אני פורשת בפניו את כל מה שידוע לי על הנושא, שאני אמורה להתמחות בו. אני לא מספרת שאת רוב העבודה עשיתי לפני שנתיים, וכל מה שהתיימרתי להוסיף לה בחודשים האחרונים, בניסיונות מקוטעים, לא גמורים ולא מותחלים, קרס. אפילו לא קריסה טראגית, אלא קריסה צפויה מגובה דשא. אני מנסה לדבר בביטחון אבל מגמגמת כשאני צריכה להזכיר שם באנגלית.
בכלל, מי יודע אם אני עדיין מבינה בזה משהו. אני רק מפנטזת שזה יהיה מאחורי. אין לי מה לשאול, אין לי מה להגיד. אני רק רוצה להוכיח שאני חכמה באמצעות ניסוחים מורכבים והדגמת יכולת ניתוח.
תוך חצי שעה זה נגמר. בנקודה הזו בזמן זה נגמר באופן חיובי. הוא אמר לי דברים מעודדים, אמר לי שיש לי בסיס להתחיל ממנו. ואני צריכה לקחת את הדברים שהוא אמר וליישם אותם על משהו. זו חלוקת העבודה. משם אני נוהגת בחזרה למשרד.
לפני כמה חודשים חיפשתי את רחוב גורדון בתל אביב. הוא נמצא לא רחוק ממני, אבל תמיד יוצא לי להקיף את העיר בדרך, כי נכנסתי לאיזה רחוב חד סטרי או שפספסתי את הפנייה. אני מנסה להכין את עצמי נפשית לעובדה שזה יקרה בכל פעם. וגם אז נסעתי לאורכן של כל מיני שדרות, כשאני מניחה שאני בכיוון הכללי של גורדון ושבסוף אגיע לשם, או לרחוב סמוך שאוכל לחנות בו ולחפש את רחוב גורדון ברגל. זה היה בקיץ, ועל השמשה הקדמית התחלפו כתמי שמש וכתמי צל מצמרות העצים בצידי השדרה. זה היה יפה ונהניתי לרגע, ורגע אחר כך חשבתי כמה עצוב שהעולם שלי הצטמצם ככה, שזו ההנאה היחידה שאני מסוגלת לחוות. רגעי הנחת שלי נובעים עכשיו רק מדברים מופשטים כמו כתמי אור וצל, ולא משום דבר מוחשי. אחר כך ראיתי בחור בלי חולצה שיושב על הבר של קיוסק, בשדרה אחרת. וגם אז ריחמתי על עצמי, כי הנחתי שאני אמורה להירתע ממנו, לחשוב כמה נורא זה לשבת בחוץ בשמש באמצע הקיץ, ולשבת באמצע הרחוב בלי חולצה, אבל קינאתי בו. הרגשתי שאני יכולה להסתכל על החיים רק מבעד למיגון של המכונית ולו אין שום חיץ בינו ובינם. אפילו לא בגד. אז יש לו כישרון שלי אין, ואולי זה כישרון שצריך לפתח ואני לא רוצה ולא יודעת להתחיל. חשבתי שהמחשבות האלה נוגות מספיק לניסוח ופרסום בבלוג שלי, שככה תהיה להם צורה ויהיה ערך מוסף לסבל הזה, אבל לא ניסחתי אותן ולא פרסמתי. לא היה לי כוח לתת להן צורה אחרי שחניתי ברחוב ריינס והלכתי לרחוב גורדון וחזרתי הביתה.
משם אני נוהגת בחזרה למשרד. בדיוק כשאני מעבירה תחנה, בגלגל"צ מכריזים על המנצח ב"מלחמת העולמות". אני לא יודעת נגד מי הם התחרו, אבל לינקין פארק הם המנצחים. לינקין פארק ואני עושים יחד את סיבוב הניצחון בדרך ליעד המוכר. מהמפסיד מתעלמים, והמנצח מקבל שלושה שירים בסוף השעה. זו חלוקת העבודה. כל השירים של לינקין פארק נשמעים כמו אותו שיר. אחד כבד, אחד שקט יותר, ואחד ישן לסיום: "ניסיתי כל כך והרחקתי כל כך, ובסוף זה אפילו לא משנה". זה כנראה נכון, אין לזה סוף, תמיד הכל נמחק וחוזרים לנקודת ההתחלה. אבל מזל שיש רגעים בדרך, שבהם אפשר להישען אחורה ולהנות מהמרחק שנחצה.

7 תגובות to “”

  1. איציק Says:

    ראשית, שיהיה בהצלחה במה שלא יהיה. שנית, אמנם הטקסט קצר אבל מאוד מזכיר את התסריטים של קמרון קרו, הבמאי והתסריטאי האהוב עלי, מעולה.

  2. אורן Says:

    למה, בעצם, לפרסם רק מחשבות נוגות מספיק?

  3. ברק פיטוסי Says:

    אני לא בטוח שאם תשבי בלי חולצה בקיוסק באיזו שדרה (שטופת שמש ככל שתהיה) זה מה שיעשה לך את היום.
    אני די בטוח שלהיפך.
    בפעם הבאה, במקום ללכת לאוטו והביתה (עם או בלי גלגל"צ) לכי לים. הליכה על החוף (אפילו בחורף כשהים אפור וזועף) מנקה הרבה מועקות ושוטפת את הנוגות.

  4. idit Says:

    🙂 כן, אני חייבת להודות שמעולם לא חשבתי לשבת ככה בקיוסק בעצמי. ואיפה זה הים?
    ותודה איציק, ושאלה טובה אורן. כנראה כי ככה זה יוצא מוצלח יותר, ברוב המקרים

  5. לא Says:

    יש סיכוי לא רע שהרחוב החד סטרי ליד גורדון שנתקעת בו הוא הרחוב שבו גרתי עד לא מזמן.
    שמא זה אומר בעצם? כלום כנראה.

  6. idit Says:

    זה אומר שעכשיו אני אצטרך מאוד להתאמץ כדי לעבור דרך הקיבוץ שלך כשאני הולכת לאיבוד
    (יש אינטרנט בקיבוץ?)

  7. לא Says:

    אין. וגם רוכבים על גמלים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: