אני אוהבת מאוד סופים של סרטים. פחות מזה סופים של סדרות, ופחות מזה סופים של ספרים. לספרים ולסדרות אני נקשרת יותר, וכשהם מסתיימים זה עלול להיות טראומטי. בסרט זה יותר קל, מתוודעים אליו ונפרדים ממנו במכה אחת. הכי קשה זה בספר, כשאני קובעת מה יהיה רגע הסיום. קריאה זה יותר אקטיבי מצפייה ויש יותר שליטה בקצב. ככל שאני קוראת יותר עמודים כך אני מתקרבת לשלב שבו לא יהיה לי מה לקרוא יותר. ואז מגיע השלב הזה, ואני הבאתי את עצמי לשלב הזה, והבאתי את הדמויות בספר לשלב הזה, שבו לא ניפגש יותר. ניפגש אולי לקריאה שנייה, אבל זה לא יהיה אותו הדבר. בכל זאת, אני אוהבת סופים.

ולא מפריעים לי סופים ארוכים. לא בוער לי להיפרד, ואין לי בעיה שיגררו את הפרידה. נהניתי מהסיום הנגרר של "שיבת המלך" כי אחרי שלושה סרטים כבר נקשרתי לדמויות ולעולם, וראיתי בפרידה הממושכת מהם מין חסד שנעשה לנו. הרי רגעים של פרידה הם יפים במיוחד – רגעים של חיים מזוקקים, שבהם אתה מודע למשמעות של כל שנייה שעוברת. ככל שניתן לך יותר זמן לחוות את זה, כך זה מספק יותר.

אותו דבר לגבי פרידות מאנשים. מתי הכי אוהבים את מי שקרוב לנו? בנתב"ג. פרידות מחיות, לעומת זאת, זה קשה, כי אז אין לך שותף למשמעות של הרגע הזה, כי רק אתה יודע שזו פרידה והם לא מבינים מה קורה ואתה נשאר עם חוסר הידיעה שלהם בלב. אולי כל העניין הזה של חיים מזוקקים ומודעות לערך הזמן המשותף זה שטויות, משהו שאני ממציאה לעצמי כדי לתרץ את העובדה שמה שאני אוהבת בפרידות הוא שלא צריך יותר לצפות ולא צריך להתאכזב, שמוותרים על התלות וכמה שזה משאיר אותך בתוך ריק, איפשהו זו הקלה. לא משנה, לא על זה רציתי לדבר.

סופים של סרטים. לפני יומיים או שלושה נפלתי על ערוץ MGM, שזה ערוץ שאני לא צופה בו אף פעם, כי כמעט תמיד יש סרטי אימה מעפנים משנות ה-70 של המאה ה-20, עם זחלים ענקיים מפלסטיק שמשתלטים על איזו חווה, ויש שם שחקנים לא מפורסמים שעושה לי רע לחשוב שזה היה שיא הקריירה שלהם. איפה הייתי? סופים של סרטים. MGM. הגעתי לשם בדיוק בדקות האחרונות של טין וולף. ולמרות שלא ראיתי את הסרט, ולמרות שהיה ברור לי מה יקרה, לא נגעתי בשלט. וכשזה נגמר, התחיל קטע הקרדיטים אולי הכי יפה שראיתי בחיים שלי.

אף פעם לא חשבתי לצפות בטין וולף. הוא נשמע לי אמריקאי מדי עם "אפקטים מיוחדים" שפג תוקפם, וממילא סרט האייטיז האולטימטיבי עם מייקל ג'יי פוקס זה בחזרה לעתיד, אז בשביל מה צריך יותר מזה. אבל עכשיו אני חייבת לראות את זה. סרט עם כזה סיום חייב להיות סרט שווה. הבעיה היא שהוא נעלם מלוח המשדרים של MGM. הם משדרים חמש פעמים ביום את "טנק גירל/ פצצה על טנק", אבל טין וולף היה שידור חד פעמי כנראה. כמו כן ובלי קשר, למה להם לפרט שהסרט "טנק גירל" נקרא גם "פצצה על טנק"? האם יש מישהו בעולם שרואה את זה ואומר לעצמו "על הסרט טנק גירל חשבתי לוותר, אבל עכשיו כשאני יודע שמדובר באותו סרט שנקרא בזמנו פצצה על טנק, ושאיש לא הלך לראות בקולנוע, אני חייב להישאר ולצפות"?

אז זהו. אני מחכה שזה יחזור.

הנה זה:

יש עוד מישהו שמתרגש מזה חוץ ממני?

(אם לא, חפשו את הבחור/ה עם הרוכסן הפתוח, ברקע, מאחורי מייקל ג'יי פוקס, על הספסלים)