כבר אין לי דיסקים באוטו כמעט. פעם היו לי מלא צרובים, אבל השארתי אותם בחוץ באוגוסט, והקייס שלהם היה דפוק, והצבע שלהם כהה והם לא התנגנו יותר. זה לא כל כך אכפת לי, כי אחר כך קניתי את הדיסק שאני שומעת כל הזמן ואף פעם לא נמאס לי ממנו. אני יוצאת לאיזו מטרה קטנה כזו או אחרת, או מטרה מבאסת כזו או אחרת, ורואה את כל הזוגות והעגלות והזקנים והכלבים בכל השדרות והרמזורים בתל אביב, וצועקת להם זה עושה לי שמח לא להתפתח זה עושה לי נעים רק בכפכפים. ואני די מרוצה מעצמי. אין לי ממש סיבה, אבל אני די מרוצה. 

אז בדרך לאירוע המשפחתי הזה, יש לי פתאום תחושה שאני אפרד מהדיסק באופן זמני. יש לי תחושה שהגיע הזמן שאחותי תשמע אותו. אז אני תופסת את הדיסק הראשון שנופל לי לידיים רגע לפני הדלת. איזה אוסף של גלי עטרי שלא שמעתי שנים. קצת פדיחות. לא נורא.

אני לא משמיעה את הדיסק שלי כשיש עוד אנשים ברכב. אני לא יודעת למה, אולי הוא יותר מדי שלי. לפעמים מתחיל להתנגן שיר מתוכו ואני אומרת "אה, סליחה" (כאילו שיש לי על מה להתנצל) ומעבירה לרדיו. הפעם הראשונה שאני משמיעה אותו לאוזניים בוחנות היא כשאני עם אחותי. אני דרוכה לראות איך היא תקבל אותו. האם היא תחשוב שהוא מגניב, או שהוא מתלהב? האם לנסות למכור לה אותו?

אני לא כל כך טובה בלנסות למכור אותו, אני יודעת. אמרו לי כבר. אני צריכה לעשות את זה קומוניקטיבי יותר. "תנסי להקביל אותם למשהו אחר. אולי ללהקה אחרת, קצת מוכרת יותר ואם לא, אז לסנסציה חושנית אחרת. נגיד לאכול גלידה ממש מושחתת שאסור כי זה משמין. או לאכול גלידה שכתוב עליה גלידה בטעם זבל עם פצפוצי חרא, ולגלות שזה הטעם הכי הכי בעולם. זה קצת פחות בנאלי"

אין לי עבודה מאז ההייטק שנפל, פותח את המקרר ויש שם רק חרדל, אני מזמזמת עם השיר ומנסה למכור לאחותי בעקיפין גלידה בטעם זבל עם פצפוצי חרא. "כן", היא אומרת, "השיר הזה קצת מעצבן". בסדר אחותי, אני אלחץ סקיפ. ועוד סקיפ. אני לא צריכה לסרסר את הדיסק שלי, מה את חושבת, שאני לא לחצתי סקיפ כשרק התחלתי? חופשי לחצתי. עכשיו אני לוחצת ריפיט. וגם את אחותי. גם את תלחצי.

אנחנו מגיעות בדיוק כשמסתיים השיר שכולם מכירים, ואחותי מרוצה ממנו וגם אני מרוצה. ואני אומרת לה תגידי, בא לך לשמור את זה אצלך לאיזה שבוע? אז היא אומרת למה לא. ואני אומרת סבבה, אבל אני ארצה אותו בחזרה. זה הדיסק האהוב עליי.

וזהו. ואחר כך הביתה.  גלי עטרי בדרך הביתה. השיר החביב עליי של גלי עטרי קופץ. הבית הראשון בסדר, ואז בפזמון הוא נתקע. "הוא", אומרת גלי בשלט עם החץ לתל אביב. ואז שתי דקות של דממה. "שהבטי", היא ממשיכה ביציאה לכביש חמש. ושוב דממה. אחר כך  "ח לי חו…" ושוב דממה ואני מתייאשת. סקיפ.

פעם מזמן, נתתי לחברה את כל הדיסקים של כוורת. את שלושתם. אמרתי שהגיע הזמן להרפות מהם קצת. להפיץ את הבשורה גם. אחר כך ישבתי בחדר ושמעתי את גזוז, וזה לא היה אותו דבר. אני עדיין זוכרת את חוסר השקט הזה. כמעט כמו עכשיו.

אמצע הלילה בכביש ריק, וצלילי האורגן/אקורדיון ההוא (איזה כלי זה?) מזדחלים מהמערכת וממלאים את חלל המכונית. שנות השמונים. שנות האלפיים. קלפטר. קליפ ישן מלהיט בראש, ובו גלי עטרי עומדת ושרה מתוך חלון דיקט. כל חלון מראה כבר את סוף העונה.

