חוק מתגבש נגד זיהום מרכב יכלול מס מופחת לדלק ירוק, גריטת רכב ישן ואיסור כניסת רכב מזהם למרכזי הערים

בבוקר התקשר אליי סמנכ"ל הכספים לפלאפון. זה לא קורה בדרך כלל. זה לא טוב.

מתי אני מגיעה למשרד? כי הוא צריך לדבר איתי. עוד עשרים דקות אני אהיה שם.

על מה יש לסמנכ"ל הכספים לדבר איתי? טוב, זה ברור על מה יש לו לדבר איתי. שבי בבקשה. אנחנו עורכים מעקב אחר השימוש של העובדים באינטרנט. אנחנו רואים הכל. את הבלוג הזה שלך. ומה פתאום עידית, מה זה העידית הזה?

עשרים דקות. החניתי את האוטו בחניון בפעם האחרונה. נכנסתי ללובי בפעם האחרונה. כולם כבר יודעים? משפילים מבטים כשאני מתקרבת? מנהלת משאבי אנוש יודעת? המנכ"ל יודע? המזכירות? המנקה יודעת?

העליתי את כל המסמכים האישיים שלי על דיסק און קי ומחקתי אותם מהדסקטופ. בדקתי את המייל של עידית ואחר כך בדקתי את המייל שלי. סידרתי את הניירות בערימה. אחרי שתי דקות הוא הגיע, לקח אותי למשרד שלו. שבי בבקשה. רוצה מים?

בכלל לא עקבו אחרי המחשב שלי. הקפיאו את הפרויקט. כשיחדשו, אם יחדשו, אולי נחפש אותך. ואולי לא, כי יהיו אנשים חדשים ואולי הם יביאו אנשים משלהם. זה לא אישי, נשמח לתת לך המלצה, משכורת של חודש למרות שלפי החוזה אנחנו לא חייבים. את יכולה לארגן את הדברים שלך וללכת הביתה בזמנך החופשי.

חזרתי למשרד. כתבתי מייל לתפוצת כולם: נהניתי לעבוד אתכם, כל טוב. השליחה נכשלה. בטח מחקו את הכתובת שלי מהשרת. שלחתי שוב מהג'ימייל.

בדרך החוצה שואלת אותי המזכירה, מה, לא הרגשת שהולכים להקפיא? היו המון מתחים מסביב, במיוחד בשבוע האחרון. כולם ידעו, חוץ ממך. את כל הזמן במחשב, עובדת.

זהו. מה לעשות עכשיו? לחזור הביתה? לשבת בבית באמצע היום?

לא. חשוב לשמור על פעילות. היום אני אעשה יום סידורים. כל מה שלא היה לי זמן לעשות. אמלא טופס החזרי מס, אלך לקבל את ההפניה לבדיקת דם, לקחת את החבילה מהדואר.

ברדיו מנגנים סו פאר אוויי פרום יו והשדרנית אומרת: וולנטיינז מתקרב, מי לא אוהב להיות מאוהב. בינינו? הכי כיף זה פשוט לאהוב. מיכל נגרין, עיצוב שנוצר מאהבה.

קופת חולים סגורה. יש שלט שאומר "הקבלה סגורה, גשו לטלפון". אני ניגשת לטלפון. שלום, אני כאן. לא, לא קבעתי תור, פשוט הגעתי. ואין פה אף אחד. אולי מישהו נמצא כאן שאוכל להיכנס אליו שיוציא לי הפניה?

לא. אין אף אחד. תנסי בארבע אולי יהיה.

בפיצוציה מתחת לקופת חולים אני קונה מנטוס. בבקשה בבקשה שייצא ורוד. אלוהים, פיטרו אותי היום. תן לי איזה סימן שאתה אוהב אותי, שיש לי מזל, שאני מיוחדת.

כתום.

עוד כתום.

צהוב.

עוד כתום.

