שלום רב לכל קוראיי, ומנויי הרסס שלי – כן, אתה, את, אתה, את, ואתה. מה העניינים?

מנויי רסס יקרים, אתם יודעים מה עשיתי אתמול בבלוג שלי?

.

..

…

….

…..

(נותנת לכם זמן לנחש)

……

…….

כתבתי פוסט על גלעד שליט.

כן, הייתי מתוסכלת, ואמרתי אני אכתוב מהלב וזה, ושפכתי את כל ה"אני לא מבינה בזה אבל איך זה שאלחנן טננבוים פה וגלעד שליט לא ומה אכפת לי שישחררו את כל האסירים שקיימים בכלל והמדינה שלחה אותו ומי זה בממשלה שמחליט על הדברים האלה ואיך לסמוך עליו ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים". וגם ידעתי שאני איראה מגוחכת תקועה שם באמצע הרשימה של בלוגלי בין עדכונים על החתול המשפחתי לדיווח על איזה…אני יודעת מה? סרט, שופינג, סכסוכי שכנים, אהבה נכזבת, ווטאבר, מה שכותבים פה. אבל אמרתי שאני אלך עם הלב שלי.

מזל גדול שלא הלכתי איתו עד הסוף, וברגע האחרון החשש אכן הכריע אותי ואפסנתי את הפוסט "מהלב" הזה בטיוטות.

יש מקומות שלא צריך לדבר בהם על כל דבר.
ואין לי שום תלונות על זה. כאילו, יש לי הרבה תלונות על העובדה שרק חמישה אנשים הכניסו לרסס את האתר המשובח הזה, אבל אלה חמישה אנשים שאין לי תלונות אליהם. רק קצת נבהלתי מחוסר ההבנה שלי את גבולות הבלוג.

כבר אין לי דיסקים באוטו כמעט. פעם היו לי מלא צרובים, אבל השארתי אותם בחוץ באוגוסט, והקייס שלהם היה דפוק, והצבע שלהם כהה והם לא התנגנו יותר. זה לא כל כך אכפת לי, כי אחר כך קניתי את הדיסק שאני שומעת כל הזמן ואף פעם לא נמאס לי ממנו. אני יוצאת לאיזו מטרה קטנה כזו או אחרת, או מטרה מבאסת כזו או אחרת, ורואה את כל הזוגות והעגלות והזקנים והכלבים בכל השדרות והרמזורים בתל אביב, וצועקת להם זה עושה לי שמח לא להתפתח זה עושה לי נעים רק בכפכפים. ואני די מרוצה מעצמי. אין לי ממש סיבה, אבל אני די מרוצה. 

אז בדרך לאירוע המשפחתי הזה, יש לי פתאום תחושה שאני אפרד מהדיסק באופן זמני. יש לי תחושה שהגיע הזמן שאחותי תשמע אותו. אז אני תופסת את הדיסק הראשון שנופל לי לידיים רגע לפני הדלת. איזה אוסף של גלי עטרי שלא שמעתי שנים. קצת פדיחות. לא נורא.

אני לא משמיעה את הדיסק שלי כשיש עוד אנשים ברכב. אני לא יודעת למה, אולי הוא יותר מדי שלי. לפעמים מתחיל להתנגן שיר מתוכו ואני אומרת "אה, סליחה" (כאילו שיש לי על מה להתנצל) ומעבירה לרדיו. הפעם הראשונה שאני משמיעה אותו לאוזניים בוחנות היא כשאני עם אחותי. אני דרוכה לראות איך היא תקבל אותו. האם היא תחשוב שהוא מגניב, או שהוא מתלהב? האם לנסות למכור לה אותו?

אני לא כל כך טובה בלנסות למכור אותו, אני יודעת. אמרו לי כבר. אני צריכה לעשות את זה קומוניקטיבי יותר. "תנסי להקביל אותם למשהו אחר. אולי ללהקה אחרת, קצת מוכרת יותר ואם לא, אז לסנסציה חושנית אחרת. נגיד לאכול גלידה ממש מושחתת שאסור כי זה משמין. או לאכול גלידה שכתוב עליה גלידה בטעם זבל עם פצפוצי חרא, ולגלות שזה הטעם הכי הכי בעולם. זה קצת פחות בנאלי"

אין לי עבודה מאז ההייטק שנפל, פותח את המקרר ויש שם רק חרדל, אני מזמזמת עם השיר ומנסה למכור לאחותי בעקיפין גלידה בטעם זבל עם פצפוצי חרא. "כן", היא אומרת, "השיר הזה קצת מעצבן". בסדר אחותי, אני אלחץ סקיפ. ועוד סקיפ. אני לא צריכה לסרסר את הדיסק שלי, מה את חושבת, שאני לא לחצתי סקיפ כשרק התחלתי? חופשי לחצתי. עכשיו אני לוחצת ריפיט. וגם את אחותי. גם את תלחצי.

אנחנו מגיעות בדיוק כשמסתיים השיר שכולם מכירים, ואחותי מרוצה ממנו וגם אני מרוצה. ואני אומרת לה תגידי, בא לך לשמור את זה אצלך לאיזה שבוע? אז היא אומרת למה לא. ואני אומרת סבבה, אבל אני ארצה אותו בחזרה. זה הדיסק האהוב עליי.

וזהו. ואחר כך הביתה.  גלי עטרי בדרך הביתה. השיר החביב עליי של גלי עטרי קופץ. הבית הראשון בסדר, ואז בפזמון הוא נתקע. "הוא", אומרת גלי בשלט עם החץ לתל אביב. ואז שתי דקות של דממה. "שהבטי", היא ממשיכה ביציאה לכביש חמש. ושוב דממה. אחר כך  "ח לי חו…" ושוב דממה ואני מתייאשת. סקיפ.

פעם מזמן, נתתי לחברה את כל הדיסקים של כוורת. את שלושתם. אמרתי שהגיע הזמן להרפות מהם קצת. להפיץ את הבשורה גם. אחר כך ישבתי בחדר ושמעתי את גזוז, וזה לא היה אותו דבר. אני עדיין זוכרת את חוסר השקט הזה. כמעט כמו עכשיו.

אמצע הלילה בכביש ריק, וצלילי האורגן/אקורדיון ההוא (איזה כלי זה?) מזדחלים מהמערכת וממלאים את חלל המכונית. שנות השמונים. שנות האלפיים. קלפטר. קליפ ישן מלהיט בראש, ובו גלי עטרי עומדת ושרה מתוך חלון דיקט. כל חלון מראה כבר את סוף העונה.

הכי לא סתיו בחוץ, בינתיים. האוויר לח ועומד. הכל חנוק. ג'וקים מתחילים להסתובב. כמו תמיד. כמו תמיד בשבועות הראשונים, שלא ברור איך שורדים ככה שלושה חודשים, בלי אוויר.

אבל בתוך  המכונית, באמצע הלילה, הכל חשוך והכביש ריק והמזגן פועל, אפשר להדחיק את זה. כל הסימנים שהקיץ עבר. 

שוב עננים, עוד מעט הגשם בינתיים שתיקה, עוד מעט הקשת דממה ארוכה, שבע השנים הבאות.

מה זה המקצב הזה? הוא מרגיש כמו ואלס. אבל אולי אני מדמיינת. לא מבינה במקצבים. כשאני שומעת את הדיסק שלי, ברגיל, כשאני שומעת את הדיסק שלי, אז כאילו האוטו, למרות שהוא ריק, הוא מלא באנשים. אולי בי ובלהקה. לא יודעת. פעם הייתי מדמיינת שהם עוצרים לידי ברמזור, ואני פותחת את החלון ומשמיעה להם, ואז הם עושים לי כזה, צרבת, אה? ואני עושה להם כזה, לא לא, קנוי! ומרימה את העטיפה להראות (עכשיו גם נראה לי שהם התפרקו בכלל, וגם האוטו שלי כל כך מטונף, שהם יתביישו לראות אילו מן יצורים מזוהמים מקשיבים להם).

ולעומת זאת השיר הזה כאילו מגרש את כולם – את האנשים האמיתיים והדימיוניים, את השנים שעברו, את הקיץ – ומשאיר חלל ריק. חלל ריק וצלילים מבשרי רעות של האורגן/אקורדיון הזה. כמו איזו נבואה שחורה בואקום. מדי מאוחר, שום דבר חשוב לא קרה.

