היום זה יום הריאליטי מהגיהנום – הישרדות ונולד לרקוד. לא נשאר הרבה מה לעשות, חוץ מלשבת ולקרוא בבלוגים. אולי עכשיו זה זמן טוב לדבר על החתול הג'ינג'י מהבניין שגרתי בו.
החתול הזה נראה מרתיע במבט ראשון – היה לו ראש ענק ורחב, כמו אריה שהתקלקל. המראה שלו היה כל כך לא מאוזן, שבאופן אוטומטי ציפית שההתנהגות שלו תהיה לא מאוזנת, ושאם תנסה לתקשר איתו באיזושהי דרך, הוא יתנפל עליך ביללות צרודות משוגעות.
היה חתול אחד שהאכלתי בחצר, ואחר כך באו עוד חתולים והסתכלו עליו ולא היה נעים לי מהם, אז שמתי גם להם אוכל. לא היתה לי שקית ענקית של אוכל כמו למאכילי החתולים המקצועיים, היתה לי שקית קטנה של מזון לא איכותי שהייתי קונה בכל פעם בסופר. לא יודעת למה לא עברתי לגדולה, אולי פחדתי מההתחייבות. והייתי מפזרת בחצר תלוליות, שלכל חתול תהיה תלולית ולא יריבו. תמיד פחדתי שאיזה שכן ישלוף את הראש מהחלון ויצעק עליי. בבניין ליד היתה מאכילת חתולים מקצועית, שהחתולים שאכלו אצלה גרו אצלה בחצר, והיו לה שמות בשבילם. פעם הייתי במיטה וניסיתי לישון באמצע היום, כפי שנהגתי לעשות. רוב הסיכויים שזו לא היתה שנת צהריים אלא שנת בוקר מתמשכת עד אחר הצהריים, עד לשעה שכבר מוזר להיות במיטה ואם מתקשרים אליך אתה מעמיד פנים שלא היית במיטה בכלל, אבל שומעים בקול שלך שכרגע קמת ואתה לא מצליח לעבוד עליהם, אז מזל שאף אחד לא מתקשר.
אז הייתי במיטה ומבחוץ שמעתי את החתולים בחצר צועקים, כפי שהם נהגו לעשות באותה עונה. הם הקשו עליי להירדם אבל ממילא לזמן לא היתה משמעות בעיניי ולא היה מאוד דחוף לי לישון או לקום או שקט או רעש. אבל כנראה שהשכנה מעליי נטרפה מהצעקות של החתולים, כי פתאום שמעתי אותה צורחת מהחלון "תשתיקי אותם! תשתיקי אותם את הילדים שלך!" ואז מישהו אחר ענה לשכנה שזה לא יפה ללעוג למאכילת החתולים ולקרוא לחתולים הילדים שלה, והשכנה העצבנית ענתה לו בתיעוב מודגש שאלה באמת הילדים שלה. בכל אופן, מאז פחדתי מאוד שאותה שכנה עצבנית תתפוס אותי על חם מאכילה אותם ותקרא להם הילדים שלי.
ואז באחת הפעמים כשכל חתול עמד מעל התלולית שלו ואכל, הגיע החתול הג'ינג'י עם הראש הענק. ישר ראיתי שהוא חולה, כי אחרת איך יש לו ראש כזה, אבל פחדתי להתקרב אליו ולברר מה יש לו.
אחר כך ראיתי אותו עוד כמה פעמים, ליד החניון או יושב על איזה אוטו. בכל פעם התפלאתי שהוא עדיין בחיים, הייתי בטוחה שהוא סובל ממחלה סופנית ותיכף ימות. עם הזמן, המפגשים המקריים איתו הפכו לאירוע משמח, כי בכל פעם רווח לי שהוא לא מת, ושכנעתי את עצמי שזה אומר שהמחלה שלו לא כזו סופנית. גם התחלתי לחכות שהוא יגיע להאכלות. הוא לא היה מבקר קבוע, וכשהוא לא הגיע התאכזבתי, כי רציתי להרגיש שאני מקלה עליו וחוסכת ממנו את הצורך לחפש אוכל לפחות.
בחורף, כשירד גשם חזק, הייתי משאירה את התריס פתוח לחתולים.  הקיפוד שלי לא היה חיה דומיננטית ולא הצליח כנראה למנוע את כניסתם, אז הוא ישב לצידם. השכנה העצבנית התקשרה לצעוק עליי שהיא ראתה את התריס שלי פתוח ושזה לא בסדר ושיפרצו לי לבית, ואני כבר לא זוכרת מה עניתי לה. גם החתול הג'ינג'י נכנס כמה פעמים, יחד עם חתול קטן יותר ומנוזל, שהתכרבל בחיקו על הספה והשאיר כתמי ריר ונזלת על הכריות. עדיין לא העזתי להתקרב אליו. שמחתי שאני מקלה על סבלו ונותנת לו מחסה מהגשם, אבל פחדתי שהוא יאבד את זה ויתקוף אותי אם אתקרב. הוא היה חתול שקט ואיטי, אף פעם לא הראה סימני תוקפנות, בכל זאת פחדתי ממנו.
אחר כך עברתי דירה. לחתול הקטן והמנוזל מצאתי בית, לג'ינג'י לא ניסיתי אפילו למצוא. שכנעתי את עצמי שהשכנה מאכילת החתולים המקצועית תדאג לו.
אחרי שהדירה התרוקנה מחפצים הייתי צריכה לחזור לשם עוד פעמיים שלוש, לקחת משהו ששכחתי, להחזיר מפתח. הדיירים החדשים עוד לא נכנסו, והמקום היה ריק לגמרי. יצאתי לחצר והתפללתי שהשכנה העצבנית לא תראה אותי ותשאל מה אני עושה שם ואם קיבלתי רשות להיכנס. החתול הג'ינג'י ראה אותי מעבר לגדר, זיהה אותי ונכנס. כבר התחיל הקיץ אז שמתי לו מים. לא היה לי אוכל לתת לו. נכנסתי פנימה והוא בא אחרי. בפעם הראשונה לא היו בדירה חיות אחרות מלבדנו. ישבתי על הרצפה בישיבה מזרחית וקראתי לו. הוא התקרב והתחכך בי. ליטפתי אותו והייתי גאה בעצמי שאני מספקת קצת את הכמיהה שלו למגע, שהרי הוא לא מהחתולים שאנשים יעצרו ללטף ברחוב. הוא ישב איתי שם על הרצפה בדירה הריקה חצי שעה ונתן לי ללטף אותו. מדי פעם הלך לבדוק מה יש במסדרון וחזר לקבל עוד ליטופים. הייתי גאה בעצמי שאני מתעכבת ונשארת שם מעבר למתוכנן בגלל טוב ליבי והקושי שלי להתנתק מהחתול הזה.
כשבאתי שוב הבאתי לו פחיות של אוכל. הוא שמח, ושוב ישב איתי בדירה הריקה וביקש בעדינות ליטופים. חשבתי שבסופו של דבר הוא היה החתול האהוב עליי מהחצר, היה לו אופי נהדר, ידידותי אבל לא תובעני, שהריקנות הפתאומית מסביבנו עזרה לחשוף. לא יכולתי לקחת אותו איתי, לא היה לי לאן. החלטתי שאם הוא שרד ברחוב במצבו לפני שהגעתי, הוא ישרוד גם אחרי שאלך. ושאם אני יכולתי לגלות את הקסם שלו, גם הדיירים הבאים יוכלו.
ואז הדיירים החדשים נכנסו ולא חזרתי לשם יותר. לא ראיתי אותו יותר. חשבתי שאני אכתוב עליו פעם, כאילו שזה מה שייתן משמעות לקיום שלו או יצדיק את העובדה שזנחתי אותו.
חתולים הם החיה הכי זנוחה, כי יש יותר מדי מהם ואי אפשר לקחת את כולם, הם לא תובעים את מקומם בחייך כמו כלבים, קל יותר לשכנע את עצמך שהם חיות רחוב שיכולות להסתדר לבד. אבל לא רק חתולים – בכל דבר שאתה עושה אתה תמיד זונח מישהו, תמיד בוגד במישהו קטן וחלש ממך. ותמיד אתה חושב שיכולת לעשות אחרת למרות שאתה אומר בקול רם שלא יכולת. ואיכשהו צריך לשלב את העובדה הזו בחיים ולהמשיך.

3 תגובות to “”

  1. הכלכלן המתוסכל Says:

    מצוין.

  2. איציק Says:

    אין לך מושג כמה הסיפור רלוונטי אלי עכשיו. עוד מוקדם בשבילי לפרט אבל שמחתי לקרוא.

  3. אדר Says:

    איזה יופי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: