נראה לי שכל פוסט שלישי כאן הוא פוסט "נשבר לי מהבלוג שלי". אני יכולה להתנחם בעובדה שלעת זיקנה באמת התחלתי להידמות למושא הערצתי מוזטל.

והפעם – המצאתי משהו חדש! אין לי כוח למילים. לא מבינה מה הטעם לבחור אותן ולסדר יפה. אני קוראת בבלוגים אחרים ואני רואה את המטרות: להוכיח משהו, לבקש עזרה, לתקוף משהו. לפעמים גם לי יש את המטרות האלה ולפעמים אין. כמו הרבה אנשים גם אני אוהבת להמשיל כתיבה לאוננות. אוהבת להמשיל הרבה דברים לאוננות, בעצם. משהו מעגלי, חסר תכלית, חסר ערך. דימוי שחוק אבל מה זה חשוב.

יודעים מה באמת הייתי רוצה לדעת לעשות? הייתי רוצה לדעת לנגן. הייתי רוצה להיות מוכשרת בזה. לנגן זה לא כמו לכתוב. אתה לא סתם יושב ומקיא את עצמך רק כדי להרים את זה מהרצפה ולאכול את זה שוב, אתה לא סתם משתמש במסמנים שאין להם ערך מוחלט, עצמאי. אתה מתעלה.

הכי יפה לראות מישהו מנגן. לראות מישהו מנגן יפה. בטבעיות, בלי תווים, בלי אלתורי שואו אוף כאלה, בלי היסוסים כמו בפלטפוס; "שניה… שניה… שניה…".

והנה סיפור: כשהייתי בתיכון היה לי חבר, שלמד פסנתר. פינטזתי על כמה יהיה נהדר לצפות בו מנגן, אבל הוא לא הסכים לנגן לי. הוא אמר שהוא חלוד, שכבר הרבה זמן הוא לא מנגן באופן קבוע, ושהחוברת תוים תקועה איפשהו בעליית הגג ואין לו כוח לחפש אותה.

הפסנתר ישב שם, הבטחה לא ממומשת באמצע הסלון הפולני בבית הוריו. חודשים.

חודשים, ההתקדמות היתה איטית: אולי הזכרתי לו שהוא נהנה לנגן ואולי הוא לא רצה לאכזב אותי. פעם הוא חיפש משהו בעליית הגג ומצא את החוברת. אחר כך ניסה לנגן לפיה כשלא הייתי.

יום אחד כן הייתי, וההורים שלו לא היו, והוא הסכים לנגן. תפסתי מקום בשורה הראשונה, על הכורסא ליד הפסנתר, החלפתי תנוחה איזה מאתיים פעם כי רציתי למצוא את התנוחה המושלמת, שבה יהיה לי כל כך נוח עד שלא ארגיש בכלל שאני קיימת ואוכל להתמסר לנגינה של החבר שלי. שאוכל לספוג את כל הכישרון שלו, להתפעל. 

אני לא זוכרת אם כבר בשניות הראשונות היה ברור שהוא לא טוב. אבל זה התברר מהר מאוד. הוא זייף. לא נגע בקלידים ברגישות הנדרשת. לא עמד בקצב. הרים את העיניים לדף התווים בחשש. היסס.

זה הלך והידרדר ככל שעבר הזמן. אהבתי אותו, אבל לא כל כך באותו רגע. הוא שדד ממני את רגע ההתעלות היפה שלי. פתאום במקום לאבד את עצמי הייתי צריכה להחזיק את עצמי בכוח. להתאמץ ולהעמיד פנים שאני נהנית. זה היה כל כך עלוב בעיניי. הסיטואציה הזו. שנינו לבד בסלון, אני מתכווצת על הכורסא והוא נאבק בפסנתר, חובט את גרסתו המקוטעת לסונטת אור הירח. איפה התגשמות פנטזיית המוזיקה שחיכיתי לה? למה זה מגיע לי? למה מכולם, דווקא אני קיבלתי חבר לא מוכשר?

(כן, הייתי כלבה. זה לא מאתמול ככה)

וכדי להשלים את הזוועה, נכנסה פתאום אמא שלו. היא התרגשה לראות את הילד על הפסנתר שוב, והתיישבה לצידי מתמוגגת. ושיחקתי גם את "החברה המתפעלת" לכבודו, וגם את "החברה המתפעלת של הילד" לכבודה.

אני חושבת שהיה לפנות ערב ואולי כבר אחרי השקיעה. המרפסת החשוכה שלהם בחוץ, ארון עם דלתות זכוכית וחרסינות קטנות של פולנים, טלוויזיה כבויה. כריות כחולות עם גדילים צהובים. פסנתר. והוא עם הגב אליי מנגן ואמא שלו ואני יושבות בסלון ושותקות. מה האורך של סונטת אור הירח? 

8 תגובות to “”

  1. הכלכלן המתוסכל Says:

    15:36 בגרסה שיש לי (מנגן ארתור רובינשטיין. עם קצת סבלנות, בקרוב תקבלי אותה כמתנה. מה לעשות, 28.5 מגה).

  2. idit Says:

    :))

  3. הכלכלן המתוסכל Says:

    קבלי.
    (סתם תיקון טעות – זה בערך 6 דק' ומשהו. הגירסה שלי כוללת עוד קטע, שלבושתי שכחתי מהו, אבל זה רק הופך את זה לטוב יותר. הורדה נעימה. האזנה נעימה)

  4. מרג' Says:

    אויש. אני מה זה מבינה אותו.
    גמאני נאלצתי ללמוד 10 שנים פסנתר, עם שמיעה מוזיקלית של חולד מת, וחוש קצב של קוראת אדוקה של מד"ב.

    -מה שכן, אבל, לחצתי סוף סוף על לינק. ההוא ששמת בתגובות? ההוא של סנג'איה? תשמעי, סוף סוף אני מבינה על מה דיברת. הוא נורא יפה הילד (כרבולת פאנקיסטית נוסח אייטיז אקסקלודד. כמובן)

  5. idit Says:

    נכון?
    נכון?
    איזה טוהר.

  6. shin Says:

    שיעורי פסנתר הם עונש ידוע בקהילות אשכנז.

  7. ק.ה. רומינגה Says:

    (ועל הטלוויזיה הכבויה היו מפיות לבנות סרוגות?)

    "החברה המתפעלת" ו“החברה המתפעלת של הילד” זה גם אוסקר על תפקיד ראשי וגם אוסקר על תפקיד משנה, לא?

  8. idit Says:

    אומגד…היו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: