בדרך חזרה ליד הכספומט. אני שומעת מהצד עידית. מישהי מהלימודים (ומה אם אני הייתי רואה אותה קודם. האם הייתי קוראת לה). אני שמחה לראות אותה. אני עוד יותר שמחה שהיא קראה לי. אני מתקדמת לעברה ורוכנת ומתחילה להגיד היי מותק ולא מסיימת. כי פתאום רעש מהצומת. משאית נכנסה באוטו והכביש מנוקד בשברי זכוכית של מראה וחלון. דממה ברחוב. כולם מסתכלים. כאילו צריך לחלוק כבוד לאירוע האלים הזה שקרה עכשיו. צריך לעמוד משתאים. אנחנו צריכות להחליף מבטים משתאים זו עם זו. לומר שיואו. אני צריכה לומר שיואו למרות שלא ממש אכפת לי. אף אחד לא נפגע. אני רוצה להמשיך וללכת משם. נהג הרכב הפרטי יוצא ומתחיל לצעוק על נהג המשאית. אני אומרת טוב. כולם חיים. בואי.

היא בדרך חזרה למשרד. אני בדרך חזרה מראיון וחזרה לעבודה הזמנית שלי. אני אומרת לה שתגיד אם יש פה איפשהו שאני יכולה לקנות קפה ולקחת אותו איתי. היא אומרת שיש. ונכנסת איתי. אז איך היה הראיון? לא יודעת. בסדר. לא משהו. המראיינת הסבירה לי קצת על התפקיד. לא נשמע לי התפקיד. היא שאלה אותי אם אני רוצה להוסיף משהו. לא היה לי מה להוסיף. היא אמרה שזו לא משרה מלאה ואני אמרתי שזה דווקא טוב. וחשבתי שזה דווקא טוב. אבל אין לי. אין לי את הדבר הזה. שאת יודעת אם זה טוב לך או לא. שאת מרגישה את זה.

אינטואיציה.

כן. בדיוק (או שאולי יש לי אינטואיציה ואין לי שיקול דעת, או ביטחון באינטואיציה. משהו חסר).  אנחנו מקבלות את הקפה שלנו ואני אומרת טוב ועושה קולות של ללכת. אבל היא מתיישבת. אני נורא שמחה שהיא התיישבה. היא לא בטוחה שהיא רוצה להמשיך במה שהיא עושה. היא עושה דברים שהיא אוהבת ולא מתפרנסת מהם. ודברים שהיא פחות אוהבת וכן מתפרנסת מהם. ואף פעם אין לה זמן לשאול מה באמת בא לה לעשות כי היא נגררת ככה באינרציה ממקום למקום. אני מבינה את הקטע הזה של להתפרנס מדברים שאת פחות אוהבת. פעם אמרתי שזה טוב לי האדמיניסטרציה הזה. שאולי זה לא טבעי לי אבל זה מלמד אותי להיות מאורגנת. זה מלמד אותי להתמודד עם אנשים. שזה טוב לפתח צדדים חלשים שלי. עכשיו נמאס לי. אני מבוגרת מדי. פיתחתי מספיק. והראיון הזה עכשיו. זו עבודה שאני מסוגלת לעשות. אבל זו לא עבודה שאני טובה בה. זה לא משהו שאני באמת טובה בו. ואני יודעת את זה עוד בזמן הראיון. אני מסתכלת על המדפים עם הקלסרים. התיקיות. מאחורי המראיינת. במחשב שלה בטח מתויקים עוד דברים בטבלאות. זה מזכיר לי את להיות ג'ון מלקוביץ'. שצריך להתכופף שם כל הזמן במשרד. שזה לא מותאם למידות. אז למה את הולכת לשם היא שואלת אותי. כי שם מתייחסים לקורות חיים שלי. כי בזה יש לי ניסיון. אין לי כישרון בזה אבל ניסיון יש לי. אז זה נראה מתאים על הנייר. ואני אומרת לה שאולי בקרוב הדברים שהיא אוהבת ולא מפרנסים אותה יתחילו כן לפרנס אותה. שנשמע שזו תקופה כזו זמנית של עייפות אבל כשיגיע פרויקט חדש היא תראה את הדברים אחרת. אני נורא שמחה שהיא קראה לי. אני נורא שמחה שהיא התיישבה. אבל אני מפחדת שבקרוב מה שאני אומרת לה באמת יקרה. אני אפגוש אותה שוב באותה צומת והיא תהיה מאושרת כי היא מצאה את הדרך לעשות מה שהיא אוהבת. והיא תספר לי על זה ותחייך ותצפה לחיוך אמיתי בתגובה. ואני אגיד איזה יופי לשמוע ואמשיך הלאה לתייק משהו. להתראיין במקום שבו צריכים להחליט אם הם רוצים שאתייק בשבילם. וישאלו אותי אם יש לי מה להוסיף ולא יהיה לי מה להוסיף.

אני מחפשת רמזים בדיבור שלה ובתנועות שלה. מתי היא רוצה ללכת. כי אני רוצה להקדים אותה. להניח את הכוס ולהרים את התיק ולהגיד משפט של יאללה נזוז. וזה קורה ואנחנו קמות והולכות. כל אחת צריכה לכיוון אחר. אנחנו נפרדות באותה נקודה שבה נפגשנו. אני אומרת לה איזה יופי שיצא במקרה שהיינו. שאני שמחה שלא ראיתי את התאונה הזאת לבד.

12 תגובות to “”

  1. מרג' Says:

    איזה עולם מרגיז זה, שמעריכים בו ניסיון יותר מכישרון

    -וגם זה שאת מוכשרת בדיוק בדברים האלה שאו אי אפשר לעשות מהם כסף. או שזה לא חוקי-

  2. מרג' Says:

    -וגם זה שאת מוכשרת בדיוק בדברים האלה שאו אי אפשר לעשות מהם כסף. או שזה לא חוקי-

    אמרתי את, התכוונתי לאני, כלומר אלי, כזה. את בטוח מוכשרת במלא דברים חוקיים. סאמק. אני. יום יבוא ואני לא אהיה כזו מפגרת.

  3. idit Says:

    :))) תופס גם לגביי, מותק

  4. מרג' Says:

    טוב, זה לא קשור, אבל אני אוהבת לשתף אותך בתהיות שלי, את יודעת.
    תהיי כנה איתי הפעם, כואב ככל שזה יהיה:
    יש משהו בתבניות שאני מתרגמת שמושך אנשים לכתוב בלוגים כאלה?

    אם כן, אנא, אמרי לי מהו.

    -יכוליות שהם נמשכים לורוד כמו שברחשים נמשכים לצהוב?-

    הלכתי לעיין במצבה של המ'דאייט'ת.

  5. idit Says:

    😀
    אמ….
    ולגבי הדיאטה – כבר אמרתי לך שביום שהיא תישבר ותאכל תבנית בורקסים, זה יהיה הבלוג הכי טוב ברשת. קצת סבלנות.

  6. לוטה בערפל Says:

    אהההההההההה…. מרג', עושים בתבניות שלך שימוש מטמטם.
    וואו. אני מקווה שאני לא אגדל להיות גרוש מזדקן עם שגיאות כתיב…

    חוצמזה, אני ממש מזדהה בהקרנה אל העתיד לגבי חיפוש העבודה שתממש את הפוטנציאל ותהיה חיובית ומהנה. נשמע לי כמו פנטזיה רחוקה. עכשיו אני עוד בפאזת הסטודנטית שעובדת בעבודות ממש לא רלוונטיות או מעניינות במסגרת התואר (מפעילת מכונות במפעל, ושירות לקוחות).

    בקרוב העולם האמיתי.
    אבוי.

  7. idit Says:

    חיפוש עבודה שתממש את הפוטנציאל ותהיה חיובית ומהנה?
    לגבי התבניות – חשבתי על זה עוד קצת. אני חושבת שזה בגלל שיש שם בחורה בתחתונים. זה מושך בנות עם הומור עצמי, בנות בלי הומור עצמי, וכנראה סוג נוסף של אנשים.

  8. לוטה בערפל Says:

    וכן, לא החיפוש, כי אם המציאה וההצלחה בעבודה שתממש פוטנציאל ותעורר הנאה הוא הקוסם לי בעולם החלומות. החיפוש המתיש לא קוסם לי בכלל.
    אף פעם לא אהבתי קוסמים…

  9. idit Says:

    (והצתה מאוחרת למרג'. אני כבר לא עוקבת אחרי הבלוגים שאימצו תבניות שלך. חשבתי שדאייט זה מלשון דיאטה, ויש גם בלוג כזה עם תבנית שלך. שנראה לי שהצבעתי לך עליו פעם. אבל שכחתי שיש עוד מובן למילה דאייט. דאייט רומנטי, בליינד דאייט, דאבל דאייט. כזה מן דאייט. לפחות זה עזר לקבוע מי כאן המפגרת?)

  10. מרג' Says:

    (כן נו, הבנת מצויין, זה היה תרתי משמע כזה, הפניה להיא פלוס רפרנס להוא)
    (התחכום שלי מתיש אותי לפעמים)

  11. אתון עיוורת Says:

    את מסוגלת ליצור בתוך החיים שלך נסיבות שבהן תרוויחי כסף לא מתיוק. מכתיבה.
    הכישרון שלך הוא מעל לממוצע ואת יודעת את זה. זה דורש לחצות את מדבריות המבנה הפסיכולוגי. אני יודעת שאת כבר עושה את זה.
    אל תפחדי מהצלחות של אחרים. גם את תצליחי.

  12. idit Says:

    :))

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: