מה מחכה בסוף 89

שתהיה שנה עוד יותר טובה

אני הולכת לישון

היום זה יום הריאליטי מהגיהנום – הישרדות ונולד לרקוד. לא נשאר הרבה מה לעשות, חוץ מלשבת ולקרוא בבלוגים. אולי עכשיו זה זמן טוב לדבר על החתול הג'ינג'י מהבניין שגרתי בו.
החתול הזה נראה מרתיע במבט ראשון – היה לו ראש ענק ורחב, כמו אריה שהתקלקל. המראה שלו היה כל כך לא מאוזן, שבאופן אוטומטי ציפית שההתנהגות שלו תהיה לא מאוזנת, ושאם תנסה לתקשר איתו באיזושהי דרך, הוא יתנפל עליך ביללות צרודות משוגעות.
היה חתול אחד שהאכלתי בחצר, ואחר כך באו עוד חתולים והסתכלו עליו ולא היה נעים לי מהם, אז שמתי גם להם אוכל. לא היתה לי שקית ענקית של אוכל כמו למאכילי החתולים המקצועיים, היתה לי שקית קטנה של מזון לא איכותי שהייתי קונה בכל פעם בסופר. לא יודעת למה לא עברתי לגדולה, אולי פחדתי מההתחייבות. והייתי מפזרת בחצר תלוליות, שלכל חתול תהיה תלולית ולא יריבו. תמיד פחדתי שאיזה שכן ישלוף את הראש מהחלון ויצעק עליי. בבניין ליד היתה מאכילת חתולים מקצועית, שהחתולים שאכלו אצלה גרו אצלה בחצר, והיו לה שמות בשבילם. פעם הייתי במיטה וניסיתי לישון באמצע היום, כפי שנהגתי לעשות. רוב הסיכויים שזו לא היתה שנת צהריים אלא שנת בוקר מתמשכת עד אחר הצהריים, עד לשעה שכבר מוזר להיות במיטה ואם מתקשרים אליך אתה מעמיד פנים שלא היית במיטה בכלל, אבל שומעים בקול שלך שכרגע קמת ואתה לא מצליח לעבוד עליהם, אז מזל שאף אחד לא מתקשר.
אז הייתי במיטה ומבחוץ שמעתי את החתולים בחצר צועקים, כפי שהם נהגו לעשות באותה עונה. הם הקשו עליי להירדם אבל ממילא לזמן לא היתה משמעות בעיניי ולא היה מאוד דחוף לי לישון או לקום או שקט או רעש. אבל כנראה שהשכנה מעליי נטרפה מהצעקות של החתולים, כי פתאום שמעתי אותה צורחת מהחלון "תשתיקי אותם! תשתיקי אותם את הילדים שלך!" ואז מישהו אחר ענה לשכנה שזה לא יפה ללעוג למאכילת החתולים ולקרוא לחתולים הילדים שלה, והשכנה העצבנית ענתה לו בתיעוב מודגש שאלה באמת הילדים שלה. בכל אופן, מאז פחדתי מאוד שאותה שכנה עצבנית תתפוס אותי על חם מאכילה אותם ותקרא להם הילדים שלי.
ואז באחת הפעמים כשכל חתול עמד מעל התלולית שלו ואכל, הגיע החתול הג'ינג'י עם הראש הענק. ישר ראיתי שהוא חולה, כי אחרת איך יש לו ראש כזה, אבל פחדתי להתקרב אליו ולברר מה יש לו.
אחר כך ראיתי אותו עוד כמה פעמים, ליד החניון או יושב על איזה אוטו. בכל פעם התפלאתי שהוא עדיין בחיים, הייתי בטוחה שהוא סובל ממחלה סופנית ותיכף ימות. עם הזמן, המפגשים המקריים איתו הפכו לאירוע משמח, כי בכל פעם רווח לי שהוא לא מת, ושכנעתי את עצמי שזה אומר שהמחלה שלו לא כזו סופנית. גם התחלתי לחכות שהוא יגיע להאכלות. הוא לא היה מבקר קבוע, וכשהוא לא הגיע התאכזבתי, כי רציתי להרגיש שאני מקלה עליו וחוסכת ממנו את הצורך לחפש אוכל לפחות.
בחורף, כשירד גשם חזק, הייתי משאירה את התריס פתוח לחתולים.  הקיפוד שלי לא היה חיה דומיננטית ולא הצליח כנראה למנוע את כניסתם, אז הוא ישב לצידם. השכנה העצבנית התקשרה לצעוק עליי שהיא ראתה את התריס שלי פתוח ושזה לא בסדר ושיפרצו לי לבית, ואני כבר לא זוכרת מה עניתי לה. גם החתול הג'ינג'י נכנס כמה פעמים, יחד עם חתול קטן יותר ומנוזל, שהתכרבל בחיקו על הספה והשאיר כתמי ריר ונזלת על הכריות. עדיין לא העזתי להתקרב אליו. שמחתי שאני מקלה על סבלו ונותנת לו מחסה מהגשם, אבל פחדתי שהוא יאבד את זה ויתקוף אותי אם אתקרב. הוא היה חתול שקט ואיטי, אף פעם לא הראה סימני תוקפנות, בכל זאת פחדתי ממנו.
אחר כך עברתי דירה. לחתול הקטן והמנוזל מצאתי בית, לג'ינג'י לא ניסיתי אפילו למצוא. שכנעתי את עצמי שהשכנה מאכילת החתולים המקצועית תדאג לו.
אחרי שהדירה התרוקנה מחפצים הייתי צריכה לחזור לשם עוד פעמיים שלוש, לקחת משהו ששכחתי, להחזיר מפתח. הדיירים החדשים עוד לא נכנסו, והמקום היה ריק לגמרי. יצאתי לחצר והתפללתי שהשכנה העצבנית לא תראה אותי ותשאל מה אני עושה שם ואם קיבלתי רשות להיכנס. החתול הג'ינג'י ראה אותי מעבר לגדר, זיהה אותי ונכנס. כבר התחיל הקיץ אז שמתי לו מים. לא היה לי אוכל לתת לו. נכנסתי פנימה והוא בא אחרי. בפעם הראשונה לא היו בדירה חיות אחרות מלבדנו. ישבתי על הרצפה בישיבה מזרחית וקראתי לו. הוא התקרב והתחכך בי. ליטפתי אותו והייתי גאה בעצמי שאני מספקת קצת את הכמיהה שלו למגע, שהרי הוא לא מהחתולים שאנשים יעצרו ללטף ברחוב. הוא ישב איתי שם על הרצפה בדירה הריקה חצי שעה ונתן לי ללטף אותו. מדי פעם הלך לבדוק מה יש במסדרון וחזר לקבל עוד ליטופים. הייתי גאה בעצמי שאני מתעכבת ונשארת שם מעבר למתוכנן בגלל טוב ליבי והקושי שלי להתנתק מהחתול הזה.
כשבאתי שוב הבאתי לו פחיות של אוכל. הוא שמח, ושוב ישב איתי בדירה הריקה וביקש בעדינות ליטופים. חשבתי שבסופו של דבר הוא היה החתול האהוב עליי מהחצר, היה לו אופי נהדר, ידידותי אבל לא תובעני, שהריקנות הפתאומית מסביבנו עזרה לחשוף. לא יכולתי לקחת אותו איתי, לא היה לי לאן. החלטתי שאם הוא שרד ברחוב במצבו לפני שהגעתי, הוא ישרוד גם אחרי שאלך. ושאם אני יכולתי לגלות את הקסם שלו, גם הדיירים הבאים יוכלו.
ואז הדיירים החדשים נכנסו ולא חזרתי לשם יותר. לא ראיתי אותו יותר. חשבתי שאני אכתוב עליו פעם, כאילו שזה מה שייתן משמעות לקיום שלו או יצדיק את העובדה שזנחתי אותו.
חתולים הם החיה הכי זנוחה, כי יש יותר מדי מהם ואי אפשר לקחת את כולם, הם לא תובעים את מקומם בחייך כמו כלבים, קל יותר לשכנע את עצמך שהם חיות רחוב שיכולות להסתדר לבד. אבל לא רק חתולים – בכל דבר שאתה עושה אתה תמיד זונח מישהו, תמיד בוגד במישהו קטן וחלש ממך. ותמיד אתה חושב שיכולת לעשות אחרת למרות שאתה אומר בקול רם שלא יכולת. ואיכשהו צריך לשלב את העובדה הזו בחיים ולהמשיך.

דבר טיפש

טוב, בכלל לא הייתי אמורה לכתוב פוסט עכשיו. איזה ערב שהכנתי לי
איזה ערב!
שיא הערב סומן בשעה 21:05, אז התחלתי את הזפזופ בין שלוש תכניות במקביל – הראשונה והחשובה מכולן היא גמר קרב סכינים בערוץ 10, שם השף סטפן – שנראה טוב אבל יש לו שיניים מוזרות – מתחרה נגד אביב משה החתיך, מאיר אדוני הסקסי, ורועי סופר שהוא בסדר אבל השניים האחרים יותר לטעמי. מול קרב סכינים התמודדו גיא פינס בערוץ הבידור וסודות ילדי הפלא בערוץ אי. המשימה לא היתה קלה, בהתחלה לא עמדתי בקצב הזיפזופ, פספסתי ילד פלא או שניים, את בחירת המרכיב בקרב סכינים ורק אצל גיא פינס עוד עקבתי איכשהו אחר ההתרחשות. אבל עד מהרה נשרו המתחרים החלשים יחסית: סודות ילדי הפלא שקעה לתיעוד מייגע של סקריץ' מהצלצול הגואל. גיא פינס התחיל לקשקש משהו על פאני ארדן (אגב, היא גרה פה עכשיו?) ומצאתי את עצמי משתהה מול השפים. עד כדי כך גדל הפער בין שלוש המתחרות, ששכחתי להחזיר לילדי הפלא והפסדתי את הקטע שחיכיתי לו – סיפורה של קארן מאבא חורג אמא חורגת, שאביה ואמה האמיתיים חגגו לה על הכסף שהרוויחה בסדרה.
ואז, כשהייתי כבר לגמרי בתוך קרב סכינים, ניגש עודד מנשה לראיין את שף סטפן במטבח, ותוך כדי צעקות בצרפתית הוריד בטעות שתי מוחטות על משטח ההכנה*.
אחר כך כבר לא נשאר הרבה טעם לצפות. ניסיתי, נשארתי שם כשחיים כהן ודב'לה גליקמן מצצו בהנאה את שקדי העגל בקציפת הכמהין המעוטרת ברסיסי המוחטות, השתדלתי להסיח את דעתי מהאירוע ולהסביר לעצמי מדוע הייתי מעדיפה את מאיר אדוני על פני אביב משה למרות שאביב משה יותר חתיך, אבל זה כבר לא היה זה.
עכשיו אני כותבת את הפוסט, וברקע מגישים את המנה העיקרית בקרב סכינים. נסוגתי לעמדת מאזינה בלבד לעת עתה.
בכל מקרה, לא על זה רציתי לכתוב את הפוסט. זה פוסט שאני מתכננת לכתוב כבר איזה שבוע. ולצורך הפוסט הזה אני מעלה באוב את היישות הוירטואלית שפג תוקפה, ג'וני דו.
זוכרים שכתבתי פוסט קאמבק לפני כמה ימים? ושמתי קישור לסטיופיד ת'ינג של איימי מאן? אז ג'וני די נהנה מהשיר הזה. כאילו, כמו תמיד הוא לא אמר לי "נהניתי מהפוסט, נהניתי מהשיר", אלא פשוט זמזם לעצמו את הפזמון שוב ושוב עד שהסקתי את המסקנות. מה את חושבת על המילים? הוא שאל אותי לבסוף (או שהתנדבתי להסביר לו. זו לא ארוחת שמונה מנות של שף סטפן הפרטים לא חשובים כאן). אמרתי לו:
פעם ממש לא הבנתי את המילים. עיצבן אותי לשמוע את השיר הזה. אם את חושבת שהוא כל כך טיפש, אז למה את מצטערת שנפרדתם? למה את מקדישה שיר שלם כדי להסביר לו כמה הוא טיפש? ולמה אני צריכה לשמוע את היציאה הפתטית שלך?
כנראה שלא הבנתי איך אפשר לכעוס על מישהו ולהמשיך לאהוב אותו, או להתאכזב ממנו ולהמשיך לאהוב אותו, או לרצות שהוא יבין בדיוק איך וכמה הוא היה אידיוט, ועדיין לא להרפות ממנו. מאוחר יותר, למדתי להזדהות ולהבין כמה השיר הזה הוא יפה ונכון ונוגע ללב.
כי לדעתי, אמר ג'וני, הוא צודק. הבחור בשיר.
ברור מהשיר שגם הוא לא רצה להיפרד ממנה, אבל הוא נאלץ להרפות, כי היא שיגעה אותו. היא שרה שם "אתה אומר שהגזמתי, וכפיתי עליך לעזוב אותי, כאילו שזה היה רעיון שלי שתעזוב". בנאדם לא אומר דבר כזה למישהי סתם. אולי היא באמת הגזימה? אם הוא אמר שהוא חייב לעזוב ושהיא גרמה לזה, אז כנראה שהוא באמת לא רצה לעזוב, ושהיא גרמה לו לעשות את זה.
איך בדיוק הבנת מהשיר שהיא שיגעה אותו? הגנתי על איימי ובעצם על עצמי, כי הבנתי שאני הסאבטקסט של הטענה הזו, הבחורה שמשגעת אותך ומתישה אותך עד שאתה בורח.
ג'וני הסביר שוב איך הבחור ההוא רצה להישאר אבל היא שיגעה אותו ומה היא באה אליו עכשיו בתלונות אחרי שהיא בעצמה הבריחה אותו.
אבל זהו ג'וני, שזה לא העניין. נגיד שהיא שיגעה אותו. זה אפשרי, אמנים הם אגוצנטרים, ואיימי מאן נראית בחורה קצת משונה. נגיד שהיא שיגעה אותו לגמרי. שהיא רבה איתו כל בוקר וכל לילה, נעלבה מכל דבר, תחקרה אותו בלי סוף, שנאה את המשפחה שלו ואת החברים שלו, בדקה את הנייד שלו כדי לראות אם יש שם סמסים מהאקסית. נגיד שהיא שיגעה אותו.
ואז הוא החליט לעזוב. נגיד שהיא באמת הגזימה.
הטענה שלה, של השיר הזה, כלפי אותו בחור, לא נוגעת רק לנטישה.
השיר אומר – לא רק שאתה עוזב אותי, אתה רוצה שאני אשא באחריות לזה. אני הגזמתי, וזה לא השאיר לך ברירה אלא לעזוב. כאילו שזה היה רעיון שלי.
אבל לעזוב זו החלטה שלו. אפילו אם היא היתה, נניח, בוגדת בו, ההחלטה לעזוב היא עדיין שלו. מה, ג'וני, זה קרה לכולנו, לא? שעזבנו מישהו שלא רצינו לעזוב, וכעסנו עליו, כי הוא לא השאיר לנו ברירה. כי הוא הכריח אותנו לעשות את מה שלא רצינו לעשות.
ואז עברו כמה חודשים, או כמה שנים. וכשהסתכלנו אחורה, הבנו שההחלטה לעזוב היא תמיד שלנו. אפשר לבחור להישאר עם בן זוג מגזים, מזלזל, משקר, בוגד, אפילו מכה. הכל אפשר. הכל בחירה. כן זאת קלישאה, מה לעשות. ועוד קלישאה: רק כשאתה חזק מספיק כדי לקחת אחריות על ההחלטה לעזוב, אתה יכול להיות שלם איתה, ולהרפות ולהתקדם ולהגיד פאק כמה התייסרתי סתם בשנים האלה שעברו והרגשתי חסר אונים ושדפקו אותי סתם. לכן איימי מאן אומרת: אני לא זו שהערמת עליה. חשבת שהצלחת להפיל את האחריות עליי, אבל אתה עובד על עצמך. אז אני חושבת שאיימי צודקת כאן.
אה –
נגמרה התכנית.
שף סטפן ניצח.
*אני עצמי איני דוברת צרפתית, ונוהגת לירוק בזמן דיבור בעברית. אבל מכיוון שזה מעולם לא תועד בטלוויזיה, אני מרגישה שמותר לי לצחוק כשזה קורה לאחרים

אני פורשת בפניו את כל מה שידוע לי על הנושא, שאני אמורה להתמחות בו. אני לא מספרת שאת רוב העבודה עשיתי לפני שנתיים, וכל מה שהתיימרתי להוסיף לה בחודשים האחרונים, בניסיונות מקוטעים, לא גמורים ולא מותחלים, קרס. אפילו לא קריסה טראגית, אלא קריסה צפויה מגובה דשא. אני מנסה לדבר בביטחון אבל מגמגמת כשאני צריכה להזכיר שם באנגלית.
בכלל, מי יודע אם אני עדיין מבינה בזה משהו. אני רק מפנטזת שזה יהיה מאחורי. אין לי מה לשאול, אין לי מה להגיד. אני רק רוצה להוכיח שאני חכמה באמצעות ניסוחים מורכבים והדגמת יכולת ניתוח.
תוך חצי שעה זה נגמר. בנקודה הזו בזמן זה נגמר באופן חיובי. הוא אמר לי דברים מעודדים, אמר לי שיש לי בסיס להתחיל ממנו. ואני צריכה לקחת את הדברים שהוא אמר וליישם אותם על משהו. זו חלוקת העבודה. משם אני נוהגת בחזרה למשרד.
לפני כמה חודשים חיפשתי את רחוב גורדון בתל אביב. הוא נמצא לא רחוק ממני, אבל תמיד יוצא לי להקיף את העיר בדרך, כי נכנסתי לאיזה רחוב חד סטרי או שפספסתי את הפנייה. אני מנסה להכין את עצמי נפשית לעובדה שזה יקרה בכל פעם. וגם אז נסעתי לאורכן של כל מיני שדרות, כשאני מניחה שאני בכיוון הכללי של גורדון ושבסוף אגיע לשם, או לרחוב סמוך שאוכל לחנות בו ולחפש את רחוב גורדון ברגל. זה היה בקיץ, ועל השמשה הקדמית התחלפו כתמי שמש וכתמי צל מצמרות העצים בצידי השדרה. זה היה יפה ונהניתי לרגע, ורגע אחר כך חשבתי כמה עצוב שהעולם שלי הצטמצם ככה, שזו ההנאה היחידה שאני מסוגלת לחוות. רגעי הנחת שלי נובעים עכשיו רק מדברים מופשטים כמו כתמי אור וצל, ולא משום דבר מוחשי. אחר כך ראיתי בחור בלי חולצה שיושב על הבר של קיוסק, בשדרה אחרת. וגם אז ריחמתי על עצמי, כי הנחתי שאני אמורה להירתע ממנו, לחשוב כמה נורא זה לשבת בחוץ בשמש באמצע הקיץ, ולשבת באמצע הרחוב בלי חולצה, אבל קינאתי בו. הרגשתי שאני יכולה להסתכל על החיים רק מבעד למיגון של המכונית ולו אין שום חיץ בינו ובינם. אפילו לא בגד. אז יש לו כישרון שלי אין, ואולי זה כישרון שצריך לפתח ואני לא רוצה ולא יודעת להתחיל. חשבתי שהמחשבות האלה נוגות מספיק לניסוח ופרסום בבלוג שלי, שככה תהיה להם צורה ויהיה ערך מוסף לסבל הזה, אבל לא ניסחתי אותן ולא פרסמתי. לא היה לי כוח לתת להן צורה אחרי שחניתי ברחוב ריינס והלכתי לרחוב גורדון וחזרתי הביתה.
משם אני נוהגת בחזרה למשרד. בדיוק כשאני מעבירה תחנה, בגלגל"צ מכריזים על המנצח ב"מלחמת העולמות". אני לא יודעת נגד מי הם התחרו, אבל לינקין פארק הם המנצחים. לינקין פארק ואני עושים יחד את סיבוב הניצחון בדרך ליעד המוכר. מהמפסיד מתעלמים, והמנצח מקבל שלושה שירים בסוף השעה. זו חלוקת העבודה. כל השירים של לינקין פארק נשמעים כמו אותו שיר. אחד כבד, אחד שקט יותר, ואחד ישן לסיום: "ניסיתי כל כך והרחקתי כל כך, ובסוף זה אפילו לא משנה". זה כנראה נכון, אין לזה סוף, תמיד הכל נמחק וחוזרים לנקודת ההתחלה. אבל מזל שיש רגעים בדרך, שבהם אפשר להישען אחורה ולהנות מהמרחק שנחצה.

חגיגה גדולה!

                                  

"בחיים צריך לקחת ריזיקה" אומר גבר מבוגר שמדבר בפלאפון. הוא מייעץ למישהי בנוגע להשקעה כלכלית קטנה. ואחרי הסיבוב כשאני חוזרת דרך אותה פינה, הוא עדיין נמצא שם, ומספיק להשחיל את המילה "ריזיקה" פעמיים נוספות. מילה מעצבנת.
אני עצבנית כי אני עייפה, אגב. בזמן האחרון אני מתעוררת שעה, ולפעמים שעה וחצי, לפני השעון. זה הזמן הכי גרוע להתעורר. יש לי זיכרון ילדות, או נערות, של לילות ריקים – כאלה שבהם הלכתי לישון בלילה ותוך שניה נכנס הורה כלשהו להעיר אותי וכבר היה בוקר. לא הרגשתי את הלילה עובר בכלל, וזה תמיד היה מפליא. שנים שזה לא קרה. אני מתחילה לפתח תיאוריה, שעם השנים מגיעים למצב תודעתי שלא מאפשר לך שינה נטולת מודעות לחלוטין. אתה כל הזמן חולם ומתעורר ושומע את הקולות בחוץ. אתה תמיד מרגיש את הלילה עובר עליך.

זה קל להיסחף בזכרונות ילדות, של יקיצה לשבע אפס שבע והפסנתר של קפטן אוף הר הארט שאני מוכנה להישבע שהיה מתנגן בתכנית מדי בוקר. אפשר להגיד שזה היה יותר רומנטי מיקיצה לצפצוף השעון המעורר של הפלאפון, אבל האמת היא שלהתעורר זו בעיה בכל גיל