מה שמוזר הוא, שבמציאות אני ממש יפה. יש לי יופי נדיר, שפותח לי דלתות, כספות ורגליים בכל אשר אלך.
כאן המקום לציין שאם אתם אוהבים להתקטנן על דקויות סמנטיות, אז למעשה היופי שלי מעולם לא פתח לי כלום, ובעצם עדיין לא קיבלתי אינדיקציה ממשית מהעולם לקיומו, אבל אני אופטימית. מי יודע, אולי זה יקרה מחר?
ולמרות שאני מאוד מאוד יפה, משום מה מתמונת הפספורט ניבטת דמות כעורה למדי, עם ראש ענק. באמת מוזר. גם הסתרקתי שניה לפני שנכנסתי, ובתמונה נראה כאילו לא הסתרקתי שבועיים. אני גם מאוד עדינה וביישנית, כמו פרח שברירי הנחבא בגומחות מוגנות ונסתרות, ולכונפה בתמונה יש הבעה של "למה מה קרה, אמאש'ך!".
על הצג מהבהב מספר 84. אני מספר 193. יש לי שני ספרים באוטו, אבל לא לקחתי אותם איתי. חבל. הייתי יכולה לקרוא, או לפחות להעמיד פנים שאני קוראת ולהשתמש בספר כחיץ ביני ובין העולם, וכאמצעי להגדרה עצמית. אני זו שקוראת את שנת הבשרים שלי. אני זו שקוראת את מוסקבה פטושקי. אני זו שקוראת את לונדון אורביטל, בשפת המקור. כן כן, אני בכלל מלונדון, אני. הניחו לי, לבנטינים מזיעים ושעירים שכמותכם.
כדי להעסיק את עצמי אני בוהה שוב בתמונת הפספורט ותוהה איך מכשיר שאמור לתעד את המציאות הצליח להפיק ייצוג כה פיקטיבי ומסולף שלי. בצד הדלפק תלויות תמונות הפספורט של כל הסלבז שהיו שם. אני זוכרת מרב מיכאלי, עפר שכטר, ענבל גבריאלי… היו שם הרבה. היה משהו מעודד במחשבה שגם אנשים מצליחים כמותם לא התארגנו על תמונת פספורט בזמן, ונאלצו להשתמש בשירותי הצלמניה מפקיעת המחירים הצמודה למשרד הפנים.
היו שם הרבה, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, נראו כמו עצמם. רק אני, היתה איזו בעיה במצלמה כנראה. בתאורה. כן. "שמונה?" שואלת אותי המוכרת. "ארבע" אני עונה לה בקול מתכתי צונן, מלא בוז. תסתכלי עליי, תראי איזו בחורה יפה אני, ותגידי לי: מה לעזאזל יש לי לעשות עם שמונה תמונות של הבחורה המכוערת הזו?
פיפל ווטשינג יכול להסיח מעט את דעתך מעצמך. נכנס אחד במראה ארי, אוחז בידו של ילד ארי קטן. על החולצה שלו כתוב משהו בגרמנית. לא נעים לומר, אבל הוא באמת נראה קצת כמו אדם עליון בין כולנו. אני חושבת: מה איבדת פה? מה אתה מטורף? תחזור לגרמניה. זה בסדר, אתה לא אשם. אתה לא צריך להזיע פה ולשלם על הפשעים של סבא שלך.
אחריו בתור אחד שדומה מאוד לסולן של קראודד האוס. גם הוא נוכרי לדעתי. מעבירה דקה בבהייה בפניו הניו זילנדים הנעימים. אני חושבת שהוא שם לב, אבל שיקפוץ לי. אמאש'ך. אחר כך גם הוא מסיים ועוזב. היי, אני צועקת אחריו בלב. קח את מזג האוויר איתך! (אני מאוד נהנית מעצמי. אבל לא במידה כזו שתעסיק אותי כאן במשך שעה ויותר)
שורה לפני, בצד, יושבים ערסית וחנון. הערסית היא ממש סטריאוטיפ מעליב של ערסית. פרנץ' בציפורניים, שיער מחומצן ומוחלק למוות, אסוף בתופסן פלסטיק ענקי. כפכפי ים של ערסים. אוברול ג'ינס קצרצר, עם טלאי בצורת כוכב. כפתורים בצד. אני חושבת, כשהיא הולכת להשתין, היא צריכה להתפשט לגמרי.
החנון הוא חנון משוקם. שיער קצוץ, משקפיים, מכנסי ברמודה ותיק צד. סימני השיקום: יש לו זיפים. הברמודה תלויים עליו ברישול וחושפים שוליים של בוקסר אדום מהוה. הוא יושב בפישוק רחב. כאילו למד לתבוע את מקומו בעולם ולא להתנצל. אבל אני בטוחה שהוא עדיין שולט באיי די אנד די. ועדיין מפחד.
אני תוהה אם הם התיישבו זה לצד זו בכוונה. זה יהיה מאוד מפתיע לגלות שהם הגיעו יחד, או שהם מכירים בכלל.
המספר המהבהב על הצג מתחלף ל-87. אישה מוזרה מעט מדדה לכיוון האשנב. היא נראית כאילו לא ברור לה לאן לגשת, ואיך. אבל בסופו של דבר היא מתיישבת. שתי שניות אחרי מזנקת עליה הערסית. רוכנת אליה, אומרת לה משהו בכעס, אומרת משהו לפקידה עם תנועות ידיים כעוסות. האישה קמה. הערסית מסתובבת אחורה לחנון, וצועקת "יש לה מספר 175, אתה מבין? ועכשיו זה 87! חוצפה!"
הפקידה נראית המומה ונעלבת, אבל היא משתדלת להגיב בזעם כדי לכסות על זה. "מה זה?" היא מחזירה לערסית "היא בקושי הספיקה להתיישב! לא באים ככה ישר! מה זה!" הערסית חוזרת למקומה וממשיכה לדבר, ספק לחנון ספק לפקידה.
"לא, פשוט לא בודקים את המספרים!"
"אנשים כל הזמן נכנסים ככה!"
"חוצפה!"
החנון עונה לה משהו מאשר. נראה שגם הוא עצבני. בתור חנון משוקם אסור לו שידפקו אותו. נדמה שהתקרית הזו קירבה ביניהם.
אחד חדש מתיישב לא רחוק ממני. אני אומרת לעצמי שהוא התיישב בכוונה באזור שלי, כי אני מאוד יפה, ויש לו תכניות להתחיל איתי.
הערסית יורה מבטי זעם לכיוון הפקידה, והפקידה, שעדיין נראית נסערת, מחזירה לה. ואז הפקידה קמה ונעלמת מאחור במסדרון.
ההוא שיושב באזור שלי מחטט בעין, מוציא משם איזה גוש, וממולל אותו באצבעותיו. אחר כך נותן פליק קטן עם האצבע ומשגר אותו לרצפה.
אני חושבת שאם הוא היה מתכוון להתחיל איתי, הוא לא היה עושה את זה.
אולי יש לו בעיות ראייה. אולי הגושים בעיניים שלו מונעים ממנו להבחין ביופיי.
הפקידה חוזרת עם גבר אפרפר וחמור סבר. היא מתיישבת והוא נשאר לעמוד בסמכותיות. היא מצביעה על הערסית ואומרת “והיא בקושי הספיקה להתיישב!" הגבר מביט אל הקהל המעוך בסמכותיות. הערסית עונה משהו פלוס תנועות ידיים כעוסות. החנון קם וניגש לאשנב. "זה לא היה ככה", הוא מציב את עצמו בהפגנתיות מול הגבר הסמכותי. "בדיוק, תגיד לו אתה!" מחזקת אותו הערסית ממושבה. החנון מתאר לגבר הסמכותי את מה שקרה מהפרספקטיבה שלו. בסוף הוא אומר: "פשוט לא בודקים פה את המספרים".
עכשיו אני די משוכנעת שהם לא מכירים, הערסית והחנון. כי אם הם היו זוג, למשל, זה היה טבעי שהוא יתערב, והיא לא היתה אומרת "תגיד לו אתה". היא לא היתה מתייחסת אליו כאל עד לטובתה, היא היתה מתייחסת אליו ואליה כאל יחידה אחת.
הגבר הסמכותי עוזב. אני מקווה שהפקידה לא הסתבכה בגלל העניין. היא מנסה להתעלם עכשיו מהערסית, די בטוח שזה הרס לה את היום, לפקידה.
בסיפור הזה אני בעד הפקידה. כי אני לא חושבת שהאישה ההיא ניסתה להערים על מישהו. היא נראתה לי די אאוט. ואני מאוד מזדהה עם אנשים שהם אאוט. אני חושבת שהיא פשוט לא הבינה, התבלבלה. אני לא חושבת שהערסית היתה צריכה להאשים את הפקידה בזה. וגם לא להגיד "חוצפה".
אבל למרות שאני בעד הפקידה, יש משהו מרגש בהתקרבות בין הערסית והחנון. באופן משונה, אני גם בעדם כזוג.
אני מקווה שהפקידה לא תיאלץ לטפל בערסית. זה יהיה לא נעים. והנה כשמגיע תורה של הערסית, היא נכנסת לאשנב הצמוד, כנראה לרווחת כולם. הפקידה נשענת לכיוון חברתה באשנב הצמוד ואומרת לה משהו. די ברור שהיא בחרה לדבר איתה דווקא עכשיו כדי לעכב ולעצבן את הערסית. היא רוצה להחזיר לעצמה מעט מהכוח שאיבדה. היא מרגישה מושפלת.
החנון נכנס בינתיים לאשנב אחר. אז הם באו כל אחד למטרותיו? כן, כמעט בטוח שלא מכירים.
האולם הולך ומתרוקן, ואני כולי מרוכזת בערסית ובחנון. מה יקרה אחרי שיסיימו את ענייניהם? האם כשתחלוף על פני האשנב שלו, היא תגיד לו שלום, תודה, משהו?
הערסית מסיימת, קמה, מדברת בפלאפון תוך כדי הליכה. מתקרבת לאשנב שלו, וברגע שהיא מגיעה לשם, גם החנון מסיים וקם. איזה תזמון! זה אות משמיים! אני חייבת לראות אם הם מדברים, אם היא מנתקת את הפלאפון בשבילו. אם הם ממשיכים ללכת יחד. אבל הם יוצאים מטווח הראייה שלי. האם אני אקום ואלך אחריהם, אחרי שני אנשים זרים זה לזו, ולי? או שאניח לזה?
אני חייבת סוף לסיפור. אני קמה ויוצאת מהאולם, לבדוק אם הם הולכים יחד. אבל אני מספיקה לראות רק את הדלת נסגרת מאחוריהם. האם הם יצאו ביחד או כל אחד בנפרד? האם הם דיברו? אמרו שלום או פתחו בשיחה ממש? אני כבר לא אדע, הסיום שלי נעלם מאחורי זכוכית חלבית ועליה כתובת של משרד הפנים.
מה המספר שלך? שואל אחד לידי כשאני חוזרת לשבת. 193. קחי, הוא מושיט לי פתק עם המספר 184. מישהו שהיה כאן לפניו נתן לו מספר קרוב יותר, אז הוא מעביר את זה הלאה.
הוא יושב לידי כבר שעה ולא הציע לי את המספר. אני חושבת שהוא הבחין בקיומי רק כשקמתי לעקוב אחר הערסית והחנון. באותו רגע הוא בטח ראה פתאום כמה שאני יפה.
? 