והאין זה שמעוני

כן, המון זמן חיכו לתת את הכותרות האלה "ווינר", עם תמונה של פרס מתחת. נראה כאילו לרוב העם הוקל, שזה סוף סוף קרה. הפסיד הפסיד ובסוף ניצח. וגם לנו זה יקרה בסוף. אולי גם אנחנו – כמו פרס – לא נהיה בהכרה מלאה כדי לראות את זה קורה, אבל זה יקרה.

כמו כולכם (כן, כולכם), גם אני עידית תהיתי שמא הניצחון הזה הוא המצע לבדיחה הבאה של אלוהים על חשבון שמעון פרס. כלומר שהוא ימות מיד בתחילת הקדנציה.

והתהייה הזו הזכירה לי את שירה של לימור עמר הקנדית, הלא היא הזמרת אלאניס מוריסט.

לאלאניס יש שיר בשם אירוני, מהאלבום הראשון שלה שנקרא גלולה קנדית מעצבנת. אני ארענן את זכרונכם באמצעות קישור ותיאור:

אז יש בקליפ כמה אלאניסיות שונות, והן נוסעות באוטו בשלג ושרות את השיר אירוני. יש את אלאניס הנהגת, במעיל וכובע אדום של הומלסים. יש את אלאניס עם בעיות התפתחותיות, בסוודר ירוק, שנמרחת ומריירת במושב האחורי. יש את אלאניס הסטלנית, בסוודר צהוב, שקלעה לעצמה איזה חמש עשרה צמות יותר מדי באותו בוקר, ומסריחה את האוטו עם שקית מאנצ'יז שהיא בולסת. אלאניס הסטלנית יושבת מאחור לצד אלאניס עם בעיות התפתחותיות, כי הן מתקשרות לא רע זו עם זו, בעיקר באמצעות עשיית פרצופים משונים. ויש את אלאניס השובבה, בסוודר אדום, שיושבת מקדימה לצד אלאניס הנהגת.

עכשיו, ככה לקראת אמצע השיר, אלאניס השובבה – שלא חוגרת חגורת בטיחות, מפני שהיא שובבה – מחליטה להוציא את פלג גופה העליון מחוץ לחלון הרכב כדי להרגיש את הבריזה. אלאניס הנהגת, שהיא המבוגר האחראי ברכב, נלחצת מזה ועושה לה כזה עם היד: מה קורה איתך נו די תיכנסי כבר זה לא מצחיק יא משוגעת! אבל הלחץ של אלאניס הנהגת רק משעשע את אלאניס השובבה שממשיכה להשתובב בחוץ ואף מטה את ראשה אחורה בשובבות אין קץ.

רק שבדיוק אז הן מגיעות לגשר מאסיבי מלבנים, ואלאניס השובבה לא מבחינה בו בזמן, ולא מספיקה להיכנס בחזרה אל תוך הרכב. אלאניס הנהגת מנסה לבלום, אבל כבר מאוחר מדי, וראשה של אלניס השובבה נחבט בעוצמה בצד הגשר. שלוש האלאניסיות הנותרות צווחות באימה, אך איש לא חש לעזרתן (משום שאיש אינו מבחין בין השירה שלהן לצווחות האימה, כך שבעיני הסביבה אין שום אינדיקציה  לעובדה שאירע האסון).

ובכן, פלג גופה העליון של אלאניס השובבה נגרר כעת מחוץ לרכב, בגולגלתה נעוץ שבר לבנה מהגשר, מפרקתה שבורה כמובן מהמכה הקשה וראשה מיטלטל מתחת לצווארה כאילו היה תלוי על שרוך נעל, ומטפטף דם וחלקי מוח מרוסקים על הכביש המושלג. אלאניס הנהגת מזועזעת מהסיטואציה, ומנסה גם להרגיע את אלאניס עם הבעיות ההתפתחותיות ואת אלאניס הסטלנית, זו מגירה נזלת על הסוודר וזו מורטת את צמותיה בפראנויה בהתאמה, כששפריצים של דם מראשה המרוצץ של אלאניס השובבה הי"ד מכסים את חלונותיהן עם כל מהמורה בדרך.

לאחר כמה שניות של נהיגה בתנאים הבלתי אפשריים הללו, נאלצת אלאניס הנהגת לפתוח מעט את הדלת, לתת דחיפה קטנה לגופתה של אלאניס השובבה ולהעיף אותה החוצה לכביש. וכך מסתיים הקליפ, בלונג שוט של גופת אלאניס השובבה המתגלגלת בשלג מאחורי הרכב המתרחק. אחלה קליפ, הוא זכה בפרסי המוזיקה של MTV.

. 

זהו את המקור ממש, אבל ממש, אבל מ-מ-ש, קל

החייל התדפק על דלתה ואמר

לא אלחם בקרב שלא נגמר

המלכה זכרה כי ראתה אותו כבר

ופתחה את הדלת לאט.

למעלה צפיתי אל חומות ארמונך

ותהיתי מדוע הורגים למענך

אז אני מוותר, את עשי כרצונך

רק תגידי לי למה זה כך.

והוא הובל במורד מסדרון נחשוני

אל חדר נעול עם רקמות של שני

המלכה עם הכתר שלא הסירה שנים

היא הושיבה שם את החייל.

כשאני מתבונן בך ואת כה צעירה

המלחמה הזו שהתבוסה בה מרה

בשבילך זוהי רק הצגה יקרה

ותגידי לי למה זה כך.

המלכה אז נתנה בו מבט מתנשא

אמרה: אתה לא תבין ואל תנסה

אך נדמה כי עוד רגע בדמעות תתכסה

והיא סגרה את עצמה כמניפה.

אמרה יש בתוכי פתיל סודי ובוער

הוא מכאיב עד זוב דם וחותך ומבתר

הוא הניח ידו על ראשה כשומר

והרכין את גופה לרצפה.

כמה רעב וכמה חולשה

בתוך קליפתך את ודאי מרגישה

בצבא שלך לא אשרת מעכשיו

והוא לקח אותה אל החלון.

שם על רקע אפור היתה שקיעה של ענבר

והיא רצתה את כל מה שלעולם לא תאמר

אך נסוגה לאחור מפחד מוכר

וחדלה להביט בפניו.

הוא אמר אני רוצה לחיות חיים ישרים

לקבל ולתת כל מה שאפשרי

ולאהוב נערה שכולה מסתורין

ודרכך מלכתי משונה כל כך.

והכתר נפל כבר מראש המלכה

והיא התביישה בדמותה הסדוקה

וליוותה אותו לסף וביקשה עוד דקה

שימתין לה שם עד שתצא.

ובחוץ מרחוק פקודתה נשמעה

והחייל נהרג, מחכה לבואה

וכששבה לנעול את דלת כלאה

הקרב עדיין נמשך.

(כאן)

ניפגש בסיבוב

…

בדרך חזרה ליד הכספומט. אני שומעת מהצד עידית. מישהי מהלימודים (ומה אם אני הייתי רואה אותה קודם. האם הייתי קוראת לה). אני שמחה לראות אותה. אני עוד יותר שמחה שהיא קראה לי. אני מתקדמת לעברה ורוכנת ומתחילה להגיד היי מותק ולא מסיימת. כי פתאום רעש מהצומת. משאית נכנסה באוטו והכביש מנוקד בשברי זכוכית של מראה וחלון. דממה ברחוב. כולם מסתכלים. כאילו צריך לחלוק כבוד לאירוע האלים הזה שקרה עכשיו. צריך לעמוד משתאים. אנחנו צריכות להחליף מבטים משתאים זו עם זו. לומר שיואו. אני צריכה לומר שיואו למרות שלא ממש אכפת לי. אף אחד לא נפגע. אני רוצה להמשיך וללכת משם. נהג הרכב הפרטי יוצא ומתחיל לצעוק על נהג המשאית. אני אומרת טוב. כולם חיים. בואי.

היא בדרך חזרה למשרד. אני בדרך חזרה מראיון וחזרה לעבודה הזמנית שלי. אני אומרת לה שתגיד אם יש פה איפשהו שאני יכולה לקנות קפה ולקחת אותו איתי. היא אומרת שיש. ונכנסת איתי. אז איך היה הראיון? לא יודעת. בסדר. לא משהו. המראיינת הסבירה לי קצת על התפקיד. לא נשמע לי התפקיד. היא שאלה אותי אם אני רוצה להוסיף משהו. לא היה לי מה להוסיף. היא אמרה שזו לא משרה מלאה ואני אמרתי שזה דווקא טוב. וחשבתי שזה דווקא טוב. אבל אין לי. אין לי את הדבר הזה. שאת יודעת אם זה טוב לך או לא. שאת מרגישה את זה.

אינטואיציה.

כן. בדיוק (או שאולי יש לי אינטואיציה ואין לי שיקול דעת, או ביטחון באינטואיציה. משהו חסר).  אנחנו מקבלות את הקפה שלנו ואני אומרת טוב ועושה קולות של ללכת. אבל היא מתיישבת. אני נורא שמחה שהיא התיישבה. היא לא בטוחה שהיא רוצה להמשיך במה שהיא עושה. היא עושה דברים שהיא אוהבת ולא מתפרנסת מהם. ודברים שהיא פחות אוהבת וכן מתפרנסת מהם. ואף פעם אין לה זמן לשאול מה באמת בא לה לעשות כי היא נגררת ככה באינרציה ממקום למקום. אני מבינה את הקטע הזה של להתפרנס מדברים שאת פחות אוהבת. פעם אמרתי שזה טוב לי האדמיניסטרציה הזה. שאולי זה לא טבעי לי אבל זה מלמד אותי להיות מאורגנת. זה מלמד אותי להתמודד עם אנשים. שזה טוב לפתח צדדים חלשים שלי. עכשיו נמאס לי. אני מבוגרת מדי. פיתחתי מספיק. והראיון הזה עכשיו. זו עבודה שאני מסוגלת לעשות. אבל זו לא עבודה שאני טובה בה. זה לא משהו שאני באמת טובה בו. ואני יודעת את זה עוד בזמן הראיון. אני מסתכלת על המדפים עם הקלסרים. התיקיות. מאחורי המראיינת. במחשב שלה בטח מתויקים עוד דברים בטבלאות. זה מזכיר לי את להיות ג'ון מלקוביץ'. שצריך להתכופף שם כל הזמן במשרד. שזה לא מותאם למידות. אז למה את הולכת לשם היא שואלת אותי. כי שם מתייחסים לקורות חיים שלי. כי בזה יש לי ניסיון. אין לי כישרון בזה אבל ניסיון יש לי. אז זה נראה מתאים על הנייר. ואני אומרת לה שאולי בקרוב הדברים שהיא אוהבת ולא מפרנסים אותה יתחילו כן לפרנס אותה. שנשמע שזו תקופה כזו זמנית של עייפות אבל כשיגיע פרויקט חדש היא תראה את הדברים אחרת. אני נורא שמחה שהיא קראה לי. אני נורא שמחה שהיא התיישבה. אבל אני מפחדת שבקרוב מה שאני אומרת לה באמת יקרה. אני אפגוש אותה שוב באותה צומת והיא תהיה מאושרת כי היא מצאה את הדרך לעשות מה שהיא אוהבת. והיא תספר לי על זה ותחייך ותצפה לחיוך אמיתי בתגובה. ואני אגיד איזה יופי לשמוע ואמשיך הלאה לתייק משהו. להתראיין במקום שבו צריכים להחליט אם הם רוצים שאתייק בשבילם. וישאלו אותי אם יש לי מה להוסיף ולא יהיה לי מה להוסיף.

אני מחפשת רמזים בדיבור שלה ובתנועות שלה. מתי היא רוצה ללכת. כי אני רוצה להקדים אותה. להניח את הכוס ולהרים את התיק ולהגיד משפט של יאללה נזוז. וזה קורה ואנחנו קמות והולכות. כל אחת צריכה לכיוון אחר. אנחנו נפרדות באותה נקודה שבה נפגשנו. אני אומרת לה איזה יופי שיצא במקרה שהיינו. שאני שמחה שלא ראיתי את התאונה הזאת לבד.

היי, זה לא אבא של ליה?

לעולם יש בעיה עם הרצון הלגיטימי שלי להשתמש בקישורים.