Archive for מאי, 2007

זכויות בנייה בתקנון בית משותף

מאי 9, 2007

מה? לא, לא התכוונתי שאני מפסיקה לכתוב פה. כאילו, אני קצת מתוסכלת, כן. הרבה, אפילו. אבל איך אני אעזוב ככה? לא. בי נשבעתי, כשאעזוב זה יהיה מעמדת כוח – כשלא אצטרך יותר שום בלוג ואוכל להיפרד באצילות ולא להביט לאחור.

הסיפור הגס על עידית המזדיינת

מאי 5, 2007

בתקופת הזוהר של הבלוג הזה – שתמה לפני חודשים מספר – הייתי ידועה כ"עידית המכורה לבלוגים". הייתי שמה מלא הפניות לבלוגים אחרים בפוסטים שלי, ולווט כתבה "קבלו את עידית", חברים של ולווט באו להסתכל איזה יום אחד, מדי פעם אפילו הגיע סלב. למשל מגיבה אחת שמבחינתי היתה דנה ספקטור, למרות שלא הזדהתה בשמה ולא היה לי שום יסוד להניח שזו אכן היא.

אבל כמו רוב הדימויים בתקשורת, זה היה דימוי שקרי. האמת היא שקראתי בעיקר בלוגים ברשימות, וגם את ולווט וצפניה שהגעתי אליהם במקרה דרך רשימות. ומכאן שהתפיסה שלי לגבי מהו בלוג, היתה שבלוג הוא מעין טור בעיתון שאיש לא רצה לפרסם, וזה די מגניב (אה, וחוץ מזה הייתי מודעת לקיומם של בלוגי פקאצות, אבל לא קראתי בהם).

בקיצור, לא ממש הבנתי הבנה מלאה את המטרות ואת מרחב הפעולה של בלוג. 

הרעיון המקורי שעמד מאחורי פתיחת הבלוג שלי, היה לברוא דמות פיקטיבית ולהמציא לה סיפורים. ולא מדובר פה בדמות פיקטיבית מרגשת או צבעונית במיוחד: זו היתה אמורה להיות דמות די שכיחה, שמדברת-בכנות-על-הזדמנויות-ומכשולים-שכולנו-נתקלים-בהם-בחיינו-ושנוכל-להזדהות-עמה-ולחוש-אמפתיה-כלפיה. טור אישי במדור "יחסים", כזה.

משך פרק זמן מסויים ניסיתי עדיין לקדם את הסיפורים המומצאים, ואמרתי לעצמי בכל יום שהנה מחר אשיק את הסיפור המומצא הגדול, שילווה אותי ואת קוראיי לאורך פוסטים רבים. אבל מרגע שהבנתי שאנשים אמיתיים (ובמקרה (או שלא במקרה) המגיבים הראשונים שלי השתמשו ברובם בשמות אמיתיים) מגיבים לי, לא היה לי לב להוציא את התכנית המקורית לפועל. ונהיה טור אישי אמיתי פחות או יותר, בענייני כלום וללא אפיון מדורי. 

קשה לי להאשים אותי, מפני שכאמור, השכלתי בענייני בלוגים הציבה אותם איפשהו בין טור אישי לטור פובליציסטי בעיתון דמיוני. למעשה, אחרי פוסט העיתון הפופולרי, האמנתי באמת ובתמים שכמו שנכתב בכתבה ההיא בעין השביעית, תכף יבוא איזה צייד כשרונות שעלה על הטור המצוין שלי באינטרנט וירצה להעביר אותו למקומו הטבעי בעיתון. ואת ההמשך אתם כבר יודעים.

וכך, מאוכזבת מחוסר התכלית של הבלוג, הרחקתי לאזורים רחוקים מהבית, השלמתי את השכלתי ונחשפתי לז'אנרים נוספים של בלוג. והכי נוספים שהכרתי היו vftw מאמריקה, ומוזטל, מישראל.

ראשית כל, שני הבלוגים הללו הם חדשות ישנות מאוד כך שאני לא מביאה פה שום בשורה לאף אחד.

ושנית, אני אדבר עליהם עכשיו בכל זאת.

vftw

כבר בעונה הקודמת של איידול, שלא שודרה בערוץ ישראלי, דיווחו פה על האתר vote for the worst , המנהל קמפיין להשארת המתמודד הגרוע ביותר בתכנית. מה זה אומר? בוחרים את המתמודד שמקבל את הביקורות הקשות ביותר מהשופטים, זה שמספק את הביצועים החלשים ביותר, זה שנתוניו לא תואמים את מה שמצופה מהזוכה, זה שההפקה מסמנת כראוי להעפה. ומצביעים בהתמדה עבור אותו מתמודד לאורך העונה.

מה המטרה? לקלקל להפקה המשומנת, לאפשר רגעי קאלט של ביצועים מביכים המגחיכים את התכנית ואת שאיפותיה לקדם מצוינות, או כפי שניסחה זאת הכתבת: “המקים טוען שהמפיקים ממילא עושים כסף רב על גב גדודי המוזרים שלא עלו לגמר ומאידך משגרים את המועדפים עליהם הישר לגמר הגדול. אם כך, מדוע שלא ישטו הצופים במנגנון הקפיטליסטי המניפולטיבי ויהפכו את אמריקן איידול לריאליטי כמו שריאליטי צריכה להיות- פארודית ומביכה?”

בעבר היו לאתר הצלחות בסדר גודל בינוני מינוס. ב-2006 הצליחו משתתפי המיזם להשאיר את הפייבוריט שלהם, קווין קוביאס בן ה-16, בשלבים המוקדמים של התחרות, והתגאו בכך שבזכותם הוא שרד עד ל”שבוע סטיבי וונדר”, בו נתן ביצוע קומי ל”פארט טיים לאבר” אשר שעשע אותם עד מאוד.

2007 היא שנתו הגדולה ביותר של האתר עד כה. יש שיטענו שהשארתו של סנג'איה בתחרות עד לשלב מתקדם היתה ההישג המשמעותי, אבל לדעתי ההישג הזה היה דווקא הד"ש בשידור חי, שיקבל דייב, מקים האתר, מהמתחרה החמוד כריס סליי בזמן שידור התכנית (לאחר שדייב איתגר את סליי באתר למסור לו ד"ש). בעיניי זה הראה את עוצמת החדירה של הטפיל החתרני הזה אל תוך לב בלוטת התריס של המוסד שהוא מחבל בו.

muztal

מוזטל, רובכם מכירים. חלקכם חושבים שהוא אחלה, חלקכם חושבים שהוא דוחה ברמות. מיעוטכם אולי לא מכיר, ובעקבות הלינק נתקע שם יומיים ולא חוזר לפוסט שלי לעולם. חלק אחר של מיעוטכם שלא מכיר נכנס לשם וחושב "איח מה זה הוא דוחה ברמות", וחלק שלישי של מיעוטכם נכנס וחושב "זה לא פה ולא שם".*

.
אני אגיד בקיצור שמדובר בבלוג שחדל להתעדכן ב-2005. אני אגיד שבהתחלה מוזטל נחשב למוזר, אחר כך למגעיל, אחר כך לחתרני, אחר כך למתמסחר, למתברגן ולתו תקן של מאגניבות שבלוגרים קונוונציונאליים מתהדרים בו, אחר כך הוא עשה את פרויקט התוגות ואחר כך הוא מת.

יש שאומרים שמוזטל אחראי גם לבלוג המגניב הזה, יש שאומרים שמוזטל גם אחראי לבלוג המגניב וגם הוא בעצם דודה מלכה, ויש שאומרים שמוזטל גם אחראי לבלוג המגניב וגם הוא בעצם רוגל אלפר.

כמובן שהכי מדליק היה אילו מוזטל באמת נכתב בידי הייטקיסט חנון ואלמוני, אבל אני משערת שהסיכוי לכך קלוש.

(פעם כשהיה נופל לי ריס הייתי מבקשת משאלה לעצמי: לגלות שאני מאומצת, שמלך הכיתה יתאהב בי וכיוב'. אחר כך התחלתי לבקש דברים למען טובת הכלל, כמו שלום עולמי, כי הרגשתי שזה הדבר ההוגן לעשות ושצרות העולם חשובות יותר מהצרות שלי. אבל זה לא בא ממקום אמיתי, וגם אלוהים כנראה חש בזה ולכן לא הגשים את משאלותיי הפילתנתרופיות. בפעם האחרונה שנפל לי תריס, אה סליחה, ריס, מצאתי את עצמי חושבת "אלוהים בבקשה בבקשה תעשה שמוזטל זה לא רוגל אלפר". אבל אלה כבר דברים שאני צריכה לטפל בהם בעצמי)

*ויכוחים על מוזטל זה כ"כ 2004.

idit

ומה? בניגוד להתרשמות הראשונית שלי מבלוגים, שני הבלוגים הנ"ל מנצלים את המרחב שהם פועלים בו וממקמים את עצמם בנקודות חדשות, שהופכות אותם לרלוונטיים ומוצדקים הרבה יותר מוואנאבי טור: הם ההפך מטור בעיתון. או ההפך מקידום ומיתוג עצמי. או ההפך מהפקה עשירה ומתוזמרת של רשת שידור גדולה. ההפך המתבקש והדרוש לכל הדברים האלו.

הכלכלן המתוסכל סיפר לי שהוא לא מצליח להגיב אצלי בבלוג, ובכל פעם שהוא מנסה יש איזו תקלה שאומרת משהו על ג'אווה סקריפט. צעקתי עליו שיעשה משהו כי מיעוט התגובות מוריד לי את החשק לכתוב, הוא אמר לי שנהייתי זונה של רייטינג וממתי אכפת לי מתגובות, ועזב בגסות בדיוק כשהייתי באמצע שאלה חשובה. לפני כן הוא הציע ש(בהתחשב בעובדה שאני לא יכולה להרים הפקה כמו vftw) אפתח בלוג על אוננות כפייתית בישראבלוג ושם אוכל להבטיח כמות גדולה של תגובות וצפיות.

ולפעמים בא לי לעשות בדיוק את זה – לפתוח בלוג מאפס, שבו לא אצטרך להיות נחמדה כשלא בא לי  ולהסביר דברים שלא בא לי להסביר, ולא אפקיע את המקום לטובת יומן אישי שלי או של אישה משעממת אחרת שמאוד דומה לי, ושאוכל לכתוב בו גסויות וגוזמאות ולא אהיה מוטרדת מאיך אני מצטיירת בעיני הקוראים ( "לעולם לא אבין מה הטעם לכתוב במקום וירטואלי על כמה אני מוצלח, וחטוב, וכוסי וחכם ותופס זיונים. כל הבולשיט הזה רק מעיד דברים לא מחמיאים על בטחונו העצמי של הכותב הזקוק לכל החיזוקים האלה. אם אני כנה עם עצמי וכותב על זה שאני אמפוטנט, ונימפומן, והומו וסוטה מין, זאת בעיני כתיבה שתופסת" ), מפני שאולי זו המטרה האמיתית של בלוג.

אבל זה גם נראה לי קצת חזירי להשתלט על יותר מאתר אחד ולהפוך לרשת בלוגים, וגם – ובעיקר – מעייף, לתחזק שני בלוגים, עם שתי זהויות נפרדות, שני חשבונות מייל, לדאוג שלא יהיו נקודות השקה בין השניים, לבלות את זמני בחרדות שמא נמצאה נקודת השקה כזאת. והרי במקרה הטוב אני פשוט אחקה דברים שקדמו לי.

 vezehu

כן, זה זהו את המקור 6

מאי 2, 2007

ובואו נפתח את זה:

אתם לא אוהבים את זהו את המקור.

יום שבו אפילו אדם אחד בודד מגיב לזהו את המקור, הוא יום שמח לזהו את המקור.

מסתמן שזהו את המקור הוא סנג'איה של הבלוג הזה.

וכמו את סנג'איה, גם את זהו את המקור אני אוהבת בכל ליבי. מצטערת, אני צריכה להעביר את הזמן איכשהו .

ולכן היום בפינה הלא פופולרית זהו את המקור – מי שמכיר יזהה ישר. ומי שיזהה ישר – שישיר, זה יעשה לי טוב על התריס.

(רמז: זה לא "ואת" של הראל סקעת)

ואת

צדקת כשלא קנית את כל החפירות שלי

מה שטוב עולה שקלים

והאם הקשת צבעונית יותר מצד שני

אני

חיפשתי את עצמי שואל במה להאמין

תנגבי ת'וזלין

את יכולה להתיישב אני עדין זה לא כואב

זה לא תמיד קל לאהוב אחר

עד שפתאום הוא לא חוזר

(או: זה לא תמיד קל לאהוב אחר

עד שבסוף הוא מתפגר.

תלוי איך מפרשים את השורה)

אני

לא מזמן חלמתי שאשתי זאת המלכה

המלכה של אנגליה

ומדונה השכנה

היא היתה חמה עליי

*

אבל אמרתי לה שלא אני רציתי רק אותך

אומר למדונה לא

חושב שזה די חכם

אני אשיג לה אישור כניסה

אני

לא זוכר ת'לילה שבו עייזר ויצמן מת

וכשחיים הרצוג מת

כשמנחם בגין מת

ומתי שרבין מת

אני זוכר נשארתי ער לדיווחים מהכיכר

וזה הרבה אמשים

וגם הרבה אנשים

שאיבדו ת'אישור כניסה

אני

חיפשתי פתרונות ואת המשכת עם החיים

רוצה אותנו נשואים

רק לא מצאתי את הזמן

להביא ת'שאלה אז אני שר אותה עכשיו

שירים

הם לא הפיתרון הם רק פסקול של החיים

שכבר תכף נגמרים

בין יום ולילה יש גבול דק אני טעיתי את צדקת

וכאן נגמר הסיפור

אני שמח לצאת אידיוט

ולהשיג לך אישור כניסה

אני מעמעם ת'אור

מוכן להתחיל איתך

אני אשיג לך אישור כניסה.

*היתה אמורה להיות שם השורה "הילדים עזבו ת'בית", אבל ביטלתי אותה כדי לפנות מקום לשורה שהמצאתי "המלכה של אנגליה", כי הרגשתי שבישראל לא מספיק לומר רק "המלכה".

וזהו.

וזהו.

וזהו. .

.(אה, והנה המקור)