במס הכנסה יושב לידי זקן עם פיליפיני. אחת לכמה שניות הזקן אומר "אעעעעעעהההעעעע" בקול ניחר, לא ברור אם מנסה לדבר או להשתעל. אחרי תקופה לצידו אני מגיעה למסקנה שלא זה ולא זה. הוא סתם מאוורר את הגרון, כי הוא כל כך זקן שלא אכפת לו כבר מה הרושם שזה עושה על הסביבה. או אולי הוא כל כך זקן שהוא לא יודע כבר מה הוא עושה.

אני ניגשת לפקידה והיא מסתכלת בי כאילו לא טופס אני מגישה לה אלא גוש צואה. "אני לא מטפלת בזה. את זה תשימי בתיבה".

אני שמה בתיבה והולכת.

ברדיו ביונסה. משמאל, משמאל, כל רכושך בקופסא שמשמאל.

מה זה העידית הזה? זה כי לא רציתי ניק. רציתי שם. רציתי לברוא בנאדם חדש, עם שם וביוגרפיה וגיאוגרפיה והכל. היו לי תכניות, סיפורים להמציא לעידית. בסוף הן לא יצאו לפועל. לא ממש הצלחתי להמציא מישהו אחר.

עוד כתום.

עוד צהוב.

עוד כתום.

אילו הייתי עובדת יותר קשה, אולי הייתי משאירה איזה רושם. אולי הם היו מתאמצים להשאיר אותי גם בלי הפרויקט. איך אני אף פעם לא מצליחה להפוך את עצמי ללא מיותרת.

אם עדיין לא מצאת בן זוג, חייגי עכשיו. היכנסי לשיחות הפרטיות של לאב מי ואולי תכירי גבר שיעביר איתך חורף מדהים.

הפקיד בדואר מסתכל על שתי ההודעות שקיבלתי. לא, זה חזר לשולח. את רואה, אנחנו מחזיקים כאן חבילות רק מהחודש. היית צריכה לבוא קודם.

רשום לך אולי ממי זה היה?

כן, רשום פה שזה מתל אביב.

זה גם מה שרשום בהודעה שקיבלתי. אבל מעבר לזה, משהו?

לא.

מה עכשיו? שוב לחברת כוח אדם? חברת השמה? מודעות בעיתון? באינטרנט? לשאול אנשים? מה עכשיו? אני לא אוכל לקום כל בוקר, לקום כל צהריים, לכלום. ושיט, רק לפני שלושה ימים שכנעתי את הפקידה בבנק להגדיל לי את המסגרת. אמרתי שאני מכניסה משכורת קבועה.

זה עונש? עונש על שהתלוננתי יותר מדי, שלא ידעתי להעריך את מה שיש לי? או אולי עונש על ששמחתי יותר מדי. שליקטתי כל מיני עובדות מכל מיני פינות בחיים שלי, וניסיתי לחבר אותן יחד לציור אופטימי: הנה את מתקדמת, הנה זה קורה.

גם אם נדמה לכם שאף אחד לא אוהב אתכם, אנחנו אוהבים אתכם מאוד מאוד מאוד, כאן במאה ושתיים רדיו תל אביב.

ורוד.

אבל מאוחר מדי.

כבר הגדרתי אותי לעצמי: מבחוץ חזות אפורה, אבל מבפנים – קוסמת. מידאס. הפנחס שדה של ימינו, שניחנה בכשרון מופלא לראות מעבר לרגע, מעבר לאפידרמיס שמכסה את המציאות היום יומית.

ומה עכשיו? על מה אני אכתוב? באיזו זכות אני אוכל לכתוב? מה יש לי לומר בעולם שאני לא משתתפת בו? אני אדם שאין לו תפקיד בעולם. שלא מסוגל לכלכל את עצמו. שאין בו חפץ. אני כלום. אני אפס.

comment parler des livres que l'on n'a pas lus?

מצ'עמם. קישורים אקראיים בוואינט. ספר שמסביר איך לדבר על ספר שלא קראתם.

כדאי לחשוב: כמה מקורי ומשעשע. איזו הפגנה מרעננת של הומור עצמי מצד הפרופסור הצרפתי שחיבר את זה. אילו היו לי חברים אינטלקטואלים הייתי רוכשת ומעניקה לאחד מהם כמתנה בדיחתית.

לא כדאי לחשוב: צריך לשרוף את כולם. הומור טרחני של פרופסורים. כמה מרצים קשישים ומדושני עונג מוסיפים בזה הרגע את הידיעה על פרסום הספר כאנקדוטה לרשימת חידודיהם המשמימים בכיתה. בכמה שיעורים בחוג לספרות / פילוסופיה / מדעי התרבות יחגגו על הבדיחה הזו. כמה מחבר הספר חוגג על הבדיחה הזו, הומור טרחני של צרפתים. בשביל מה צריך צרפתים?

מישהו מבין בכלל את השפה הזו, צרפתית? כמה אותיות מיותרות אפשר לדחוף במילה בלי להשתמש בהן? כמה עצים כרתו כדי להדפיס את הספרים שמסבירים איך לדבר על ספרים שלא קראת? כמה הרוויח עליהם הפרופסור הצרפתי הטרחן? באיזו תכיפות הוא נוהג להתקלח? האם זה סתם סטריאוטיפ? כמה בדיחות עבשות של מרצים זקנים ומשופמים ומזוקנים? ולא משופמים? ולא מזוקנים? כמה רטינות של סטודנטיות פמיניסטיות? שחושבות שהן פמיניסטיות? שחושבות שהן לא פמיניסטיות? מי קיבל קידום מוצדק? מי מירפק? מי שכב עם האנשים הנכונים? מי התחנף לאנשים הנכונים? מי התחנף לאנשים הלא נכונים? מי נולד לאנשים הנכונים? מי יודע לדבר על ספרים שלא קרא? האם בזה מתמצים החיים? איך לדבר על ספרים שלא קראת? איך להתקדם? איך להישאר במקום? איך להעביר את הזמן במשרד? איך לשלם את אגרת הרישוי? איך לעשות בדיקת דם? איך לראות גיא פינס? איך להתעלם מט"ו בשבט? איך לשרוף את כולם? איך להחצין חוסרים פנימיים על הסביבה ולשנוא את העולם? איך לא? איך לדבר על ספרים שלא קראתי?

מה היית מעדיפה?

שהוא יחשוב שאת חכמה, מצחיקה, מרתקת, שיש לך נשמה של מלאך, שהוא יוכל וירצה לשבת שעות ולהקשיב לך, שהוא יאמין שאת האדם המיוחד והאיכותי ביותר שהוא פגש מעודו

אבל יחשוב שאת לא ממש יפה?

או:

שהוא  יחשוב שאת יפהפיה מהממת, שיש לך פנים מושלמות, גוף מושלם, שהוא יוכל וירצה לשבת שעות ולהתבונן בך, שהוא יאמין שאת האישה היפה ביותר שפגש מעודו

אבל יחשוב שהאישיות שלך לא משהו?

זה לא פוסט, סתם הערה. פוסט מושקע – ראו אתמול

הנה לינק שקיבלתי מצחי בתגובות אתמול: זו כתבה שמספרת על הכחדת קיפודי חול, כנראה בעקבות יותר מדי ג'יפים שנוסעים בים.

אני מכירה (מקרה פרטי של) בנאדם נחמד, באמת נחמד, שיש לו ג'יפ. ולפעמים הוא לוקח אותו לים. ובאמת שהוא בנאדם נחמד. באמת.

אבל אני שונאת את הקונספט, של אנשים בכלל, ושל אנשים עם ג'יפים בפרט, ושל אנשים עם ג'יפים שנוסעים בים ודורסים חיות ומכחידים אותן תוך כדי בפרטי-פרט.

ונראה לי שעם הזמן, ובכל התחומים, ובכל מה שקשור באנושות, אני רואה פחות את המקרים הפרטיים ויותר את הקונספט.

האם יוזמת השלום של סוריה תזכה למענה במקביל לאנרכיה ברשות וחולשת הממשל הישראלי?

כבר עברה שעת ארוחת הצהריים, וכדי להשיג אוכל הייתי צריכה לקום, לרדת למטה, להיכנס לארומה או לארקפה, לעמוד בתור, להסתכל בתפריט, לבחור, להסתכל לקופאי בעיניים, להגיד לו בקול רם מה אני רוצה, להתחרט על שלא בחרתי במשהו אחר אבל להרגיש שזה מאוחר מדי כי כבר אמרתי, להחליט אם לשים טיפ בכוס טיפים, כדי שלא יחשבו שאני קמצנית, או לא לשים, כי יש גבול על מה מותר לבקש טיפ ובסך הכל הבחור הזה החליף איתי משפט וחצי ולא הכין לי כלום ולא הגיש לי כלום, ואם אני שמה טיפ לדאוג שיראו, שהוא לא יסתכל על המסך הזמנות שלו בדיוק בזמן שאני שמה, לפחות שישמע את הקלינג של המטבעות בכוס, כי אם הוא לא רואה אז בשביל מה שמתי. ולעמוד ליד הדלפק ביחד עם אנשים אחרים, להעמיד פנים שמאוד נוח לי לעמוד שם ושהסמיכות הפיזית לאנשים אחרים לא מחרידה אותי, ולהסתכל בעיניים למי שמוציא את האוכל שלי, להגיד "זה אני" כשצועקים את השם שלי. יותר מדי.

אבל הייתי כל כך רעבה והמחשבה על לחכות עוד שעתיים עד שאוכל לאכול היתה בלתי נסבלת.

פתאום נזכרתי שיש לי פיתה עם גבנ"צ בתיק.

***

יש אריזות של פיתות, כמו של תנעמי למשל, שברגע שפותחים אותן אי אפשר לסגור אותן בחזרה. ואז, אם את לא משפחה של חמישה אנשים שגומרת את כל החבילה במכה (ואת לא), את צריכה לקחת פיתה אחת, ואת השאר לשים בשקית ולהקפיא.

 אבל את לא עושה את זה. וכשאת משאירה את השקית הקרועה עם שאר הפיתות על השיש, הפיתות יתייבשו די מהר. כלומר, הפיתה העליונה בערימה תתקשה כמו אבן ותהפוך ללא שמישה, אלה שתחתיה יתקשו גם הן, אבל ישארו שמישות לכמה שעות, מפני שהפיתה העליונה חוצצת ביניהן ובין האוויר ומאפשרת להן לשמר את הלחות שלהן לזמן קצר.

הפיתה שהשתמשתי בה היתה הפיתה השלישית בערימה. היא כבר איבדה את הגמישות שלה אבל היתה עדיין אכילה. בלילה נזכרתי שהשארתי אותן שם, והרגשתי שיכולת התפקוד שלי בעולם ירודה ומבישה אם אני קונה חבילת פיתות ומשתמשת רק באחת. אמרתי לעצמי שאהיה פרודוקטיבית, שאכין לעצמי סנדוויץ' למחר, לעבודה. שאדע שיש לי אוכל בתיק, שיש לי פתח מילוט מכל הפרוצדורה המעיקה של להזמין או לצאת, מה לבחור, איך לבקש, לחכות בתור, טיפ או לא טיפ, להתחרט על הבחירה וכו'.

דחפתי פנימה שתי פרוסות גבנ"צ – לא עמק (לעמק יש פרסומת חדשה ובה ילד מבקש מאבא שיכין לו טוסט עם גבינת עמק, ובסיום אומר הקריין "ילדים, בקשו מההורים שיכינו לכם טוסט טעים עם גבינת עמק!" וילדים לא מבינים שגבינת עמק זה כמו כל גבינה צהובה אחרת, והם חושבים שטוסט עם גבינת עמק זה משהו שונה ומיוחד. וזו לא פרסומת למוצר שמיועד לילדים בלבד, זו פרסומת למוצר גנרי שמיועד לכולם. אבל הפרסומת מכוונת לילדים כי הם באמת לא מבינים מה זה מיתוג ולמה גבינה היא גבינה היא גבינה היא גבינה. כי הם מאמינים בלב שלם למה שהקריין אומר להם. ואיפשהו בארץ יושב ילד ובוכה כי לא הכינו לו טוסט עם גבינת עמק, אלא עם גבינה אחרת שלא הוזכרה בפרסומת). מיונז. שקית סנדוויצ'ים. תיק.

באותו רגע זה הרגיש לי נכון. אבל למחרת שכחתי לגמרי מהעניין והזמנתי אוכל.

***

ופתאום נזכרתי, כמעט 48 שעות אחרי שהכנתי את הפיתה, שהיא עדיין בתיק שלי.

גיששתי בתוך התיק עד שמצאתי את טקסטורת שקית הסנדוויצ'ים. הפיתה היתה שם, קצת מקומטת וסדוקה. בתוכה שתי פרוסות גבנ"צ. שתי פרוסות גבנ"צ במצב צבירה שבדרך כלל אין לי הזדמנות לראות – מצב ביניים שנמצא איפשהו בין המצב שבו הן נמצאות כשהן במקרר, ובין התכה. הן היו שמוטות, נרפות. כהות בגוון או שניים מצבען המקורי. הפרישו אגלי זיעה קטנטנים.

והמיונז, מיונז זה לא משהו שמומלץ להחזיק בטמפטורת החדר במשך 48 שעות, נכון? נכון שפעם בשנתיים, כשהמקומונים עושים את סקר הקפיטריות באוניברסיטאות, הרטבים שמכילים מיונז והכריכים שמכילים מיונז מקבלים את הספירה הגבוהה ביותר של חיידקים מסוכנים? זה בגלל שזה עשוי מביצים, סלמונלה וזה?

מצד שני, חורף עכשיו. טמפרטורת החדר נמוכה יחסית.

מה כבר יכול לקרות, מה. פעם אחת צריך לברר את זה, צריך לברר במה יכול הגוף שלך לעמוד.

איך לתאר את הטעם? תוסס. הנה תואר שלא חשבתי שאפשר להעניק לפיתה עם גבנ"צ. תוסס, כמו סוכריות קופצות. כמו אבקת זיפ. וקשה, כמו זיכרון רחוק של פיתה. ורך, כמו זיכרון רחוק של גבינה טרייה, וחמוץ, כמו זיכרון רחוק של מיונז מהמקרר.

***

ומה זה? זה פוסט של הודיה לאל. פוסט שבו אני אומרת תודה על שהעניק לי ברוב חסדו קיבה מפלדה. על שאני אחת מבני המזל שיכולים לחסוך את העשרים באט על דרינקינג-ווטר בפיצוציה. על שאכלתי פיתה בת יומיים עם גבנ"צ ומיונז, על שאכלתי את הפיתה עד תום, ועיכלתי אותה. שלוש שעות לוקח לגוף לעכל. שלוש שעות חיכיתי במתח, לראות מה יקרה. ולא קרה כלום. על שיכול היה להיות סוף שבוע מהגיהנום, אבל הדבר הגרוע ביותר שקרה בסוף השבוע הזה, קרה כשהעיפו את המתמודדת החביבה עליי מאמריק'ז נקסט טופ מודל.

תארו לעצמכם, שהיו מהססים בכל פעם שניגשים לפתוח בפניכם דלת: שהיו מניחים שיש לכם כוונה רעה, או שאין לכם יכולת חשיבה, ושאסור לתת לכם זכות להתבטא, זכות להתלונן, עוד לפני שנכנסתם.