פתאום נורא בא לי בשר. חיפשתי את התחליף הבשרני ביותר שנמצא באזור: זיתי קלמטה בפחית. מיוון. הם כל כך בשרניים, שקשה להאמין שהם הגיעו מעץ, והיו קשים ודחוסים, ולא שוטטו בעדרים על פני איזה שדה. עדר של זיתי קלמטה שועט במורד גבעה, מלחך עשב, עוצר להתרעננות על שפת אגם, וכמה קלמטות מתקרבים למים ומרכינים את ראשם הסגול ולוגמים קטנות ומהירות. עד שצייד יורה בחלקם, ואוסף אותם ומנקה אותם מהדם ופושט את עורם ומשרה בשמן ובתבלינים ובמיצים שהם מפרישים מעצמם.
גם אני רוצה להיות זית קלמטה בעדר. לא נורא, אני מנחמת את עצמי. את סוג של זית בעדר. הנה אני כמו כולם מושכת את השבוע עד לסוף, ומחסור מצטבר בשעות שינה וגלגל"צ ברדיו ומיכל דלק מתרוקן. כמו שרציתי. ובמקום להיכנס הביתה ולטפל בכל הדברים שמחכים לי שם אני נשארת לשבת באוטו ומקשיבה לשיר של מורן גמליאל, שהתחרה בעונה הראשונה של כוכב נולד. הוא שר את צעיר לנצח ברבע הגמר, ובחצי הגמר שר שיר מקורי שלו ולא עלה. ובסוף שנת 2007 נכנס פתאום לפלייליסט.
(כרגיל כתבתי פוסט, כדי להוכיח לעצמי שתלאות היומיום לא ינצחו אותי, וגנזתי אותו כי כרגיל הוא היה גרוע. גרוע וגם לא אקטואלי. כי הוא סיפר על העובדת ההיא באוניברסיטת תל אביב שגנבה כסף מתקציב הנסיעות של המרצים. ונו מה, אני אפרסם אותו יום אחרי גמר כוכב נולד? כשאווירת החג עדיין באוויר ואף אחד לא מתעניין בסיפורים אחרים?)
ראיתי את גמר כוכב נולד, אבל את סופו ראיתי בערוץ 10 כדי להרגיש מיוחדת. וכשמי שרציתי שינצח ניצח, שאלתי את עצמי אם זה במקרה, או שזו מניפולציה שעשו עליי, שההפקה משדרת מסרים סמויים לחלשי הנפש, שיחבבו מועמד מסוים, וישמחו כשיזכה, וירגישו שקיבלו אישור מהעולם.
חלשי הנפש ירגישו שיש הד לרגשותיהם בחוץ, שיש להם השפעה אפילו. יזדהו עם הזוכה הכריזמטי וישמחו בשבילו. ויום אחרי, איפה הוא ואיפה הם. איך חשבו להזדהות איתו בכלל, כשהוא עכשיו על גג העולם, מזל טוב שיהיה לו, רק שהם יושבים באוטו ומקשיבים לרדיו ותוהים אם יעמוד להם כוחם ללכת למקום שבו יוכלו לרכוש בשר, וזה יום חמישי והם אמורים לשמוח, ותכף יכנס לפלייליסט שיר הניצחון של גמר כוכב נולד ובכל פעם שיתנגן יהיו באוויר שאריות חג. כמו שהם רצו.
כשהייתי צעירה יותר הייתי חולמת שאני נוהגת ברכב ולא יודעת לנווט אותו. כשעוד לא ידעתי לנהוג הייתי חולמת שאני מוצאת את עצמי מאחורי ההגה ברכב של ההורים שלי, ושאני לא מצליחה לשלוט בו. עכשיו אני חולמת שאני נוהגת ברכב שלי, והמיכל ריק לגמרי, ואני חייבת לתת פוש ולהגיע איכשהו לתחנת הדלק, אבל זה נראה בלתי אפשרי.

ולדעתי אירוח כותבים בבלוג זו מגלומניה

ג'וני דו הציע לכתוב לי פוסט אורח. או שאני ביקשתי ממנו. קשה לשחזר במדויק את מהלך העניינים. אני חושבת שהוא עזב את הבלוג שכתב בו, ואני אמרתי "מה תעשה אם נורא יבוא לך להגיד משהו?" והוא אמר "אז אני אגיד את זה אצלך" ואני אמרתי "ולמה שאתן לך להשתמש בבלוג שלי?" והוא אמר "אפשר לחשוב שאת עושה לי טובה שאת נותנת לי לכתוב באתר האקסקלוסיבי שלך" ואני אמרתי "למה אתה תמיד חייב להשפיל אותי? זה גורם לך להרגיש יותר גבר?" והוא ענה וכך הלאה. אין טעם להרחיב בפרטים משום שזו סימולציה עלובה של הקנטות בין בני זוג המבוצעת בידי שני אנשים שמעולם לא נפגשו.

ביום אחר אמרתי שזה דווקא רעיון טוב שג'וני דו יכתוב בבלוג שלי, כי זה יחסוך לי את המאמץ לחשוב על משהו ראוי בעצמי. ואז ג'וני דו אמר שאין בעיה, ושהוא יכתוב משהו, והוא רק צריך נושא.

אחר כך ג'וני דו חשב על נושא: מכיוון שהוא עצמו כבר אינו בלוגר, הוא חווה הזרה מול תחום הבלוגריזציה. הוא רצה לשאול האם זו בושה לכתוב בלוג, ואחרי שתענו לו שכמובן שזו לא בושה כלל, הוא ישאל האם למרות שזו לא בושה כלל אתם באופן ספציפי דווקא כן מתביישים בזה. ואז תודו שכן, קצת. חוץ מחסרי המודעות העצמית שביניכם, שיאמרו "מה יש להתבייש? הכל טוב ונחמד!" או "פעם התביישתי, ואז עברתי תהליך. ועכשיו הכל טוב ונחמד!"

ג'וני דו אמר שהפוסט יהיה מוכן תכף. שהוא ישרבט משהו בהמשך היום. אחר כך הוא אמר שהוא יקליד במהירות משהו בלילה, אחר כך הוא אמר שאולי בעוד שבוע אם כי סביר להניח שלעולם לא.

אמרתי שאני אדאג לזה בעצמי. ממילא אני דואגת בסוף להכל בעצמי. כך לימדו אותי בבית ואני מצליחה להלביש את התבנית הזו על כל מערכות היחסים שאני מנהלת בעולם הוירטואלי ומחוצה לו.
ביקשתי מג'וני דו שישלח לי את מה שהוא כן כתב, אם הוא כתב משהו בכלל.
הוא שלח:

בשבועות האחרונים, ולאחר שלאחרונה פרשתי באופן רשמי משורות הגלוב, מצאתי את עצמי מהרהר פה ושם בכל העניין הזה של כתיבה בבלוגים. לאור תחינותיה של עידית ("אין לי מה לכתוב", "אני צריכה פוסט אורח", "אנשים ישכחו את הבלוג שלי" ) החלטתי לנסות להעלות את אותם הירהורים על הכתב.

לפעמים אני מנסה לדמיין איך זה להגיד בקול רם "אה כן, כתבתי על זה משהו בבלוג שלי", או "ההוא? אני מכיר אותו מהאינטרנט". אני לא יודע איך זה אצל אנשים שכותבים בשם האמיתי


זהו. זה כל מה שג'וני דו הצליח להפיק מעצמו. צחק קצת על עידית ואז, כצפוי, נותר כקליפה ריקה ללא שום אמירה. זה לא קל להעלות הרהורים על הכתב כשאין לך כאלה.
הוא כתב "אני לא יודע איך זה אצל אנשים שכותבים בשמם האמיתי" ולא הצליח להמשיך משם, אולי מפני שהוא באמת לא יודע איך זה אצלם. והוא גם לא יודע איך זה אצל אנשים שכותבים בשמם הבידיוני.

בניגוד לג'וני דו, אני עדיין כותבת בבלוג. כנראה זה בגלל שהחיים שלי עדיין במיץ של הזבל וקשה לי לשאוב סיפוק ממקור חיצוני אחר. אז אני יכולה להעיד על עצמי: אני לא מספרת לאנשים שאני כותבת בבלוג. אני בודקת לפעמים את הגבול, ומספרת שאני נהנית מאוד לקרוא בלוגים, באותה אינטונציה שבה אומרים את המשפט "אני נהנית מאוד לבקר בגן החיות". אחר כך אני מצטערת על זה וחושבת שבטח האנשים שסיפרתי להם חושבים שאני מוזרה. פעם אמרתי שאני מכירה מישהו מהאינטרנט, ואחר כך לא ידעתי להסביר איך בדיוק, ורשמתי לעצמי תזכורת מנטלית לא להגיד דבר כזה יותר בחיים.

אני משוכנעת שבניגוד לכל הבלוגרים האחרים, אני הגעתי לפה במקרה, ואני היחידה בבלוגוספירה העולמית שאינה נרקסיסטית. אני משוכנעת גם שכל הבלוגרים חוץ ממני הם מכוערים ורובם שמנים. לעובדה שאני עצמי מכוערת ורובי שמנה, אני מתייחסת כמצב זמני שאינו משקף כלום, ובטח ובטח שלא משייך אותי לקהילת הבלוגרים.
.
אני לא מבינה בלוגרים שכותבים בשמם האמיתי, זה משול בעיניי לאנשים שמספרים בהתלהבות ששלחו אתמול המון קריצות לבחורות בקופידון או בג'יידייט. אני לא מבינה בלוגרים שכותבים תחת כינוי אך זהותם גלויה, כי כל העולם יכול לראות שיש להם מן אלטר אגו מטופש כמו שילדים בני חמש נוהגים להמציא לעצמם. אני לא מבינה בלוגרים שכותבים תחת כינוי וזהותם חסויה, כי את מי הם חושבים שהם מעניינים בכלל.
.
אני לא מבינה אנשים שנותנים לבלוג שלהם את הכותרת "הבלוג שלי!". אני לא מבינה אנשים שנותנים לבלוג שלהם כותרת שנונה ומוצלחת, כי אם הם שנונים ומוצלחים אז מה יש להם בעצם לחפש בבלוג. אני לא מבינה אנשים שיש להם יוזר בקפה דה מארקר. אני לא מבינה אנשים שיש להם בלוג ברשימות. אני לא מבינה אנשים שיש להם בלוג בישראבלוג. אני לא מבינה אנשים שיש להם בלוג בתפוז. אני לא מבינה אנשים שיש להם בלוג בבלוגלי. אני לא מבינה אנשים שיש להם בלוג עצמאי. אני לא מבינה אנשים בכלל וכנראה שבגלל זה אני כותבת בלוג.
.
(ג'וני דו תכנן לכתוב שכל "הידידות האינטרנטיות" שלו מעדיפות את רואה שחורות על פניו. אני ביקשתי שיציין שאני במיוחד. והוא שכח)

ה-13 באוגוסט כבר היה

בכלל שכחתי מזה . פתאום אני מבינה איך תמיד סולחים לכל מיני פרשנים ולא מוכיחים אותם על תחזיותיהם המוטעות. אנשים פשוט שוכחים מזה, והחיים נמשכים.
אמרתי שיהיה מעקב. והנה המעקב: לא היתה מלחמה עד ה-13 באוגוסט. הכל עדיין שקט, רגוע ונעים. את מסיכות הגז לוקחים מהאזרחים אבל כל כך רגוע פה שלא טורחים בינתיים לספק מסיכות חדשות.
אז אל תטרחו להתניע את האוטו ולנסוע דרומה לרב ההוא לשמוע את נבואותיו. חבל על הדלק, שמחיריו עלו המון בזמן האחרון ואולי גם תיפלו על איזו תחנה שמוהלת אותו במים.
וגם מרינה המעצבנת עלתה לגמר כוכב נולד וחבל. וגם אני עדיין בחיים, וגם הקיפוד עדיין בחיים, ואני עסוקה בעניינים פעוטים כמו הויניגרט האסיאתי החדש של ארומה שחירב לי את הסלט, והעובדה שכולם חזרו לארומה למרות שנדמה לי שהמקום נשאר תחת אותה בעלות, וספק אם בעלי המקום למד בחודשים האחרונים לאהוב אנשים בשלל צבעי הקשת. וגם אני עדיין מאוד בעניין של בלוגים. אני גם חוששת שיום אחד, כשאגיע לפרקי, אתחתן עם בלוגר, ונעשה שלושה ילדים: בלוג, בלוג צידרוג, ובלוג צידרוג צידרוני.
שבוע מהמם וכיפי.

צריך שיהיה סבב ב' בזוגיות, להתחיל מחדש בגיל 40, 50, ככה. כי אם נשארים אם (עם! עוד טיפ שימושי לחיים – הגהה לפני פרסום, לא יכולה להזיק) אותו בנזוג מגיל 20, בסופו של דבר מוצאים את עצמכם שישים שנה אחרי כן, מתעבים זה את זו ומכלים את ימיכם באומללות עמוסת טינה.

אני לא אומרת את זה סתם. זה מבוסס על השכנים שלי, הזוג ועד הבית. כל היום הם רבים, דציבלים שאתה לא מאמין. בכלל קשה להאמין שהם משקיעים כאלה כמויות של אנרגיה בגיל כל כך מבוגר. חשבתי שבגיל כזה כבר משלימים עם המצב. מתייאשים.

ואלוהים שישמור על מה הם רבים: אני הכנתי רק לעצמי, כי את אמרת שאת לא אוהבת ואת אמרת שאת לא תאכלי! ועכשיו את גומרת לי הכל! אבל אני הכנתי לי! לא לך! ליייי!
זה במקרה שהוא צועק. גיברת ועד הבית היא זו שצועקת יותר. אבל לא מבינים על מה. קשה לפענח את המילים, למרות שהיא צועקת בווליום גבוה משלו, ולאורך זמן רב יותר.

ולמה הם ממשיכים לחלוק את חייהם זו עם זה, אם הם כל כך סובלים? הרי אי אפשר כבר לטעון שהם עושים את זה בשביל הילדים. וגם כסף אין להם הרבה, אז אף אחד לא יפסיד את ממונו בקרב משפטי מכוער. ובעיקר, לא נשארו להם הרבה שנים לחיות. אז למה לחיות אותן ככה?

כנראה כי ככה הם רגילים. לא מכירים משהו אחר. בטח התחתנו בגיל מאוד צעיר, לפני מאה שנה היה נהוג להתחתן בגיל צעיר. והם חושבים שאלה החיים: לבלות כל יום כל היום עם בנאדם שאתה לא סובל. מזל שענייני ועד הבית מעסיקים אותם, אז הם יכולים להפנות מעט מהזעם שלהם כלפי הסביבה. את עוד לא שילמת לנו! למה את עוד לא שילמת לנו?! או שאת כן שילמת לנו, אבל עכשיו נספר לך על השכן שלא שילם לנו! שגם משתמש במים של הבניין כדי להשקות את העץ לימונים שלו! גם אנחנו רוצים לימונים! גם לנו מגיע לימונים!

אני שונאת להיכנס אל תוך השבוע שבו צריך לשלם. אני אף פעם לא יודעת מתי הם יתקיפו אותי. נתתי להם את המספר בדירה כדי שלא יטרידו אותי בנייד, ושכחתי שבדירה אני לא יכולה לדעת מי המתקשר מבעוד מועד. אז לפעמים אני מרימה בלי לחשוד. אלו! אלו! ועד הבית! לימונים! ולאשתו תוך כדי: שקט אני בטלפון! בטלפון! וגיברת ועד הבית מתעלמת כמובן ואני שומעת את צרחותיה בו זמנית דרך הטלפון ודרך החלון. בלה בלה בלה צ'ק לימונים בלה!

בזכותם הבדידות שלי נראית פתאום פוטוגנית. מכובדת יותר מההיאחזות הגיהנומית זה בזו. וככל שאהיה ערירית יותר זמן, כך יימאס עליי בנזוגי פחות לעת זקנה. לא אצטרך כמו הזוג ועד הבית לחזות על בסיס יומי בפניו המכוערות של המיצוי.

אפשר לשמוע את הטלוויזיה מהצד השני של הדלת שלהם. שתי נקישות, צלצול, וקולות מבפנים: מה? בדלת! אז תלכי לפתוח! בדלת, בדלת! מכיוון שאני שוב מאחרת בתשלום, ואין לי כוח לסדר את הבית למקרה שידפקו פתאום אצלי, ואין לי כוח גם לבצע הדממה והאפלה למקרה שיחשדו שאני כן בבית אבל לא עונה, באתי אליהם. בפנקס המנטלי שלי אני מסמנת, מתחת ל"סבב ב' באמצע החיים – חובה!", גם "תפקיד האורח הלא רצוי נעים יותר מתפקיד המארח את האורח הלא רצוי".

היא פותחת את הדלת מופתעת. אני חושבת שהפרעתי להם בזמן צפייה בחדשות. אין לה עודף בשבילי והיא הולכת לחפש במעטפה של הכסף של הועד בית. מהר גיברת ועד בית, את לא יודעת את זה עדיין אבל יש לי שמונה מנויי רסס שמחכים לשמוע מה יש לי להגיד.

גיברת ועד הבית נשמעת ברור יותר כשנמצאים איתה באותו חדר. היא מספרת לי על האיש הרע עם הלימונים, וכמה שנים הוא עושה להם צרות ומי גר בדירה שלו לפניו  (זוג. הוא מת והיא עברה לבית אבות) גיברת ועד הבית יודעת את זה כי היא נמצאת פה הרבה שנים.

אני עם הדירה הזאת הרבה זמן. עוד לפני שהכרתי אותו , היא מחווה בידה אל בעלה. הוא בכלל בעלי השני! היא אומרת, קצת בזלזול, כאילו העובדה שהיתה נשואה לפניו מורידה מערכו. שמה, בתמונה, זה היה בעלי.

התמונה היא ציור שמן ענק של הבעל הראשון. היא תלויה באמצע הסלון, מעל לספה. מתחת לתמונה יושב מר ועד הבית וצופה בטלוויזיה.

אני חושבת שאני לא יודעת כלום על החיים.

[היתרונות בשירות הצבאי שלי: חלק מהזמן הרגשתי שאני משהו. למשל, כשאנשים היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים על כיוונים, כי במדים נראיתי להם כמו דמות סמכותית. החסרונות: חלק אחר מהזמן הרגשתי שאני כלום. (כתבתי פסקה שתיארה וניתחה את שירותי הצבאי. אבל אני חושבת שאפשר לתמצת את התקופה הזו במילה חבל). היתה לי חברה משתמטת. שאמרה בצו ראשון שהיא לא תחזיק נשק, או לא תלבש מדים או משהו מעין זה. קבעו לה פגישה עם קב"ן, היא חזרה על הגיגיה שנראו לה באותה תקופה מאוד מגניבים ונון קונפורמיסטים, קיבלה פטור ונגמר הסיפור. היא היתה סטריאוטיפית, המשתמטת: יצר הרס עצמי, פילוסופיה ורוחניות בגרוש, זיונים בטעם מאפרה עם בחורים בעלי שיער מגורז ופירסינג בגבה, שזה בפני עצמו משפט סטריאוטיפי. וכן גם אני הייתי מאוד סטריאוטיפית: פחדתי שהיא תסמן אותי כבורגנית ותוקיע אותי. ניסיתי להדגיש בפניה את הצד הרוחני והמרדני שלי, שלא היה באמת הצד הרוחני או המרדני שלי אלא מן הצגה מבוהלת שהמצאתי למענה. פעם הלכנו לסרט יחד, היא ואני. אני לא זוכרת איזה סרט, וזה מוזר, כי קשה לי היום לחשוב על סרט ששתינו רצינו לראות. אני קניתי את הכרטיסים, קיבלתי חצי מחיר הנחה של חיילים. כשחזרתי מהקופה ונתתי לה את הכרטיס שלה היא אמרה: "ככה עולה כרטיס לחיילים? איזה כיף, גם אני רוצה להיות חיילת!" וזה מה שאני זוכרת. לא זוכרת את הסרט. זוכרת שרציתי להרוג אותה באותו רגע.

הגיעו התחתונים!

זה רק מראה כמה הפלטפורמה חשובה בעניינים האלה. יש לך את הפלטפורמה? שיחקת אותה. מובטחת לך רמה התחלתית מסוימת של הצלחה, אפילו אם אתה משתמש בביטויים משנות השמונים כמו "שיחקת אותה".

התחלת להאמין שזה אתה ולא הפלטפורמה? אה, היבריס. בקרוב תגלה שאהבו אותך רק כי היית ברדיו תל אביב, או בערוץ שתיים, או בתכנית הטלוויזיה הפופולרית כוכב נולד, ובלי הפלטפורמה הזו אתה לא שווה כלום, וכולם עברו לצרוך את מי שהחליף אותך שם: גדי ויונית, ערן זרחוביץ' ושרון טייכר, מרינה מקסימיליאן בלומין.

המסקנות:

1. זה אכזרי מאוד. אני חושבת שמדובר בתוצר כלשהו של השיטה הקפיטליסטית.

2. צריכה פלטפורמה.

3. שיר.