א. מלחמה
הנה כתבה.
הנה פוסט שמדבר על הכתבה.
הנה הציטוט הרלוונטי:
ביום ראשון בערב התקבצו בביתו של רב ידוע בדרום הארץ כעשרים אנשים: שר מ”קדימה”, ראש עיר מוכר, תעשיינים ואנשי עסקים. כולם נמנים עם מעריציו של הרב, שבעבר קלע בול בכמה נבואות פוליטיות. הוא חזה, למשל, ששרון לא יסיים את כהונתו כמה חודשים לפני האירוע המוחי, ואף השכיל לנבא, יותר מכל פרשן, כיצד יסתיימו מאבקים פוליטיים, ומה צופן בחובו העתיד לח”כים מסוימים שנוהגים לעלות אליו לרגל.
בהתוועדות ביום ראשון, היתה לו נבואה קודרת במיוחד: “בתוך חודש עד שלושה חודשים, תהיה מלחמה”, אמר הרב, “וזו תהיה מלחמה קשה”. הוא פנה לשר. “תגיד לאולמרט להחזיר מיד את מסכות האב”כ לאזרחים"
הנה הפואנטה: זה פרימיטיבי שהנהגת המדינה מתנהלת לפי – או אפילו מקשיבה ל – נבואות מפוקפקות של רב כלשהו.
כלומר, זו הפואנטה שמחכה בהמשך הפוסט לכל מי שהצליח לשמור על ריכוז אחרי "תגיד לאולמרט להחזיר מיד את מסיכות האב"כ לאזרחים".
הצלחתם?
ב. כישוף
לפעמים אני מצטערת שבאתי מבית חילוני רוסי מעמד בינוני כזה שלא נותן לגיטימציה למקובלים, מכשפים ומגידי עתידות, ומאמין שאם הטילו עליך קללה אז לך תפתור את זה בשלוש שנים של טיפול פסיכולוגי.
פעם אפילו חיפשתי מכשפה בדפי זהב – מסיבות אישיות שאין לי זמן לפרט עכשיו, חבל – וגם מצאתי והקפתי בעיגול, אבל היא היתה באיזור שאין בו חניה בכלל אז דחיתי את זה ודחיתי עד שהגיעה מהדורה חדשה של דפי זהב ושכחתי מזה.
.
..
…
לא, זו לא החניה, הסיבה שאף פעם לא הלכתי למכשפה. זה הפחד לצאת פראיירית. שזו תהיה מכשפה כזו כמו המכשפות בכלבוטק, שגונבת ומשקרת. ושאולי בעצם כל המכשפות וכל המכשפים הם כאלה.
פעם אחת הרשיתי לעצמי, בהודו, אצל אחד מאלה שסיפרו לי עליהם שהם טלפתים מדהימים, שמסתכלים לך בעיניים ויודעים להגיד לך דברים שלא סיפרת בחיים לאף אחד. חשבתי: זה לא כישוף, זה טלפתיה. אולי זה אפשרי, אולי בהודו זה אפשרי, כמו שמותר לבוז לקמיעות ולמזוזות אבל לפרגן לפסלים הקטנים של בודהה וגנש. אולי ההינדואיזם/בודהיזם מאפשר להם להתחבר לאיזה ערוץ אנרגיה קוסמי, להבין אותי ברמה גבוהה יותר, לא מערבית. אולי זה אפשרי.
נו, הוא הראה לי כרטיסים שבהם רשמו כל מיני תרמילאים ערסים כמה הוא מדהים, זה היה די מפוקפק. עשה טריקים זולים של קוסמים: תרשמי שם על הפתק הזה ועכשיו תחשבי עליו ותתרכזי ותעצמי עיניים ועכשיו אני אגיד לך מה השם. אחרי כל טריק עשה הפסקה וביקש ממני עוד מאה רופי ועוד מאתיים רופי. ונתתי, כי אמרתי שאם כבר אז כבר, שאצא פראיירית עד הסוף ואולי זה יעזור לי למחוק את המחשבה הזו על כוחות. נתתי ורשמתי את השם הלא נכון על הפתק בכוונה, ולא התרכזתי בכוונה, וחשבתי על דברים אחרים בכוונה, והוכחתי לעצמי שזה לא אפשרי.
וזה עוד היה בהודו. מילא לצאת פראיירית בהודו, אבל בארץ? אני הרי ישר אזהה את כל שטיקי הכלבוטק, לא יהיה בזה שום חן אקזוטי. וזה גם יעלה יותר וגם לא תהיה לי חניה.
אבל עדיין אני קצת מאמינה בזה, מסתבר. מאמינה מספיק כדי להיבהל מ“תגיד לאולמרט להחזיר מיד את מסיכות האב”כ לאזרחים“.
ג. מלחמה
ואיך אני יודעת שאני מאמינה בזה? כי קצת אחר כך עצרתי ליד הארון וחיפשתי את הקרטון של המסיכת אב"כ. לא רציתי לבדוק אם המסיכת אב"כ עוד אצלי בעקבות נבואה של איזה מקובל, אבל בדקתי.
הסתכלתי על הקרטון של המסיכה, והסתכלתי על הקיפוד שלי שהביט בי מלמטה. מה אם הרב המקובל מגיד העתידות הזה צודק? מה אם ב-13 באוגוסט 2007 (או לפני) תהיה אזעקה פתאומית? מה אם אני אהיה פה? מה אם אהיה לבד? יש לנו רק מסיכה אחת והיא של בני אדם. מה אני אעשה? אלבש את המסיכה ואביט בקיפוד שלי מת בייסורים?
פתאום היתה לי תמונה ברורה בראש, של עצמי, במסיכת אב"כ, יושבת על הרצפה בחדר השינה שלי, עם הגב לארון הבגדים, והקיפוד שלי מולי מתפתל ונאבק לנשום וגוסס. פתאום רציתי להיות מוסרית מספיק כדי להוריד את המסיכה.
אולי אם באמת יש משהו מעבר לטבע, אם יש כשפים, ברכות וקללות וחיזוי עתידות, ואפשר להסתכל לאנשים לתוך הנשמה גם בלי שיכתבו שמות על פתקים, אז גם יש מוסר מעבר לטבע. אולי יש כוח מעבר להישרדות, ערוץ אנרגיה קוסמי שאפשר להתחבר אליו. אבל אני חושבת שזה באמת בלתי אפשרי.
על זה מדברים כשמדברים על זוועות המלחמה, נכון? לא על אובדן ומראות קשים וכאלה. לא על להציל את טוראי ריאן. הבעיה היא לא מה שסיפרו לי. הבעיה היא להכיר באמת. שאין שום דבר מעבר. הבעיה היא לראות את עולם הערכים שלך קורס ומתכנס לערך אחד בודד. ואחר כך לחיות עם זה.
.jpg)
? 
