אם אני לא טועה, זה היה באחד הפרקים של יומן הנעל האדומה. הזוג של אותו הפרק היה במיטה על גג של בניין, אבל יכול להיות שלא היתה שם מיטה וגם שלא היה שום גג של בניין. כחלק מאיזו הגשמת פנטזיה או משחק מקדים מהסוג שאפשר למצוא רק במקומות כאלה, הגבר תבע מהאישה לספר לו סודות על עצמה. ברור שאני לא זוכרת את סצינת הסקס לצלילי סקסופון שבטוח הייתה שם אחרי כן. אני זוכרת רק שהאישה הודתה בפני הגבר התובעני: אוקיי, אוקיי. אף פעם לא אהבתי את הביטלס.

חרדה אוהבת שיש לה על מה להתלבש, וגם בריא יותר לאדם שיש לה על מה להתלבש כי אחרת היא נשארת חסרת צורה ואופפת את כל הסביבה. בסוף השבוע שעבר דאגתי מאוד מפני שלא אראה את ההופעה של פול מקרטני. אחר כך שכחתי מזה, ועכשיו כשהוא נחת בארץ זה חזר.

בכל זאת, זה לא שהביטלס מגיעים להופיע כאן. זה רק סר פול, הרווק בן ה-66 שכתב פעם על חיי הפנסיה השלווים הצפויים לו ולזוגתו כשיהיו בני 64. זה שלי אין אף דיסק שלו מהתקופה של אחרי הביטלס. ואפשר להתסכל עליו ולהגיד שהוא כלי מרוקן, מסך שטוח ומתוח של ססמאות על "הבחור האותנטי מליברפול". נו באמת עידית, ראית את הראיון איתו בערוץ 2? ראית איך הוא סיפר להם שהוא אוהב לנסוע באוטובוס? "כן, עליתי לאוטובוס ואישה שחורה וגדולה אמרה (מחקה אישה שחורה גדולה) 'היי, אתה לא פול מקרטני?' אז אמרתי לה 'היי חבובה, זה לא מנומס לצעוק, בואי שבי לידי, נדבר'. והיא סיפרה לי לאן היא נוסעת, ואני סיפרתי לה לאן אני נוסע…" נו באמת סר פול. הרי האנשים האותנטיים שנסעו איתך באוטובוס ההוא, אם הייתה להם עשירית מהכסף שלך הם לא היו דורכים באוטובוס. ותגיד סר פול, ניתוחים למתיחת פנים זה אותנטי?

וזה לא הכל. זה לא רק הפרוצדורות הרפואיות וסיפורי האוטובוס של סר פול. זו גם ההופעה של אלטון ג'ון. זוכרת שראית אותה בטלוויזיה עידית? את סר אלטון מזיע ונוהם את רוקט מן בקול נמוך וגרוני? איזה עצוב זה היה נכון? ואז העברת ערוץ ולא נשארת לשמוע את סר אלטון שוחט את השיר. ומה הטעם להצטופף בפארק ולשמוע את אותו דבר בלי שתוכלי להעביר ערוץ? ולמה לכל דבר יש יותר ערך כשאנחנו פוגשים בו פיזית? מי קבע שלראות אותו מבצע איזו קלאסיקה ממרחק של חמישה קילומטר, זה נחשב יותר מלשמוע את הביצוע המקורי המוקלט? והיית מודאגת מזה בכלל, היית שוקלת להוציא סכום כזה בכלל, אם לא היה הבאזז התקשורתי סביב הביקור?

כל הנימוקים האלה הולכים ונחלשים ככל שמתקרב המופע. הם הולכים ונחלשים, והולכת ומתחזקת התחושה של פספוס ההיסטוריה, של זכות גדולה שלא ניצלתי ושל עצימת עיניים מול הזדמנות של פעם בחיים. ביומן הנעל האדומה הובהר לי בפעם הראשונה שאפשר לא לאהוב את הביטלס. שיש הבדל בין היחס הנדרש והאוטומטי של חיבה כלפי הלהיטים שלהם ובין רגש פרטי ומגובש של אהבה. ואז ניסיתי לפרק אותם  לגורמים ולשאול שאלות. ולקח לי כמה שנים מהפרק ההוא ועד שבאמת אהבתי את הביטלס. 

ואחרי שהחלטת שאתה כן אוהב, איך להסביר את העובדה שלא ראית את סר פול בהופעה, למרות שיכולת? לא רק להפסיד את החוויה, אלא גם להסביר את ההפסד? הסיבה היא הכסף כמובן. ושאני לא יכולה לחשוב על אף אחד שיסכים להשקיע סכום כזה ולבוא איתי ככה מהיום להיום. והכי טוב שאפשר לקוות לו הוא שאחרי סוף השבוע זה יחלוף ויישכח, ואז אף אחד (כולל אותי) לא ידרוש הסברים.

(הפוסט הזה עלול היה להיקרא "בחושך כל חור שחור", אבל התאפקתי.)

כן, זה בעניין החור השחור של המפץ הגדול, הניסוי היום. הבנתי שאין סכנה ממשית להיווצרות חור שחור בניסוי (אולי חור קטן שיבלע רק את שווייץ? ואז, האם התיקו מולם בשבת ייחשב כניצחון טכני?), ושאנשים טוענים שיש סכנה כזו שייבלע העולם, משום שהם טפשים וכמו כן משום שהם קצת מקווים שזה יקרה ואף מתנחמים באפשרות שזה יקרה. יש גם כאלה שטוענים שהם מפחדים מזה נורא, אבל ממה יש לפחד? הרי אחר כך לא יהיה כלום. איך אפשר לפחד מכלום.

בכל מקרה, אני עידית חושבת שזה יהיה יפה יותר אם האנושות תיכחד בעקבות ניסיון לשחק את אלוהים ולברוא, ולא בעקבות ניסיון לשחק את אלוהים ולהרוס. מהבחינה הזו, אולי סיומו המוצלח של הניסוי יהיה קצת פספוס. כי כשהעולם ייחרב במועד מאוחר יותר הוא ייחרב בעקבות ניסיון להרוס. או אולי בעקבות הרס בלי כוונה תחילה. בכל מקרה זה לא יהיה סיפור עגול ומספק. מצד שני, לא יהיה מי שישמע את הסיפור אז מה זה משנה.

כשהייתי קטנה חלמתי להיות מפורסמת באופן גלובלי ונצחי. כלומר, שימצאו את היומן שלי אלפי שנים אחרי שאמות, והוא יהיה העדות היחידה לחיים על פני כדור הארץ בתקופתי. והשם שלי, והדברים שכתבתי, יהפכו לאבן דרך היסטורית. כמו אנה פרנק, אבל יותר אוניברסלי. וכמובן, בלי לבלות את החודשים האחרונים של חיי בברגן בלזן. מוזר שהיה לי ברור אז שהמשמעות בחיים שלי תוכל להגיע רק מחוץ לחיים.

עכשיו אני כבר לא רואה טעם בפרסום אחרי המוות. זה נשמע לי טראגי. אם הבלוג שלי יהיה הדבר היחיד שישרוד את החור השחור (וסביר שהוא יהיה) ואני לא אהיה שם כדי לראות את זה, אז מה הטעם. עכשיו אני מבלה את רוב הזמן במחשבות על תהילה בימי חיי, ועל כסף. אני רוצה שיהיה לי המון כסף, שלא אצטרך לפחד ממינוס ומהוצאות קטנות, שיהיה לי שטח גדול. שאוכל להגיע למקומות רחוקים בקלות. הכסף והתהילה יהיו פועל יוצא של איזו יצירה שלי. לא ברור איזו, אבל אחריה יירד ממני קצת מהעול הזה של להוכיח את עצמי ולקדם את עצמי ולקיים את עצמי ולמצוא משמעות לחיי. לפעמים אני משכנעת את עצמי לא למלא לוטו, כי אם אזכה במיליונים אז כבר לא אוכל להוכיח את עצמי באמצעות היצירה הזו, שבינינו – יש סיכוי גבוה שלא תהיה.

ברגעים שבהם אני מבינה מה המרחק בין המציאות העכשווית לשאיפות שלי, אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לתקופה שבה ישראל הייתה מדינה סוציאליסטית ואני מציירת אותה לעצמי כמקום שבו אף אחד לא היה עשיר נורא, והשאיפה הייתה למצוא תפקיד נוח, כעובד מדינה למשל, ולעשות ילדים ולקנות מזנון לסלון. באותה תקופה מותר היה אפילו להרביץ לילדים וזה נחשב נורמטיבי והם לא התחשבנו איתך על זה אחר כך. והיה מקובל לצאת למילואים בהנחה שאולי תמות כדי להגן על המדינה כי אין דרך אחרת וזה לא אומר שדופקים אותך ושראש הממשלה לוקח שוחד על חשבון האלמנה והיתומים שלך ומאפר מהסיגר שלו על מטח הכבוד בהלוויה הצבאית שלך. והיית צריך לשמור על יחסים תקינים עם הנוכחים בחייך, בלי שתהיה לך את האופציה לברוא מערכות יחסים וירטואליות עם גולשי רפאים ש-90% מהאישיות שלהם מדומיין. אולי אז היה יותר סיכוי לא לפנטז על המפץ הגדול של חייך שעוד יקרה ושחייב לקרות ושהאחריות על בניית מאיצי החלקיקים שייצרו אותו כל כך מכבידה עליך, עד שהיא משתקת אותך ומונעת ממך לפעול למען רווחתך באופן יומיומי. כשיש פחות ציפיות הסיכוי לאושר גדל. ומזנון זה רהיט שממש נכחד מהעולם.