אל תחפש לעומק זה נורא רדוד

מאוד מספק לא לצפות בכוכב נולד באופן סדיר. לצפות בתכנית הזו זה כמו להצביע למפלגת העבודה – אתה משוכנע שזה נחוץ תוך כדי, וממרחק של כמה חודשים אתה מרגיש שעבדו עליך.

זו העונה הראשונה שאני לא ממש עוקבת אחריה, חוץ מהעונה השלישית, עם סעדו, שאת חלקה פספסתי, אבל בעונה ההיא אף אחד לא ממש צפה*, אז זה לא נחשב.

וסוף סוף אני מבינה קצת איך מרגישים האנשים האלה – שצריך להרוג אותם, אגב – שאין להם טלוויזיה בבית כי זה מזהם את המוח. כן, אני יודעת שיש שיר כזה שנקרא "את מקנאה", אבל אני לא יודעת לשיר אותו, אני לא יודעת מי כתב אותו ולמה זה מצחיק להזכיר אותו כל הזמן. אח, האליטיזם, הטוהר, הניקיון, הבדלנות. איך לא ניסיתי את זה קודם?

לפעמים אני כל כך נהנית מזה, עד שאני מדמיינת שניתקתי את הכבלים, שמעולם לא התחברתי לכבלים, שאני משתמשת במכשיר הטלוויזיה כמצע לערום עליו ספרי מופת, שמעולם לא היתה לי טלוויזיה, שמעולם לא ידעתי מה זה ארץ נהדרת, כשאנשים  עשו חיקויים של לובה הייתי עונה להם "מה זה לובה? זו מישהי מרוסיה?",והייתי אומרת "עוזי כהן? הוא לא איזה מישהו מהליכוד?" והייתי אומרת "אורי גלר? זה לא אחד מהסבנטיז?" והייתי אומרת "דוגמניות? אבל מה כבר יש להגיד על דוגמניות? איך זה מחזיק תכנית? אני לא מבינה. האם יש להן דברים אינטליגנטיים לומר?"

אז אני לא צופה בכוכב נולד בעונה הנוכחית. לא ממש. בעיקר לא. יותר לא מכן. רק שאני עדיין קוראת את הביקורות בבלוגים. ואני עדיין שומעת סיפורים על זה מדי פעם, ואם ביום שישי, אני נגיד אצל ההורים? אז אין לי ברירה כי כולם מצטופפים סביב החרא הזה ואומרים דברים כמו "זה הכל קומבינה, איך כולם פתאום החליטו לתת חסינות לנדב קדמון?". באותם רגעים אני ממש משתדלת לקבור את עצמי בתוך אחד מכרכי "בעקבות הזמן האבוד" שאני נושאת עמי לכל מקום, אבל זה קשה להתרכז ככה. קשה.

הלילה חלמתי שאני מתחרה בכוכב נולד. נתנו לנו מבחר מצומצם של שירים לבחור מתוכם, ואני נתקעתי עם איזה שיר אפור, שלא הצלחתי לשנן את מילותיו. והמלבישה הזונה הלבישה אותי בחולצת פלאנל וחצאית ארוכה. לא חצאית ארוכה מגניבה, חצאית ארוכה כבדה כזאת של דתיות. וכאילו, חולצת פלאנל וחצאית ארוכה? מה הקשר? זה השילוב הכי גרוע שיכול להיות. הם סימנו אותי להיכשל, זה היה ברור לי. הם ידפקו לי את העיבוד, יגבירו את הסאונד של הלהקה ויטביעו אותי, הם יתנו לי תאורה לא מחמיאה, הם יתנו חסינות לנדב קדמון. נשאר לי רק לגמגם את הביצוע שלי לשיר ולעמוד במסדר מול כיתת הירי המטאפורית, בציפייה לירייה המטאפורית (המון מטאפורות יהיו שם, והשורה התחתונה תהיה שיעיפו אותי קיבינימט).  ולמחרת יכתבו עליי בבלוגים: אלוהים אדירים, מה היא לבשה?!