הכי לא סתיו בחוץ, בינתיים. האוויר לח ועומד. הכל חנוק. ג'וקים מתחילים להסתובב. כמו תמיד. כמו תמיד בשבועות הראשונים, שלא ברור איך שורדים ככה שלושה חודשים, בלי אוויר.

אבל בתוך  המכונית, באמצע הלילה, הכל חשוך והכביש ריק והמזגן פועל, אפשר להדחיק את זה. כל הסימנים שהקיץ עבר. 

שוב עננים, עוד מעט הגשם בינתיים שתיקה, עוד מעט הקשת דממה ארוכה, שבע השנים הבאות.

מה זה המקצב הזה? הוא מרגיש כמו ואלס. אבל אולי אני מדמיינת. לא מבינה במקצבים. כשאני שומעת את הדיסק שלי, ברגיל, כשאני שומעת את הדיסק שלי, אז כאילו האוטו, למרות שהוא ריק, הוא מלא באנשים. אולי בי ובלהקה. לא יודעת. פעם הייתי מדמיינת שהם עוצרים לידי ברמזור, ואני פותחת את החלון ומשמיעה להם, ואז הם עושים לי כזה, צרבת, אה? ואני עושה להם כזה, לא לא, קנוי! ומרימה את העטיפה להראות (עכשיו גם נראה לי שהם התפרקו בכלל, וגם האוטו שלי כל כך מטונף, שהם יתביישו לראות אילו מן יצורים מזוהמים מקשיבים להם).

ולעומת זאת השיר הזה כאילו מגרש את כולם – את האנשים האמיתיים והדימיוניים, את השנים שעברו, את הקיץ – ומשאיר חלל ריק. חלל ריק וצלילים מבשרי רעות של האורגן/אקורדיון הזה. כמו איזו נבואה שחורה בואקום. מדי מאוחר, שום דבר חשוב לא קרה.

13 תגובות to “”

  1. אתון עיוורת Says:

    כוס אחותך, את כותבת טוב.

  2. לא Says:

    בין גיל 3-5 הערצתי את גידי גוב ולימי הולדת כולם ידעו שצריך לקנות לי תקליטים של כוורת וגזוז. חוץ מסבתא שלי המתחכמת שקנתה את הכבש הששה עשר, אבל גידי גוב שר שם, אז זה גם היה טוב.
    באותה תקופה גם אהבתי את גלי עטרי, בגלל שבת דודה שלי אהבה אותה והיא לימדה אותי להגיד אַבַגַדָהוַזַחַטִיכַלַמַנְסַפַצְקַרֵשֵת וחשבתי שהיא נורא יפה. שתיהן, הכוונה. אבל את זה התביישתי לספר, אז אף אחד לא העלה על דעתו לקנות לי תקליטים שלה.
    ואז גיליתי את הפועל ב"ש ומאז אני כמעט לא מתעניין במוזיקה עברית.

  3. idit Says:

    א. צחקתי למרות שלא הבנתי את הרציונל שמאחורי התהליך הזה.
    ב. וואו, לא נראה שאני בגיל 3 הבדלתי בין זמרים בכלל.
    ג. אתון – תודה. ואני אמסור לאחותי.

  4. לא Says:

    א. אם הייתי אדם רציונלי הייתי מבזבז את הזמן שלי על בלוגים?
    ב. טוב, אז אולי זה היה בין 4-6.

  5. idit Says:

    הנה, מתנה לחג. ואל תגלה לחברים שלך נושאי המגבעת.

  6. לא Says:

    באמת התכוונתי לצטט את נושאי המגבעת בתגובה הקודמת, אבל אז חשבתי לעצמי, יאללה עזוב מיצינו. אבל את חובבת לופים אפילו יותר ממני, אני שם לב.

  7. idit Says:

    לא לא חברה ולא לא משחקת?
    (מה זה חובבת לופים? בעיקר לא יודעת מתי להפסיק)

  8. לא Says:

    לא זה וגם לא הדקלים רוקדים נגד כיוון הזיפים.
    אני לא יכול לעשות שני דברים באותו זמן, זה הציטוט. אני גם לא מוצא לזה קישור.

  9. לא Says:

    אז קישור אחר במקום.

  10. לוטה בערפל Says:

    וואו.
    לא, אני ממש לא יודעת איך לעכל את הבננה הרקובה הזאת…

  11. idit Says:

    לוטה בערפל! חזרת מרומא!
    כולם נוסעים למקומות. הנה משהו שבאמת לא קל לעכל.

  12. לוטה בערפל Says:

    אני דווקא חושבת שהחזרה זה החלק הקשה לעיכול…
    היה כיף גדול, אבל עכשיו צריך לכוונן את המחושים לכאן וכרגע, ולחזור לשגרה.
    כהוכחה לכישלוני, לחצתי לא טוב על השעון המעורר וכבר פיספסתי שיעור באוניברסיטה…
    תמיד הייתי כישלון התאקלמותי.

  13. idit Says:

    שיעורים באוניברסיטה נועדו לפספוס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: