה, אז מי שיכול לאשר שזו באמת היא בסרט ולא אחת אחרת עם אותו שם, אני אודה לו מאוד. וגם קצת אתאכזב, כי יעל סטודנטית לקולנוע תל אביב היא הפייבוריטית שלי וזה הופך אותי לפתייה)
(למרות שבאמת תהיתי איך זה שבגיל 32 כל מה שיש להגיד להגיד עלייך הוא שנולדת באשדוד ואת סטודנטית לקולנוע, זה קצת מחשיד)
על כל אלה אתם יודעים, נכון?
_____________________

ועכשיו התנצלות: אני ממש מצטערת שכל תיאורי האינטראקציה האנושית בבלוג כוללים את ג'וני דו. אני מניחה שנמאס לכם מזה וגם קצת לא נעים לכם ממני, שג'וני דו תופס חלק כה גדול מחיי. אבל מה לעשות שהוא החבר הכי טוב שלי, שלא לומר החבר היחיד שלי בעולם כולו. אז אני מתנצלת, תתנחמו בעובדה שלי זה כואב יותר.

ג'וני אמר לי דבר מעניין: הוא אמר שדן עו"ד חיפה מזכיר לו את הדמויות שטום קרוז משחק בסרטים. זה נשמע לי הגיוני, ולכן עשיתי מאמץ, ובדרך לא דרך מצאתי סיכום ישן משיעור קולנוע שניתחו בו בין השאר את הדמויות שמשחק טום קרוז בסרטים.

אני אתאר לכם בקיצור, כי לא יהיה לכם מבחן על זה: טום קרוז משחק צעיר מצליח ושחצן, שעושה מעשים פזיזים בשל יהירותו, ואז עובר חווייה מפכחת ולומד את הלקח. זה הנרטיב של טום קרוז.
תחשבו על זה, זה נכון – אהבה בשחקים, קוקטייל, ג'רי מגווייר, איש הגשם, בחורים טובים, כולם עונים פחות או יותר לכללים האלה. ובטח יש עוד.

בנוסף לכך – בואו לא נשכח שטום קרוז ודן מנו הם שניהם נמוכים, חתיכים ויש להם שיער חום קצר. זה לא סתם. אחרי הכל, מה הסיכויים שכוכב קולנוע אמריקאי ומשתתף בריאליטי ישראלי יהיו שניהם נמוכים עם שיער חום? מקרה זה בטח לא.

עכשיו תחזרו שניה ללמעלה של הפוסט, איפה שכתוב שכולם שחקנים וזה. ותחשבו, נניח, רק נניח, שהישרדות היא מתוסרטת. ובתסריט, יש תבניות קבועות של דמויות. ודן, הוא נופל יופי לתבנית של טום קרוז. אז לפי התבנית הזו אפשר לנחש מה יקרה בהמשך. צעיר שחצן כבר יש לנו, מעשים פזיזים הוא כבר עשה כשהדיח את עומר וניסה להדיח את נעמה.

יש שיגידו שהנפילה כבר באה, בדמות אובדן השליטה בשבט והדחת ויקה. אבל סביר להניח שזו לא הנפילה כי בכל זאת, הסידרה רק התחילה. ואם טרחו לבנות את דן בצלמו של טום קרוז, לא מתכננים להיפטר ממנו כל כך מהר.

אז לפי הנרטיב הזה, מה שצפוי לקרות לדן הוא שהוא ישלם על מעשיו ויודח, וזו תהיה החווייה המפכחת שלו, ואז הוא ילמד את הלקח ויגאל את עצמו באמצעות המשימות על אי המתים, ויחזור דרך אי המתים לגמר. זו תחזית סבירה למקרה שהישרדות מתוסרטת.

רק מה, באי המתים נמצא עומר, וגם לעומר יש נרטיב. נרטיב של נקמה. וזה כמובן הנרטיב של אמ…. קלינט איסטווד.
טוב, אני לא באמת יודעת של מי הנרטיב הזה. אבל נו, סיפור נקמה, כולם מכירים. מישהו שעשו לו עוול, והוא מחכה להחזיר, ועובר שלב שלב, אדם אדם, עד שהוא מגיע לעושה העוול בכבודו ובעצמו. 
והיה ברור שזה הסיפור של עומר, מרגע שראינו אותו בונה לעצמו מלון דירות קטן על האי, ומספר שלא הגיע לו להיות הראשון שעף בגלל איזו קומבינה שאירגן איזה גמד. אז אם הישרדות מתוסרטת, למה לבנות את הסיפור הזה רק כדי לקטוע אותו באמצע? זה נורא לא מספק. בריאליטי לא גודעים את הסיפור באיבו, זה לא טוב לקתרזיס של הצופים (ראו איך שילמו ברייטינג של אמריקן איידול על העפתו המוקדמת של סנג'איה).

כך שבעצם התחזית שלי פוגעת בסוף הרצוי של סיפור דן או בסוף הרצוי של סיפור עומר. אם הישרדות מתוסרטת, ממש מעניין אותי איך פתרו את הבעייה הזו. אולי סידרו שדן יעבור את החווייה המפכחת שלו בלי להיות מודח? אולי סידרו שדן וגם עומר יעלו לגמר מאי המתים?
(סתם נו, לא באמת התכוונתי. זה היה בצחוק. בצחוק! לכו מפה)
_____________

לסיום אני רוצה להציג את עצמי: נעים מאוד, אני האישה שחשבה שסנג'איה ייקח מקום שני באיידול. שבאמת חששה ששירי מימון עלולה לזכות בכוכב נולד ולכן סימסה יותר מדי פעמים לנינט. אני זו שהאמינה שלאורבך יש סיכוי באקדמיה לצחוק, שמעולם לא ראתה את הפייבוריטית שלה מגיעה לגמר של אמריקז נקסט טופ מודל, שעדיין מקווה שחמלל"ו ינצחו בפרויקט ביפ. כל מתחרה שאני מסמנת, כל פייבוריט שאני מנבאת שיגיע רחוק, עף קיבינימט בפרק שלאחר מכן. בכל זאת אני מסתכנת ומפרסמת את הפוסט הזה בפניהם של לא פחות מעשרה אנשים, כי אם אחד הדברים שאמרתי יקרה, אני אצא נורא חכמה.
(וגם אם לא, אני מאמינה שאצא בסדר כי השתמשתי הרבה פעמים במילה "נרטיב" ) 

היום אני לוקחת הפסקה ורואה חתונתה של מיוריאל. זה הסרט שגרם לי באמת לאהוב את אבבא. רק את דאנסינג קווין אני לא מסוגלת לשמוע מאז. אפילו ברדיו אני לא מצליחה להשאיר אותו עד הסוף. בכל פעם שאני שומעת את דאנסינג קווין אני מרגישה כמו מיוריאל, יושבת לבדה בחדר ושרה יחד עם הקלטת בעיניים מתות. ואחותה המגעילה מציצה ממול ואומרת בשביעות רצון: את איומה, מיוריאל.
אני לא באמת צופה בסרט. כבר ראיתי אותו כמה פעמים, כך שאני יכולה לשמוע את הדיאלוג ולהתאים לו את התמונה בראש. הנה עכשיו מיוריאל מודדת שמלת כלה, למרות שהיא לא עומדת להתחתן. תוך כדי אני מנסה לכתוב משהו שיהיה משמעותי אבל גם כללי ומעורפל, שנפתח בבתי חולים. אני מתחילה בלשאול אם אתם מכירים את השיר הזה של נעם רותם, לבד בבניין הגדול, עולה ויורד, עולה ויורד. אני מספרת שבאחת הפעמים ששמעתי אותו הבנתי פתאום שהבניין הוא בית חולים (אני מעירה שאני שמעתי שם את איכילוב, ומסייגת ואומרת: אבל זו רק אני).
ואז אני מסבירה איך לזהות בית חולים מוצלח: יש בתי חולים שהאינסטינקט שלך מורה לך לברוח מהם בשנייה שאתה נכנס לבניין. יש כאלה שרק במעלית אתה מרגיש את הדחף הזה, לעוף משם. בבתי החולים המוצלחים – כמו איכילוב – אתה מרגיש את הצורך לעזוב רק כשאתה נכנס למחלקה. וזה הישג לא קטן.
ואז אני נתקעת ואין לי יותר מה לכתוב.
וחבל, כי מה תעשה עם העצב והעליבות הזו ורגשות האשמה בלי עיבוד. לפחות שתהיה לך היכולת להפוך את זה למשהו יפה, לסיפור.
בסוף, כל ההיסטוריה שלך מתפוגגת ואתה מאופסן במקום שאתה לא מבין מה טיבו ולמה אתה נמצא בו, ובמקום הזה אתה מת. ואולי חייך לא חולפים לנגד עיניך, אלא רק הטפטוף של האינפוזיה מהשקית והדקירה של הצינור שחיברו לך ליד. כי אתם יודעים איך זה, כשמשהו מציק לך בגוף אתה לא יכול להתרכז בשום דבר אחר. הנה אפילו עכשיו בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה שהייתי אמורה לתאר בו את עליבות החיים באופן שישדרג קצת את עליבות החיים, כל מה שמעסיק אותי זה הקור היבש הזה בכפות הידיים על המקלדת, שאני לא מצליחה לסלק. ולסיום אני שומעת ברקע את מיוריאל מקשיבה שוב לדאנסינג קווין.

אז זהו, שאני לא רואה הרבה ריאליטי. לא מאליטיזם, אין לי התנגדות עקרונית לריאליטי. כלומר יש לי, אבל לצערי לא כזו שתמנע ממני לצפות. סתם ככה יצא. יש לי אנטי לנולד לרקוד, כי הוא פילר בין כוכב נולד לכוכב נולד, והם משתלטים מספיק על הטלוויזיה ועושים מספיק כסף מכוכב נולד לבדו גם בלי הפילר הזה. הם לא רוצים לתת לי הפסקה מהם, אז אני לוקחת את ההפסקה בעצמי ומתעלמת מהתכנית.
בהישרדות אין לי חשק לשקוע – היא מרגישה גדולה מדי וכבדה מדי וגורלית מדי. נכון שעכשיו, כשגילו שצולמו השלמות לתכנית באיזו משתלה בשרון, גדל הפיתוי לצפות ולנסות לזהות את הקטעים עם העציצים. אבל בכל זאת, כרגע לא.
גריז – אין מה להוסיף.
אבל מה, מדי פעם אני נוטה להיצמד לאיזה ריאליטי קיקיוני שאף אחד לא מכיר, ושם לקשור את נפשי במתחרה קיקיוני שאף אחד לא מכיר. נכון המילה קיקיוני היא מילה מצחיקה?
בכל אופן, כך היה עם מייבלוג וכך היה עם האקדמיה לצחוק. שיחות הווטר קולר שניסיתי לכפות על אנשים בנושא התכניות האלה לא צלחו מעולם. הפייבוריטים שלי לא לקחו את הגביע. הייתי יושבת לבדי מול פרקי ההדחות והוזה שמדינה שלמה נסחפת אחר ההתרחשות.
בקיצור – הרבה זמן עבר בלי, עד שמצאתי את הריאליטי שלי שוב. לא שזה יגיד לכם משהו, אבל קוראים לזה פרויקט ביפ. אני צופה בזה בכל יום, ואני גם צופה בתיעוב עצמי בפרקי ההדחה בסוף השבוע, ויש לי פייבוריטים שכנראה אין להם סיכוי לזכות, ובזמן שכל המדינה מרותקת לצילומי אוויר מרהיבים של השורדים בקאריביים, אני מתמוגגת מול מערכוני מסיבת הסיום בתיכון שמעלים פרויקט ביפ מול קהל של עשרה אנשים. אני חושבת שחלק מהעניין שלי בתכנית נובע מהשילוב בין הומור וריאליטי: פחות מביך לצפות בתכנית מציאות שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, ומצד שני, העובדה שהמשתתפים חייבים להיראות שמחים ולהצחיק לא מאפשרת להם לבטא באופן ישיר את החרדות והפחד, וזה רק מגביר את המתח ומעצים את הממד הטראגי של ההדחות.
בקיצור, מה רציתי? רציתי לכתוב פוסט על זה שהשבוע הראשון של 2008 דומה להפליא לשבוע האחרון של 2007. אבל כשבאתי לכתוב את זה נזכרתי בהבדל גורלי – כבר יותר משבוע שאין פרקים חדשים של פרויקט ביפ.
ואין לי עם מי לדבר על זה – אין את מי לשאול לאן נעלמה פרויקט ביפ. כולם עסוקים בשאלה אם דן מהישרדות הוא מלך או מניאק.