נותרה דקה עד לעלייה שלי לבמה, ואני עדיין בחדר ההלבשה. מנסה למצוא נחמה אצל אחד המתמודדים האחרים, אבל כולם עסוקים בעצמם ואף אחד לא שם עליי. בכלל כולם שם חארות כאלה, וממש לא כמו שהם עושים את עצמם בשידור חברים ותומכים. אין להם שום עניין לדבר איתי או להראות אמפתיה כלפיי, אולי הם אפילו מנסים להכשיל אותי. ולעזאזל, אני לא זוכרת משפט אחד שלם מהשיר הזה.

ברגע האחרון אני מחליטה שלא אלך כצאן לטבח, לא אראה לכל עם ישראל את חוסר השליטה שלי במילות השיר. תחשבי על שיר שאת מכירה בעל פה, אני אומרת לעצמי. משהו שאת לא צריכה לעשות חזרות עליו, שאין שום סיכוי שבעולם שתפשלי בו.

עכשיו, במציאות אני יודעת מלא שירים בעל פה, אבל בחלום היה רק שיר אחד ויחיד שהיה ברור לי שאדע את כל מילותיו. והחלטתי לשיר אותו. ומפני שהיה מאוחר מדי להודיע ללהקה, החלטתי לשיר אותו א-קפלה. הייתי משוכנעת שכך אחשוף את איכויותיו הנסתרות ואת הליריות הנוגה שבו.

וקראו המון פעמים בכריזה "עידית, לבמה!"

"עידית!"

"עידית!"

"עידית!"

ויכולתי לשמוע את התהיות, והלחשושים והרטינות של אנשי ההפקה, ולהרגיש את הזעם שלהם, כי אני מעכבת את התכנית, והתכנית צריכה לתקתק, צריכה לתקתק במסלול הצפוי עד להדחתי המתוכננת. אבל לא יצאתי, כי הייתי עסוקה בחיפוש מכנסי ג'ינס שיחליפו את החצאית המזעזעת ההיא. בסוף מצאתי זוג, שלא ישב עליי משהו, אבל היה עדיף על החצאית. ובכלל לא משנה איך הם יושבים עליי, משנה הכוונה, שאני מלבישה את עצמי ושרה את עצמי וכו'.

ועליתי לבמה, וכל מי שלא התלהבו ממני מלכתחילה כבר היו ממש עצבניים עכשיו. וניסיתי לכבוש אותם בקסם האישי שלי. עמדתי ככה קצת נבוכה ומתנצלת (קיוויתי שאגע לליבם), ואמרתי "הייתי אמורה לשיר היום את השיר הזה והזה, אבל בעיניי כוכב נולד היא תכנית על הצלחה כנגד כל הסיכויים, וכדי לכבד את הנושא הזה, אני רוצה לשיר היום את השיר שמתקשר אצלי יותר מכל שיר אחר להצלחה, ולעליה מטאורית לכוכבות בגיל צעיר. אז אני אשיר לכם עכשיו, א-קפלה, את לא כולל שירות".

ואני רואה ככה בעיניים שלהם שקצת הצלחתי לשכנע אותם, ושמעניין אותם לשמוע את הביצוע שלי לשיר. אבל לפני שאני מתחילה לשיר, הלהקה פוצחת בנגינת הליווי לשיר שהוקצה לי במקור. "לא, לא", אני מסמנת להם. "זה א-קפלה, תפסיקו". אבל הם ממשיכים לנגן. "מיטלמן, תפסיק לנגן!" אני ניגשת אליהם, "די נו! זה לא השיר!" אבל הם ממשיכים לנגן. והקהל שכבר היה מוכן לביצוע א-קפלה מרגש שוב מתחיל להתעצבן מהבלגן שנגרר על הבמה.

"טוב" אני פונה בייאוש לאחד השופטים – שהוא כמובן לא באמת שופט בכוכב נולד, אלא איזה בוס לשעבר או מפקד שהיה לי בצבא או מרצה מהאוניברסיטה, אתם יודעים איך זה בחלומות – "אז אולי אני פשוט לא אשיר וזהו?!"

"רעיון טוב! ביי!" הוא עונה ומגרש אותי מהבמה. הוא תמיד היה מניאק, עם מעט מאוד הבנה ביחסי אנוש. ובחלום הוא לא שונה. חשבתי שבחלום אפשר להתפרק ולהרביץ לאנשים האלה, אבל גם כאן אני מפסידה לו והוא מקבל את המילה האחרונה ולוקח ממני את הרגע המיוחד שלי.

אז אני יורדת מהבמה בתחושת פספוס. חבל שלא היתה לי הזדמנות לשיר בפניהם את לא כולל שירות, אני חושבת שאולי זה היה יכול לגאול אותי מהדחה, אבל עכשיו לעולם לא נדע. ומעניין אם הם ידיחו היום עוד מישהו למרות שעזבתי, ואם זה לא ידפוק את מספר השידורים המתוכנן שלהם. טוב, מה זה משנה בעצם. חבל מאוד, אבל זה נגמר.

רק ביציאה מהבניין אני מבינה שזה בכלל לא נגמר, זה רק התחיל. כי הכל צולם והוקלט. וזה היה שלב א', הסוף שלי באולפן. והשלב הבא הוא שלב ב', הסוף שלי לעיני האומה. אוי לא, איך הם יערכו את זה. איך הם יוציאו אותי. הם הרי יעשו כמיטב יכולתם לגרום לי להיראות מטורפת. כל המדינה תראה אותי עומדת כמו טיפשה וצועקת על מיטלמן! ההשפלה, ההשפלה. ואלוהים אדירים, מה יכתבו עליי בבלוגים?

*טכנית, הרייטינג בעונה השלישית של כ"נ, זאת עם סעדו, היה גבוה יותר מהרייטינג בעונות שקדמו לה. אבל זה לא משקף**.

** לא משקף אמרתי.

16 תגובות to “אל תחפש לעומק זה נורא רדוד”

  1. Morin Says:

    לחלקנו אין טלוויזיה כי טלוויזיה זה יקר: גם המכשיר, גם מנוי לכבלים/לווין. ובכל מקרה, אין זמן לזה.

  2. לוטה בערפל Says:

    יש רדוד, ויש את הרדוד שלך עידית, שאולי זאת רק אני, אבל יש לו קצת יותר עומק ושכבות משאר הרדודים.
    חוצזה, גם אני לא ממש רואה כוכב נולד, והפוסט הזה מאוד מצחיק את האוכלוסייה שרואה את התוכנית גיהנום הזה כשהיא לא מצליחה למצוא משהו טוב יותר לעשות בשישי ו/או שבת בערב.
    אחלה בחלה.

  3. הכלכלן המתוסכל Says:

    סוף סוף אני מבינה קצת איך מרגישים האנשים האלה – שצריך להרוג אותם, אגב – שאין להם טלוויזיה בבית כי זה מזהם את המוח.

    תמותי, כבר אמרתי?
    וחוצמזה, את יש לך בעיה את. בעיה קשה. יותר מאחת, למען האמת. מה שלא הופך אותך לפחות יפה, כי אם ליותר יפה. הופך אותך לאלילה יוונית, כמעט. אולי אלילה בלקנית, שזה קרוב ליוון, אבל בלי הפרסטיז'. כן, אלילה בלקנית נאווה, תמירה, טמירה ומכשפת. להביט בך זה כמו להביט בשמש. אולי לא בשמש, אולי להביט בפנס הרחוב הבודד בסוף הרחוב. זה שלפעמים לא עובד כי העירייה מנסה לחסוך על חשמל. אבל בכל מקרה, כשהוא כבר כן עובד, אז אתה מביט ומביט, מהופנט כעש, ומסתנוור. מסתנוור ובוכה, מרוב יופי והוד. מרוב עוצמה מנחמת. בתוך תוכך אתה מקווה שתוכל להינתק מן הקרקע ולרחף באוויר בתוך אלומת אורו הקלושה של הפנס. לעלות מעלה מעלה ולחבק אותו חיבוק של עולל את אימו. אבל זה לא לעולם לא קורה, ואתה נשאר תקוע עם עצמך על הקרקע. עומד בקצה הרחוב, היכן שנגמרות המכוניות ומתחילה דרך העפר, על יד חדר הזבל הגדול. עומד ובוכה.

    ובנימה אחרת, אני חלמתי הלילה שהאבא של אברום בורג הוא אריך קסטנר. מה זה אומר?

  4. לוטה בערפל Says:

    קצת רגישים אלה בלי הטלוויזיה, אה?

  5. עומר Says:

    שתי מילים שכבר אמרתי בהקשר הזה. Chart Throb. וזה מגיע בפורמט של ספר שאפשר לשים מעל הטלוויזיה והכל.

  6. idit Says:

    לקח לי שנים, אבל סוף סוף מצאתי אנשים (וירטואליים, בסדר, אז מה, לא להתקטנן)  שמזהים עומק ברדידות שלי, ואף מעריכים אותי מספיק כדי להמליץ לי על ספרים.
    וכלכלן: זה אומר שאריך קסטנר היה מתבאס ממך מאוד.

  7. הכלכלן המתוסכל Says:

    שימי לב לידיעה המרעישה, עכשיו בוואינט:
    הנשיא אסד זומם על הבלוג שלך!

  8. idit Says:

    לא מותק, זה רק צחי הנגבי שאומר שהנשיא אסד זומם על הבלוג שלי. ומה יש לזמום על הבלוג שלי? רק כתבתי נדב קדמון והנה העיפו את נדב קדמון ונהייתי לא אקטואלית.

  9. ק.ה. רומינגה Says:

    את גם היית אמורה לומר את ה"מובן?!" בגרסת הא-קפלה, או שהיית משאירה את התפקיד למיטלמן?

    (אנשים עם מסכי פלזמה לא יכולים לערום ספרי מופת*)

    *אלא אם יש להם חוש איזון\שיווי משקל יוצא מן הכלל והם מצליחים להעמיד את "מוסקבה פטושקי" על הצד.

  10. idit Says:

    אני הייתי אומרת הכל, הכל. לא סומכת על מיטלמן הזה בשיט.
    מוסקבה פטושקי הגיע לפני שבועיים בדואר, ועדיין לא התחלתי לקרוא.

  11. אדר Says:

    את מצחיקה.
    יש לי חלומות דומים: פעם חלמתי שניגשים אלי ברחוב ומציעים לי להיות מגישה באקזיט, ושיעשו לי מייקאובר וילמדו אותי להיות מנחה מגנובית. ואני הסכמתי וממש התרגשתי, ואז התעוררתי ונשארתי סתם אדר.

  12. idit Says:

    אקזיט? מי הילדים שקוראים פה?

  13. adar Says:

    הי, אני לא ילדה! רק בנפש פנימה. או משהו כזה. פתחתי בלוג משלי גם. אני כבר גדולה.
    אקזיט כנראה התקשר לי עם נעורי האבודים…

  14. מרג' Says:

    מה זה אקזיט?

    -לי יש טלווויזיה, אבל היא משמשת בעיקר לערום עליה מגזינים עתיקים של פנטזיה 2000. אז מה זה אומר?-

    לפעמים אני מצטערת שאני כל כך לא אוהבת טלוויזיה, כי זה מרגיש קצת מנותק ובדלני ואליטיסטי. אז אני עושה ג'סטה ויושבת לראות כל מיני סדרות שכל מיני אנשים צרבו לי. אבל זה נמאס לי נורא מהר. וזה גם עושה המון רעש. בקיצור מה רציתי לומר? אה כן. שלא תמיד לא לראות טלוויזיה זו עליונות אינטלקטואלית. לפעמים זה כמו להיות צמחוני כי אתה לא אוהב את הטעם של הבשר.

  15. ירון Says:

    קפצו לי ברידר שלושה פוסטים מתקופת הפרה־עידית שלי. איזה כיף.

  16. idit Says:

    שיט. בדקתי משהו באופציות עריכה על פוסטים ישנים, ולא ידעתי שזה יוביל להקפצתם כחדשים. נפלא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s