20. מתנה
ערימת העיתונים שעל השולחן הגבוה בארומה דוהה בשמש. קצוות הנייר מתעגלים פנימה. מוספי הכלכלה דומים זה לזה: בשערים של כולם בעל השליטה ביו טל מי. בכתבות הפרופיל שנכתבו עליו פעם הופיעו תמונות שלו בזווית רחבה, עומד זקוף בתנוחה דינמית ומביט לאופק מלא חזון. התמונות העדכניות הן קלוז אפ על הפנים. תאורה מאיימת, מצח מכווץ. העיניים אטומות, בוהות בכלום. וכותרות באדום ושחור: הנפילה. ה ת ר ס ק ו ת. מדי פעם איזה הייטקיסט או מועמד למשרה שברח מהחום בחוץ מעלעל בעיתונים כדי להרוויח עוד כמה דקות במזגן, אבל מצב הקליטה החצי מותך מצליח לעכל רק את מדורי הרכילות או הספורט.
עורכת התוכן ניסתה להתעלם מעצמה, להיות חלק, ניסתה גם להיות צרכנית, להגיב לחיים של של אחרים כאילו הם דיווחים מארץ זרה, להגיב בזיוף של מי ששומע דיווח מחופשה בארץ זרה שלא ייצא אליה לעולם. והזיוף ניכר. בהדרגה היא מאבדת את הכלים הנחוצים כדי להגיב ולהשתתף. הקיבולת הצטמצמה לאפס. אנשים נבוכים מהזדקקות. אנשים נבוכים מעצב ואנשים נבוכים משקט. השיחות היחידות מתקיימות עם המנהלת החדשה שלה – המפיקה. והן נעדרות מניפולציות, סיפורי מעשיות וסינוורים. הן לא אומרות שלום, לא מרכלות, לא יוצאות לצהריים ולא לסיגריה. עוד פיטורים, ועוד מטלות, ועוד תקלה שאין מי שיתקן. "אז תתקשרי שוב לטכנולוגיות" המפיקה אומרת במיאוס. "איך זה שהם לא עושים כלום כשאת מדברת איתם וכן עושים בשביל כל אחד אחר את מוכנה להסביר לי? אז תלכי לשם ותדברי איתם. אני לא יכולה להסביר לך כל דבר, זה לא גן ילדים פה".
עורכת התוכן רואה דרך הדלת השקופה של טכנולוגיות את הרגליים של אחד המתכנתים מונחות של השולחן ושומעת צחוק. היא לא פותחת את הדלת. היא חוזרת למעלית ולוחצת 6. בוהה בהשתקפות המטושטשת שלה בדלת עד שהמעלית מגיעה. עולה לגג, הבלתי מתאים לאכלוס אנושי בתקופה הזו בשנה. הידית לוהטת כבר מבפנים, וכשהדלת נפתחת האוויר מתאדה ונעלם.
היא פותחת את המסך עם ההודעה היוצאת הבודדת. "בוקר טוב". היא מוסיפה לה הודעה שנייה: "מה כל כך מפחיד בלרצות?".
מסך הזכוכית של הטלפון מחזיר את קרני השמש לעיניים, והאור הלבן הופך לכתמים שחורים. לא רואים את האיות, לא את הריווח, רק כתם על כתם. עורכת התוכן מכוונת את האצבע על הכתם למקום המשוער שבו לוחצים "שלח".
נדמה לעורכת התוכן שעמידה בתוך התבשיל של הגג ובהייה במכשיר הדומם זו חוויה קשה. אבל תמיד יכול להיות יותר גרוע. הטלפון רוטט. שיחה נכנסת. אמא. ועורכת התוכן עונה לשיחה, כי כשנהיה קשה מדי היא ממשיכה לתוך הרגע הבא על אוטומט. זו שיטה שלא עובדת כמעט לעולם, עדיף לעצור ולחשב צעדים. אבל זה האינסטינקט.
"אבא שלי משגע אותי" אומרת אמא של מנהלת התוכן. "הוא אומר שהמטפלת מרביצה לאמא שלי".
"אוקיי, והיא מרביצה לה?"
"תשמעי היא כבר בלי קוגניציה, זה לא בן אדם, זה שק תפוחי אדמה. הוא חושב שהיא עוד מבינה מה שהוא אומר לה".
"אמא אני צריכה ללכת"
"היא פשוט נרקבת. היא כולה רקובה".
"אני צריכה ללכת".
"למה? מה קרה?"
"יש פה מקרה חירום בעבודה".
"מה? מה קרה?"
עורכת התוכן מנסה ללכוד את הקו שבו מסתיים מעקה הבטון ומתחיל האור הלבן, ולרגע המעקה הימני נכנס לה לשדה הראייה. "מישהי קפצה מהגג".
"אוי ואבוי. מי זאת שקפצה?"
"אני לא יודעת מי זאת אמא, היא לא הציגה את עצמה לפני שהיא קפצה".
"אויש זה נורא. נורא. למה אנשים עושים דברים כאלה", אומרת אמא של עורכת התוכן. "זוכרת את עידית שגרה איתנו בבניין? שהתאבדה גם. אבל בבית שלה היא עשתה את זה. למה לעשות את זה בעבודה.
היא כל החיים שלה עשתה ניסיונות, כל פעם היתה באה ונפרדת מכולם. לא היה מה לעשות. מה אפשר לעשות? כבר התרגלנו שהיא אומרת שזאת המשמרת האחרונה שלה. פעם נתנו לנו לבחור בראש השנה אם לקחת מתנה או כסף, והיא בחרה במתנה. אמרתי לה בשביל מה לך? הלא את תכף תמותי, לא תוכלי להשתמש בזה. והיא אמרה 'לא לא, שיהיה לי משהו להוריש'.
אשפזו אותה בגהה. פעם באתי לשם לבקר אותה וקשרו אותה למיטה, כי היא היתה נלחמת. ואני הזדעזעתי – אני לא מסוגלת לראות את זה, שקושרים אנשים. גם אצלנו במחלקה כשמישהו מתפרע בזמן הדיאליזה קושרים לו את הידיים. ולראות אותה ככה, קשורה ככה כמו חיה, אני לא יכולתי. אני אמרתי לה 'תראי מה יוצא לך מזה, בשביל מה זה טוב?'.
אחר כך שחררו אותה כי היא הלכה נגדם לבית משפט. חבר שלה התימני, העורך דין, הוא עזר לה עם התביעה והם היו חייבים לשחרר אותה. אבל היא היתה חוזרת לשם כל יום, כל יום היא היתה באה לבקש תרופות. הם לא הסכימו לתת לה. הם אמרו לה שהיא אחות ויש לה בבית חולים והיא יכולה לקחת משם. והם צדקו, היא באמת לקחה. היה לה אוסף של כדורים.
בסוף העיפו אותה מהמחלקה. לעבוד איתה זה היה סיוט. זה מה שקוראים היום בורדר ליין. זה גם היה ידוע מראש במקרה שלה. היה באה ממשפחה…ההורים שלה לא שמו עליה בכלל. כשהיא נולדה אבא שלה ישר נסע לשליחות בחו"ל ואמא שלה נשארה איתה לבד, והיא כנראה לא ידעה לטפל בה. לא הרגישה קשר לילדה. ואחר כך הם נסעו לכל מיני מקומות בעולם וזרקו אותה פה. לא רצו אותה. פעם היא באה אליהם הביתה כשהם היו בהולנד והם אמרו לה שהם לא רוצים שתהיה אצלם, שלא תישאר שם. והיא כל כך התעצבנה, היא חזרה לשם בלילה וזרקה ביצים על כל הבית, להראות להם מה זה.
והיא היתה כל כך בודדה, כל כך בודדה שאי אפשר היה לראות דבר כזה. פעם אחת היא יצאה עם איזה בחור והוא זרק אותה, והיא התקשרה אליו וצעקה, כאילו הוא חייב לה משהו. היא לא יכלה לקבל את זה.
בסוף כשהיא כבר היתה אאוט לגמרי צילמו אותה בעירום לעיתון. החארות האלה, שתביני איזה אנשים יש במקצוע הזה, הם לקחו וניצלו את המצב שלה בשביל לצלם אותה בעירום. שמו לה גיטרה והלבישו אותה באיזה משהו שקוף שראו לה את כל השדיים. את מבינה? על זה עושים כתבה!"
פרויקטי הבנייה רויאל פארק וסלקטד טאוורס מטפסים ומאיימים לגעת בגג בניין יו טל מי. המנופים, ערימות העפר ועמודי הפלדה מתערבלים באוויר הסמיך ונהפכים לחזיון תעתועים כתום. ואמא של עורכת התוכן אומרת "היא עשתה את זה עם כדורים שהיא לקחה מהמחלקה. בשבועות שלפני היא רזתה ורזתה ורזתה, עד שבסוף הכדורים השפיעו מיד – הם פעלו נורא מהר כי לא היה לה גוף בשביל לספוג אותם. החבר שלה התימני, העורך דין, הוא מצא אותה. אחרי שהיא עשתה את זה את שאלת כמה פעמים איפה היא, ואמרתי לך שאני לא יודעת על מה את מדברת, ושאת ממציאה. נו בטח שזה מה שאמרתי, לא ידעתי מה אומרים.
אני זוכרת איך כולם עמדו מתחת לבניין, הגיעו מהמחלקה ונכנסו כולם לראות אותה. היא היתה עירומה, והיא סידרה את כל החפצים שלה ורשמה על כל דבר למי הוא הולך. עשתה את זה מאוד מסודר.
היא כל כך תכננה והשקיעה בזה, כל כך הרבה זמן היא עבדה על זה, שבסוף לא לראות את התוצאה זה חבל. עד היום אני מצטערת שלא הלכתי לראות אותה יחד עם כולם. ראיתי את כל התוכניות ולא את המוצר המוגמר, זה כמו לפספס את סוף הסרט".
? 