Archive for מאי, 2007

טוב בסדר

מאי 29, 2007

גיק אמריקאי: גיק אמריקאי איז טייקינג היז שירט אוף

ניק דבילי (אני): ניק דבילי איז טו

גיק אמריקאי: טיקיינג היז פנטס אוף

גיק אמריקאי: אנד היז אדנרוור

ניק דבילי (מבינה שאוצר המילים שלי באנגלית בשלב זה של החיים לא גדול מספיק לסייבר סקס): ניק דבילי איז אולסו

גיק אמריקאי: אוה, יס

גיק אמריקאי: טל מי וואט יו אר דואינג טו מי נאו

ניק דבילי: ניק דבילי מאונטס גיק אמריקאי (מאונטס: מעליך, מטפסת עליך. טיפ שקיבלתי קודם לכן מחברה שהיתה באמריקה)

גיק אמריקאי: אוה מיי גוד ושאר קולות הנאה

(שתיקה, מכיוון שאת הקלף המנצח שלי, הלוא היא המילה מאונט, שלפתי מוקדם מדי)

גיק אמריקאי (אחרי מספר שניות של הקלדה ללא מענה): טוק טו מי

(אני מנסה להיזכר בסצינות מסרטים אמריקאיים)

ניק דבילי: סיי מיי ניים!

גיק אמריקאי: ניק דבילי!

ניק דבילי: וואטס מיי ניים? איי וונט טו היר יו סיי איט!

גיק אמריקאי: ניק!  ניק דבילי!

ניק דבילי: סיי איט!

גיק אמריקאי: ניק!!!! דבילי!!!

ניק דבילי: לאודר!!

גיק אמריקאי: פאק מי ניק דבילי!!! פאק מי הארד!!!

ניק דבילי: ניק דבילי פאקס גיק אמריקאי הארד

גיק אמריקאי: איימ קאמינג!!!

ניק דבילי: איי הב טו גו נאו טו שיעור התעמלות בבצפר

אני: מתנתקת ורצה לשיעור התעמלות, שם אספר (בגאווה!) לחברה שהיתה באמריקה, שעשיתי "סייבר סקס".

גיק אמריקאי: אלוהים יודע. האם הוא באמת ישב שם והביא ביד והקליד ביד השניה? או שמא גם הוא רק השתעשע במילים גסות באינטרנט של הוריו, במקום להיות בשיעור מתמטיקה? הוא היה טינאייג'ר מחוצ'קן או סוטה זקן חרמן?

והאם זה משנה? כל עוד בגיל יחסית מוקדם התאפשר לי לשמח אנשים מעבר לים, ולא צולקתי נפשית בשום צורה.

– וכאן איזה משפט הבהרה שחס וחלילה לא תקבלו את הרושם שביליתי את כל נעוריי בצ'אטים ושלא הייתי מקובלת וכו' –

ועכשיו לתיוג: אני לא מתייגת את הקבועים כי הם כבר תויגו או יתויגו. הילדה החמודה הזאת (למה היא לא כותבת יותר?) מישראבלוג, תותית, פמלה אנדרסון, ודה סופרפישל (כי אני מכוערת).

וגם לא.

עשרה צדדים שלא ידעתם עליי (וגם ממתק לעיניים)

מאי 27, 2007

טוב- אז הקטע עם המשחקים האלה, המשחקים האלה? שמשחקים בבלוגים? הקטע הזה. כן.

אני לא יודעת מה לחשוב על זה. כי מצד אחד – לפעמים כשכולם כותבים בפורמט אחיד זה יכול לחדד את ההבדלים ביניהם, וגם להקל עליי כקוראת להשוות ביניהם. ובכלל, לפעמים אלה נושאים שמעניין לקרוא עליהם. ובכלל – זה מזכיר לך שיש אנשים שמודעים לקיומך. תחושת קהילה, כן, דווקא כן יכול להיות נעים וחמים כזה. זה אינטראקציה, זה לא דבר רע.

מצד שני – זה לא המקום למשחקי חברה, זה לא המקום להכתיב לאנשים מה לעשות באתר הפרטי שלהם.

מצד שלישי – לא שמי שהזמין אותי מחפש להכתיב לי משהו. בטח ובטח שלא יתעקשו שאני אעשה את זה. זו מחווה חברית בסך הכל, וגם הבעת עניין בי, שכמו שאמרתי, זה תמיד טוב.

מצד רביעי – בפעם הקודמת נהיה לי רע לחשוב שיהיה פה פוסט "חמישה דברים" כמו אצל כולם. למה חמישה דברים? כי רציתי? כי אמרו לי? כי צריך? כי זה כיף? אולי אני לא מספיק סגורה על עצמי שאזהה את הסיבה.

מצד חמישי – אני לא יודעת אם יש בכלל חמישה דברים לספר על עצמי.

מצד שישי – בסוף המשחק ההוא, של החמישה דברים, מישהו  (שלמיטב זכרוני היה ללא ספק גדי שמשון, אך מסתבר שבמציאות היה זה צפריר) מיפה את כל הקישורים במשחק. מי הוביל למי ואיזה עץ יצא מזה בסוף, כזה. והיו כמה ענפים – לא הרבה אבל מספיק –  בעץ הזה שהסתיימו בעידית. וזה ביאס אותי, כאילו הרסתי למישהו את השרשרת. כאילו עידית זה המקום שהכיף נפסק בו.

מצד שביעי – אחרי תקופה דווקא התרגלתי לזה. כמו שהתרגלתי לעיצוב בבלוג שלי, ומברירת מחדל הוא הפך למשהו שמייצג אותי באיזשהו אופן? כך גם הבדלנות הלא כיפית נוכסה למאגר התכונות של אישיותי הוירטואלית. מן כזה "כן, אני אקטע לכם את השרשרת, על הזין שלי" (ואז כמובן לשבת ולחכות במתח שיראו לי שבכל זאת הם אוהבים אותי).

מצד שמיני – הסיפור על איך נכנסתי לאינטרנט בגלגול הנוכחי הוא משעמם תחת.

מצד תשיעי – יש סיפור קצת יותר מעניין על איך נכנסתי לאינטרנט בגלגול הקודם, מזמן מזמן, באיי אר סי. יש בסיפור ההוא כל מיני אנקדוטות משעשעות על ניקים, שגיאות באנגלית, גיקים אמריקאיים מכל מיני סוגים, גיקים אוסטרליים, חדרי צ'אט פרימיטיביים, חריגות משעות המנוי המוקצבות של ההורים שלי, התרחקות, הדחקה, צחוק ושכחה.

מצד עשירי – הנה כבר דיברתי על עיקרי הסיפור ההוא.

***

וגם – ג'יזס כרייסט.

זהו את המקור אייטיז

מאי 25, 2007

 הכרתי אותך רק דקה

היית קצת מעיקה

עד שהגיע זמן

לומר שלום חפוז

(מר שלום חפוז)

לפעמים 'תה קצת אטום

זה בא לך בבום

נהיה מאוחר

וכבר צריך לזוז

צריך לזוז

תמיד נהיה ביחד

 גם אם זה לא תופס

(זנב ארוך)

תמיד נהיה ביחד

ביחד בווב שתיים אפס

הלילה איתך במלון

לימד אותי המון

וזוהי מתנה

יותר שווה מאופניים

(שווה מאופניים)

למרות שכבר אמרת שלום

אני איתך כל יום

בלי להתאמץ

פשוט עוצם עיניים

עוצם עיניים

תמיד נהיה ביחד

וגם אם לא מרשים

(זנב ארוך)

תמיד נהיה ביחד

ביחד בתוכן גולשים

תמיד נהיה ביחד

גם אם יבוא עורב

(זנב ארוך)

תמיד נהיה ביחד

נהיה ביחד במחשב

*סולו גיטרה מגניב פלוס מכונת תופים*

תמיד נהיה ביחד

גם אם לא ברגיל

(זנב ארוך)

תמיד נהיה ביחד

ביחד בבלוגלי קוֹ אִיל 

עדכון: פוצח ע"י ברקו.

עדכון: הקישור דפוק כמובן, וכי למה שיפעל? כאן בגרסא המלאה, כאן גם קליפ ברוח העשור עם מחשבים משוכללים מפלאי הטכנולוגיה.

המתכון שלי לעוגת גבינה מ-ה-מ-מ-ת

מאי 22, 2007

לא באמת.

לא, משהו אפילו פחות שימושי מזה. אפילו בלי ערך ספרותי.

הנה תמונות של שלושה דברים שרכשתי השבוע ואיני יודעת מדוע:

(השניים הראשונים הם אוכל)

 

(השלישי – לא אוכל. לא רכשתי אותו השבוע, הוא הגיע השבוע)

לפעמים אני קצת מצטערת שהאינטרנט מכבד את כרטיס האשראי שלי.

הוא נראה משעשע בזמנו.

היום – פחות.

הוא יהיה פיג'מה.

I heart Sanjaya Jr. Spaghetti Tank

ב-13 באוגוסט יהיה פוסט מעקב, אולי

מאי 21, 2007

א. מלחמה

הנה כתבה.

הנה פוסט שמדבר על הכתבה.

הנה הציטוט הרלוונטי:

ביום ראשון בערב התקבצו בביתו של רב ידוע בדרום הארץ כעשרים אנשים: שר מ”קדימה”, ראש עיר מוכר, תעשיינים ואנשי עסקים. כולם נמנים עם מעריציו של הרב, שבעבר קלע בול בכמה נבואות פוליטיות. הוא חזה, למשל, ששרון לא יסיים את כהונתו כמה חודשים לפני האירוע המוחי, ואף השכיל לנבא, יותר מכל פרשן, כיצד יסתיימו מאבקים פוליטיים, ומה צופן בחובו העתיד לח”כים מסוימים שנוהגים לעלות אליו לרגל.

בהתוועדות ביום ראשון, היתה לו נבואה קודרת במיוחד: “בתוך חודש עד שלושה חודשים, תהיה מלחמה”, אמר הרב, “וזו תהיה מלחמה קשה”. הוא פנה לשר. “תגיד לאולמרט להחזיר מיד את מסכות האב”כ לאזרחים"

הנה הפואנטה: זה פרימיטיבי שהנהגת המדינה מתנהלת לפי – או אפילו מקשיבה ל – נבואות מפוקפקות של רב כלשהו.

כלומר, זו הפואנטה שמחכה בהמשך הפוסט לכל מי שהצליח לשמור על ריכוז אחרי "תגיד לאולמרט להחזיר מיד את מסיכות האב"כ לאזרחים". הצלחתם?

ב. כישוף

לפעמים אני מצטערת שבאתי מבית חילוני רוסי מעמד בינוני כזה שלא נותן לגיטימציה למקובלים, מכשפים ומגידי עתידות, ומאמין שאם הטילו עליך קללה אז לך תפתור את זה בשלוש שנים של טיפול פסיכולוגי.

פעם אפילו חיפשתי מכשפה בדפי זהב – מסיבות אישיות שאין לי זמן לפרט עכשיו, חבל – וגם מצאתי והקפתי בעיגול, אבל היא היתה באיזור שאין בו חניה בכלל אז דחיתי את זה ודחיתי עד שהגיעה מהדורה חדשה של דפי זהב ושכחתי מזה.

.

..

לא, זו לא החניה, הסיבה שאף פעם לא הלכתי למכשפה. זה הפחד לצאת פראיירית. שזו תהיה מכשפה כזו כמו המכשפות בכלבוטק, שגונבת  ומשקרת. ושאולי בעצם כל המכשפות וכל המכשפים הם כאלה.

פעם אחת הרשיתי לעצמי, בהודו, אצל אחד מאלה שסיפרו לי עליהם שהם טלפתים מדהימים, שמסתכלים לך בעיניים ויודעים להגיד לך דברים שלא סיפרת בחיים לאף אחד. חשבתי: זה לא כישוף, זה טלפתיה. אולי זה אפשרי, אולי בהודו זה אפשרי, כמו שמותר לבוז לקמיעות ולמזוזות אבל לפרגן לפסלים הקטנים של בודהה וגנש. אולי ההינדואיזם/בודהיזם מאפשר להם להתחבר לאיזה ערוץ אנרגיה קוסמי, להבין אותי ברמה גבוהה יותר, לא מערבית. אולי זה אפשרי.

נו, הוא הראה לי כרטיסים שבהם רשמו כל מיני תרמילאים ערסים כמה הוא מדהים, זה היה די מפוקפק. עשה טריקים זולים של קוסמים: תרשמי שם על הפתק הזה ועכשיו תחשבי עליו ותתרכזי ותעצמי עיניים ועכשיו אני אגיד לך מה השם. אחרי כל טריק עשה הפסקה וביקש ממני עוד מאה רופי ועוד מאתיים רופי. ונתתי, כי אמרתי שאם כבר אז כבר, שאצא פראיירית עד הסוף ואולי זה יעזור לי למחוק את המחשבה הזו על כוחות. נתתי ורשמתי את השם הלא נכון על הפתק בכוונה, ולא התרכזתי בכוונה, וחשבתי על דברים אחרים בכוונה, והוכחתי לעצמי שזה לא אפשרי.

וזה עוד היה בהודו. מילא לצאת פראיירית בהודו, אבל בארץ? אני הרי ישר אזהה את כל שטיקי הכלבוטק, לא יהיה בזה שום חן אקזוטי. וזה גם יעלה יותר וגם לא תהיה לי חניה.

אבל עדיין אני קצת מאמינה בזה, מסתבר. מאמינה מספיק כדי להיבהל מ“תגיד לאולמרט להחזיר מיד את מסיכות האב”כ לאזרחים“.

ג. מלחמה

ואיך אני יודעת שאני מאמינה בזה? כי קצת אחר כך עצרתי ליד הארון וחיפשתי את הקרטון של המסיכת אב"כ. לא רציתי לבדוק אם המסיכת אב"כ עוד אצלי בעקבות נבואה של איזה מקובל, אבל בדקתי.

הסתכלתי על הקרטון של המסיכה, והסתכלתי על הקיפוד שלי שהביט בי מלמטה. מה אם הרב המקובל מגיד העתידות הזה צודק? מה אם ב-13 באוגוסט 2007 (או לפני) תהיה אזעקה פתאומית? מה אם אני אהיה פה? מה אם אהיה לבד? יש לנו רק מסיכה אחת והיא של בני אדם. מה אני אעשה? אלבש את המסיכה ואביט בקיפוד שלי מת בייסורים?

פתאום היתה לי תמונה ברורה בראש, של עצמי, במסיכת אב"כ, יושבת על הרצפה בחדר השינה שלי, עם הגב לארון הבגדים, והקיפוד שלי מולי מתפתל ונאבק לנשום וגוסס. פתאום רציתי להיות מוסרית מספיק כדי להוריד את המסיכה.

אולי אם באמת יש משהו מעבר לטבע, אם יש כשפים, ברכות וקללות וחיזוי עתידות, ואפשר להסתכל לאנשים לתוך הנשמה גם בלי שיכתבו שמות על פתקים, אז גם יש מוסר מעבר לטבע. אולי יש כוח מעבר להישרדות, ערוץ אנרגיה קוסמי שאפשר להתחבר אליו. אבל אני חושבת שזה באמת בלתי אפשרי.

על זה מדברים כשמדברים על זוועות המלחמה, נכון? לא על אובדן ומראות קשים וכאלה. לא על להציל את טוראי ריאן. הבעיה היא לא מה שסיפרו לי. הבעיה היא להכיר באמת. שאין שום דבר מעבר. הבעיה היא לראות את עולם הערכים שלך קורס ומתכנס לערך אחד בודד. ואחר כך לחיות עם זה.

מאי 18, 2007

נראה לי שכל פוסט שלישי כאן הוא פוסט "נשבר לי מהבלוג שלי". אני יכולה להתנחם בעובדה שלעת זיקנה באמת התחלתי להידמות למושא הערצתי מוזטל.

והפעם – המצאתי משהו חדש: אין לי כוח למילים. לא מבינה מה הטעם לבחור אותן ולסדר יפה. אני קוראת בבלוגים אחרים ואני רואה את המטרות: להוכיח משהו, לבקש עזרה, לתקוף משהו. לפעמים גם לי יש את המטרות האלה ולפעמים אין. כמו הרבה אנשים גם אני אוהבת להמשיל כתיבה לאוננות. אוהבת להמשיל הרבה דברים לאוננות, בעצם. משהו מעגלי, חסר תכלית, חסר ערך. דימוי שחוק אבל מה זה חשוב.

יודעים מה באמת הייתי רוצה לדעת לעשות? הייתי רוצה לדעת לנגן. הייתי רוצה להיות מוכשרת בזה. לנגן זה לא כמו לכתוב. אתה לא סתם יושב ומקיא את עצמך רק כדי להרים את זה מהרצפה ולאכול את זה שוב, אתה לא סתם משתמש במסמנים שאין להם ערך מוחלט, עצמאי. אתה מתעלה.

הכי יפה לראות מישהו מנגן. לראות מישהו מנגן יפה. בטבעיות, בלי תווים, בלי אלתורי שואו אוף כאלה, בלי היסוסים כמו בפלטפוס; "שניה… שניה… שניה…".

והנה סיפור: כשהייתי בתיכון היה לי חבר, שלמד פסנתר. פינטזתי על כמה יהיה נהדר לצפות בו מנגן, אבל הוא לא הסכים לנגן לי. הוא אמר שהוא חלוד, שכבר הרבה זמן הוא לא מנגן באופן קבוע, ושהחוברת תוים תקועה איפשהו בעליית הגג ואין לו כוח לחפש אותה.

הפסנתר ישב שם, הבטחה לא ממומשת באמצע הסלון הפולני בבית הוריו. חודשים.

חודשים, ההתקדמות היתה איטית: אולי הזכרתי לו שהוא נהנה לנגן ואולי הוא לא רצה לאכזב אותי. פעם הוא חיפש משהו בעליית הגג ומצא את החוברת. אחר כך ניסה לנגן לפיה כשלא הייתי.

יום אחד כן הייתי, וההורים שלו לא היו, והוא הסכים לנגן. תפסתי מקום בשורה הראשונה, על הכורסא ליד הפסנתר, החלפתי תנוחה איזה מאתיים פעם כי רציתי למצוא את התנוחה המושלמת, שבה יהיה לי כל כך נוח עד שלא ארגיש בכלל שאני קיימת ואוכל להתמסר לנגינה של החבר שלי. שאוכל לספוג את כל הכישרון שלו, להתפעל.

אני לא זוכרת אם כבר בשניות הראשונות היה ברור שהוא לא טוב. אבל זה התברר מהר מאוד. הוא זייף. לא נגע בקלידים ברגישות הנדרשת. לא עמד בקצב. הרים את העיניים לדף התווים בחשש. היסס.

זה הלך והידרדר ככל שעבר הזמן. אהבתי אותו, אבל לא כל כך באותו רגע. הוא שדד ממני את רגע ההתעלות היפה שלי. פתאום במקום לאבד את עצמי הייתי צריכה להחזיק את עצמי בכוח. להתאמץ ולהעמיד פנים שאני נהנית. זה היה כל כך עלוב בעיניי. הסיטואציה הזו. שנינו לבד בסלון, אני מתכווצת על הכורסא והוא נאבק בפסנתר, חובט את גרסתו המקוטעת לסונטת אור הירח. איפה התגשמות פנטזיית המוזיקה שחיכיתי לה? למה זה מגיע לי? למה מכולם, דווקא אני קיבלתי חבר לא מוכשר?

(כן, הייתי כלבה. זה לא מאתמול ככה)

וכדי להשלים את הזוועה, נכנסה פתאום אמא שלו. היא התרגשה לראות את הילד על הפסנתר שוב, והתיישבה לצידי מתמוגגת. ושיחקתי גם את "החברה המתפעלת" לכבודו, וגם את "החברה המתפעלת של הילד" לכבודה.

אני חושבת שהיה לפנות ערב ואולי כבר אחרי השקיעה. המרפסת החשוכה שלהם בחוץ, ארון עם דלתות זכוכית וחרסינות קטנות של פולנים, טלוויזיה כבויה. כריות כחולות עם גדילים צהובים. פסנתר. והוא עם הגב אליי מנגן ואמא שלו ואני יושבות בסלון ושותקות. מה האורך של סונטת אור הירח?

ד”ש לחלואה

מאי 16, 2007

אני על סף טריקת הכריכה ונטישה בזעם.

ורק התחלתי לקרוא.

(את הספר הזה, פחד גבהים. כאן באנגלית וכאן בעברית)

מדגם מייצג מהעמודים הראשונים:

"אה-שנאתי-את-כל-הנשים-עד-שהכרתיך-תינוקת-אבל-עכשיו-אני-הרבה-יותר-בריא-יא-יא-יא"

"התאושש בנט, זקני"

"שפה עליונה נוקשה"

"לך תידפק"

"אופייני לסתומי התחת האנגלים מן המעמד הבינוני"

"לבעלי יש ראש נהדר של שיער שחור"

"היה לו שיער חבלים"

"חשבתי שהוא הבן זונה העוין ביותר שפגשתי מעודי"

"היא היתה מאורגנת בתוך לבוש של מעצב אופנה"

"חלואה בעלת הפקחות המושחזת, הלשון החדה…חלואה היפה, הדשנה…חלואה נישאה,כמובן, ליהודי…" (אני מנחשת שהכוונה לשם קלואי?)

"צפיתי בטלוויזיה בשעה שהייתי עושה בקפידה את פניי"

"לבשתי את בגד הרחצה  שלי" (הספר תורגם ב-1992. אני חושבת שהביטוי "בגד ים" כבר היה בשימוש אז)

"כדי בירה המנגנים 'יברך האל את אמריקה'"

" היו בו שני סטודיוס מוארים באור צפוני"

כמו כן המילים "איי קיו" ו"עוגיית מזל", מופיעות כך, במרכאות כפולות. למה?

כמו כן שם המשפחה של בעלה של הגיבורה (או ברוח התרגום: השם האחרון שלו) הוא ווינג, והיא מספרת שלא היו לו כנפיים, אבל לא מוזכר בשום הערת שוליים שווינג = כנף.

כמו כן "סבתי מקציפה בסבון את ידי בתוך ידיה ואומרת שהיא מסלקת את ה'גרמנים' (שהם אצלה שם נרדף ל'חיידקים')" – אולי אפשר היה להגדיל ראש, ולהעיר שם משהו על הדמיון הפונטי בין שתי המילים באנגלית.

כמו כן יש מצב שאני טועה, לפחות בחלק מהמקרים, שמקובל לומר "כדי בירה", ש"בגד רחצה" הוא ביטוי שגור בימינו, ושלאחותה הקטנה של הגיבורה אכן קוראים חלואה.

אם זה המצב אז פדיחות ואני מצטערת ותתעלמו.

מאי 14, 2007

לא אוהבת כשלפניי נוסע אוטו מהמודל המשופר, שיצא אחרי המודל שאני נוהגת בו. בכל פעם שאני עומדת ליד כזה או מאחורי כזה אני מתמלאת בושה (טוב, לא מתמלאת בושה, אבל מתמלאת אי נוחות עד כדי 20% מהקיבולת) כאילו מרגע שהוציאו את המשופר אין לי שום תירוץ להמשיך ולהתנהל בכבישים עם המיושן. ועוד להעמיד אותו ליד המשופר – איזו מבוכה לעין. במיוחד המשופר שצבעו תכלת מטאלי גנדרני כזה שלא היה בכלל באופציות הצבעים של המיושן. וגם אילו היה, היום כבר היה הופך לתכלת דהוי מעפן.

כדי להימנע מהתבוננות מרוכזת בבגאז' של המשופר, ניסיתי להסתכל רגע הצידה. אבל שכחתי שלא מזמן היתה איזה סופת אבק או ל"ג בעומר או משהו, וכשמנסים להסתכל מהחלון הצידי העולם נראה ממוסך בג'יפה (זאת בניגוד לטיבו האמיתי של העולם, שאינו ממוסך בג'יפה כלל).

מה שכן, הספקתי להתרשם שאני היחידה שלא דאגה עדיין להוריד את הטינופת מהאוטו. כולם מנוקים, גם המשופר מנוקה וגם הכביש מנוקה. כמו כן, ציפור חירבנה לי החלון ואני חושבת שאם מסתכלים עליי מבחוץ רואים אותי בפרופיל כשחוצה אותי קו של לשלשת.

ואגב הגשם הפושר שלא הצליח לשטוף את הלכלוך מהאוטו –  אני רוצה לדעת, כשמתחיל גשם לא צפוי, כשנופלת הטיפה הראשונה, אני היחידה שנדמה לה שירקו עליה? (כי פשוט אמרו לי שזה רק אני)

מאי 13, 2007

בקשר לזה ששמעון פרס נרדם באמצע ראיון.

אני לא אתחיל להעלות השערות בנוגע למי העביר את זה ומי שידר את זה את זה (יום שלם הפוסט הזה באוויר, אף אחד לא יכול היה להגיד לי שכתבתי פעמיים "את זה"?) ולמה, ומה המשמעות של זה. כי את כל אלה כבר עשו לפניי וטוב ממני.

אבל זה הזכיר לי שפעם הוא התראיין אצל דן שילון, וסיפר שהוא ישן לא יותר מארבע שעות בלילה. חיפשתי אזכורים לזה באינטרנט, ומצאתי משהו עקיף פה, ודרך התגובות לולווט גם פה (ומסתבר שגם גילה אלמגור טוענת ששתי דקות שינה בלילה הן די והותר בשבילה).

עכשיו, אני מאמינה שבהחלט אפשרי לתפקד אחרי לילה שבו ישנתם ארבע שעות. גם אחרי שני לילות כאלה. אבל קשה לי להאמין שאפשר לתפקד כשבאופן קבוע לא ישנים יותר מארבע שעות בלילה (ובנוסף לזה גם נורא זקנים). להגיד "אני ישן שלוש – ארבע שעות בלילה וזה מספיק לי", זה מופרך בערך כמו להגיד "אני אוכל שתי פרוסות לחם וקלמנטינה אחת ביום וזה מספק את כל צרכיי התזונתיים", או "יש לי זוג תחתונים אחד שאני לובש לכל מקום ואירוע ואני לא צריך יותר מזה וגם אף אחד לא מעיר לי".

אז נשאלת השאלה, למה להגיד דבר כזה?

האם זה מתוך שחצנות? מן דרך לומר "לי יש משהו שלכם אין, אני יכול ואתם לא"? כמו הדוגמניות שמספרות איך הן אוכלות כל הזמן ולא משמינות? או המאוסים האלה שאומרים שהם קמו בוקר אחד, ניגשו בספונטניות לפסיכומטרי והוציאו 800 ככה בלי להתאמץ?

או אולי זה מתוך פולניות? דרך לומר "אני אשב לי כאן לבד בחושך, אסתפק לי בעשרים דקות שינה, אני כבר אסתדר איכשהו". מה שמוביל כמובן לרגשות אשמה: אמא מסתדרת עם ארבע שעות שינה, ולמה? כי היא עסוקה מדי בלדאוג לנו (במקרה של פרס: למדינה, שזה לנו) אז באיזו זכות אנחנו מתעקשים על יותר מזה? מי החליט שמגיע לנו לישון שמונה שעות כמו חזירים?

בסופו של דבר שתי האופציות עלולות לגרום הרגשה רעה לזולת.

סתם, נראה לי לא פייר. אם הוא גם נרדם באמצע משפט וגם גורם לאחרים להרגיש רע עם עצמם, איך זה שיש לו כל כך הרבה חברים מפורסמים?

(איפה לעזאזל התמונות עם בר וליאו?)

אירוויזיון 2007

מאי 12, 2007

לא צופה.

אבל – שמעתי היום בפעם הראשונה את השיר של טיפקס לאירווויזיון. לפני כן, כל פעם שהיה ברדיו העברתי, ואת הקדם והקדם בפינלנד גם לא ראיתי. לפי האווירה הכללית היה לי הרושם שזה שיר מחורבן ומביך. אבל להפתעתי גיליתי שאני מחבבת אותו. לפחות בהקשר הזה, של האירוויזיון.

כי תמיד אנחנו מנסים לקלוע לטעמם (ולמה שננסה? הם עשו לנו שואה!) ואין דבר עצוב יותר מלאבד את עצמך בניסיון להתחבב על מישהו. אה, רגע, יש דבר עצוב יותר. לאבד את עצמך בניסיון להתחבב על מישהו ולהיכשל. אה, רגע, זה בעצם מה שאנחנו עושים שם כל הזמן.

אם אנחנו שולחים זמר מזרחי, לא ניתן לו לשיר מזרחית שלא יפחיד את האירופאים (כשמשפחת רבינוביץ’ שגרה דלת ממול נעלמה וכמה שבועות אחר כך התחילו לרדת ברחוב גשמים של אפר, זה לא הפחיד אותם!). נתאמץ נורא בכל מיני גימיקים כמו ילדים, כלבים, זוגות גרושים-לעתיד, זמרות כוסיות, זמרות כוסיות קופצניות, זמרות כוסיות נוגות, זמרות כוסיות זוהרות, זמרות כוסיות עממיות, מילים בינלאומיות, שירים שיראו להם איך אנחנו קוסמופוליטיים ושוחרי שלום, ריקודים שמחים, ריקודים מתואמים וריקודים שאומרים “הצטרפו לחגיגה, אנא אל תיגעלו מהיהודים!”

וכל האופרציה הזאת, לשם מה? הרי בסוף תמיד אנחנו נכשלים, לא? וכמובן שכשאת נכשלת, את חושבת שכולם ראו דרך מופע הזיקוקין והמסיכות שלך, ושהיה עדיף כבר להיות אותנטית כי אז לפחות היה נשאר לך משהו ללכת איתו הביתה במקום גביע – האמת שלך.

וגרוע מזה, אפילו: כשאת נכשלת את חושבת שאולי אם היית את עצמך, אז היית מצליחה יותר. אולי הם בעצם רצו לראות מי את באמת, ולא ידעו איך לאכול את מצגת השקרים שלך? אולי אם היית באה נקייה ויחפה כמו נינט, הם היו מתאהבים בך?

אז זה מה שטיפקס עשו*. שרו באנגלית ישראלית, במקום לשיר שהכל נהדר ושלום ואהבה הם שרו על כך שהם מפחדים שמחר יפוצצו אותם, ואפילו ראפ בעברית הם הכניסו. ואולי שלחנו אותם לשם במשאלה כמוסה שאכן יתברר שזה מה שאירופה אוהבת באמת – אותנו כמו שאנחנו. שהיא חושבת שהמבטא שלנו חמוד, שאנגלית/צרפתית התיירים העילגת שלנו מקסימה, ושזה שאנחנו גמדים עם זקן קצת לא אסתטי שמקפצים באמוק על הבמה זה מרענן.

אבל זה לא קרה.

* אפשר לומר שגם להקת “פינג פונג” עשתה משהו דומה, אבל זה לא נכון, ואני לא רוצה לדבר על זה.