Archive for מרץ, 2011

מרץ 20, 2011

אדבר בכל זאת על צ'רלי שין. ג'וני דו ואני נפגשים עכשיו, ידעתם את זה? בוחנים את עצמנו על 20 שאלות של מוסף הארץ כדי להבהיר ששנינו אנשים ברמה גבוהה ובסתר כדי לנסות להוכיח שאחד מאיתנו הוא ברמה יותר גבוהה מהשני ולכן השני צריך להגיד לו תודה שהוא מוכן להסתובב איתו. אני קוראת את השאלות, ואם אני יודעת את התשובה אז ג'וני אומר שהסתכלתי בתשובות, ואני אומרת שלא ושהוא אידיוט והוא אומר בסדר בסדר, ואז אם אני שוב יודעת את התשובה הוא שוב אומר שהסתכלתי בתשובות ואני אומרת שאם זה יהיה ככה כל הזמן והוא לא ייתן לי קרדיט על אף תשובה נכונה ועוד יאשים אותי במרמה אז אני לא מוכנה להמשיך עם זה והוא אומר טוב טוב תירגעי, ואז אם אני שוב יודעת את התשובה אז הוא אומר שהסתכלתי בתשובות ואני אומרת אוקיי אין בעיה אני לא משחקת והוא אומר תירגעי מה יש לך משוגעת ואני לא עונה וככה אנחנו יושבים בלי לדבר איזה 10 דקות. כיף לנו יחד.

תכף נגיע לצ'רלי שין. צ'רלי שין, אגב, שיחק שתי דמויות ראשיות בשם צ'רלי בסיטקומים: צ'רלי קרופורד בספין סיטי וצ'רלי הארפר בשני גברים וחצי. לצ'רלי שין עצמו לא קוראים צ'רלי.

פעם אנחנו מדברים על מה זה הקטע האירוני וכמה זמן זה יחזיק. השיחה הזאת מתקיימת לפני מערכון ההיפסטרים בארץ נהדרת כך שהיא רלוונטית ואף חדשנית לתקופתה. ג'וני דו אומר שלהתייחס לחיים באירוניה זה לא משהו שאפשר באמת לפתח או להמשיך איתו לאורך זמן, כי בסופו של דבר, מה זה לעשות משהו בקטע אירוני, ליהנות בקטע אירוני, לאהוב בקטע אירוני? בסופו של דבר השיר הזה, אתה אוהב אותו או שאתה לא אוהב אותו?

הבת הבכורה של צ'רלי שין, קסנדרה, נולדה כשהיה בן 19 ונשארה מחוץ לבלגן. היא שמנה. לא שמנה הוליוודית (שזה יותר רזה מרובנו אבל עלולה להיתפס בג'ינס לא מחמיא). לא כריסטינה אגילרה או ג'סיקה סימפסון או מריה קארי שהן לא באמת. שמנה. אוביס. מאוד מוזר לראות מישהו שמן מהחיים, בהוליווד. מוזר גם לראות אותה בולטת בנוף הברביות שמילאו את החיים של אבא שלה. משום מה היה יותר הגיוני בעיני לגלות שהיא נרקומנית או שחקנית פורנו. קל יותר ללעוג לנפש מאשר לגוף.

אני לא מסכימה עם ג'וני, למרות שאני לא אומרת לו את זה באותו רגע כי אני מנסחת לעצמי את הסיבות רק כמה ימים מאוחר יותר, ואז כבר יש את ההיפסטרים בארץ נהדרת וזה לא לעניין להעלות שוב את הנושא. אבל לדעתי זה עוד שלב באבולוציה של הרגש האנושי. בעולם שבו כל כך הרבה קולות פרוסים (פרושים? אף פעם לא סגורה על אם זה מפרש או פרוסה) בפניך, כל כך הרבה ישויות נוכחות זו לצד זו לצד זו לצד זו במרחב (שוב דיבור על אינטרנט. סליחה), כל הצהרה או דעה או תגובה שלך תהיה רפרנס להצהרה או דעה או תגובה של מישהו אחר. הכל יחסי. וכך גם הרגש הופך יחסי. היפר פוסט מודרניזם, מונח לא מדויק שהמצאתי כרגע ואני בטוחה שמישהו כבר השתמש בו לפני. אז כבר אין אוהב את השיר הזה או לא אוהב אותו. אתה לא אוהב שיר בזכות השיר ולא בגד בזכות הבגד וכולי. כל רגש וכל מחשבה כבר מכילים בתוכם את מכלול היחסים שבתוכם הם מתקיימים: ההצהרות על מה אני אוהב כבר מכילות במודע את מי שאני ואיפה שאני ומתי שאני ובעיקר – מול מי ומה אני. זה אומר ששום דבר לא מוחלט. אבל גם לפני כן שום דבר לא היה מוחלט. גם לפני כן לא היו דברים שאהבת כל הזמן, מכל הלב. רק שלפני כן ניתבו אותך להגדיר את כל מה שסובב אותך במונחים האבסולוטיים האלה. היום חוגגים את האמביוולנטיות שלנו לגבי כל דבר. לכן זה טוב לאהוב משהו רק בהקשר מסוים ורק במבט מבחוץ ובאופן אירוני. אפילו כשאוהבים באופן אבסולוטי, הופכים לפרודיה על אהבה שלא מכילה אהבה כלל.

בניינטיז היה קאמבק לסבנטיז, באפסיז יש קאמבק לאייטיז, והנה הוא כבר הולך ומפנה את דרכו לקאמבק לניינטיז. ובסבנטיז היה את גריז, אז בוא נגיד לצורך העניין שהיה אז קאמבק לפיפטיז, כי זה מאוד מחזק את התיאוריה שלי. נגיד שזה בזכות/באשמת בני ה-30 (פלוס מינוס) שמתגעגעים לעשור ילדותם ומחזירים אותו לאופנה, בכל עשור – עשור אחר. הצעירים יותר לא מתגעגעים עדיין וגם אין להם עמדות משפיעות מספיק בתקשורת ובשוק העבודה כדי לתת ביטוי מסחרי לגעגוע שלהם. זקנים יותר כבר לא רלוונטיים, לאף אחד לא אכפת למה הם מתגעגעים. שיתגעגעו.

קשה לי לדבר על צ'רלי שין. זה אוטומטית זורק אותי לדיבורי זרם תודעה כמו שלו. זה גם נושא שעבר זמנו ומאז קרו דברים שגימדו אותו. הסיבה הרשמית לדבר עליו: צ'רלי שין שצמח ככוכב באייטיז, ממציא את עצמו מחדש והופך מכוכב אפסיז תפל של אמצע הדרך לטריפ אייטיז פרודי. בשלהי הקאמבק של האייטיז, שנייה לפני שתתחיל הנוסטליה הגדולה לניינטיז, הוא מחזיר את הסמים, המגלומניה, הסליז והטראש של האייטיז, באריזה שכוללת מראש את ההגזמה המכוונת והמבט מהחוץ, אריזת אינסטנט קאלט.

וברגע שאנשים התחילו ליהנות ממנו ולחבב את הפסיכוזה הנרקוטית שלו, כפי שנהוג, חצי באירוניה חצי באמת, להגיד "ווינינג" ולעשות רמיקסים לראיונות שלו ולמכור חולצות עם ציטוטים שלו, צ'רלי שין קפץ על העגלה בעצמו, ובהיפר פוסט פוסט מודרניזם אירוני ייסד סיבוב מופעי סטנד אפ /הטפה, ופתח אתר שבו הוא מוכר בעצמו את החולצות עם הציטוטים שלו, שמצד אחד זה יופי וברוח התקופה וטוב שהוא לא קורבן, ומצד שני, בחיים האמיתיים שלו, הוא לא קורבן? הכל בצחוק? ואם הוא בעצמו משתתף בצחוק איך תוכל אומת האינטרנט לצחוק עליו? אפשר שכולם יצחקו בלי להתעייף מההפוך על הפוך על הפוך, בלי מישהו לא מודע שישמש להם כסמן, כריסטיאן בייל כזה, או מל גיבסון או בריטני, שאחרים יתרגלו עליו את שלל דרגות המודעות וההומור שלהם?

הסיבה הלא רשמית היא שחיפשתי תמונות של צ'רלי שין מהאייטיז. מתקופת פלאטון, מתי שהיה טרי וחתיך. השוויתי לתמונות מעכשיו, כנרקומן מעורער, מזדקן, שדוף וסתור שיער. ההשוואה הובילה אותי למסקנה מפתיעה: צ'רלי שין היה לוהט בשנות השמונים. הכי הכי בפלאטון אבל גם קצת לפני כן וקצת אחרי כן.

בשנות התשעים ותחילת האלפיים כבר לא. לרקוד עם טייסים ומת לצעוק דרדרו אותו, ונקודת השפל מבחינת סקס אפיל הייתה ספין סיטי. שם הוא היה קצת תפוח, עם קו שיער נסוג ומשוח בג'ל, הצליח לשלב יחד באופן לא אטרקטיבי מאמץ מזיע עם אנמיה. צ'רלי שין אבל פחות.

ובפאזה המשוגעת שלו, הוא שוב לוהט. הגרסה המרוטה והפסיכית מבליטה את האינטליגנציה ואת הפגיעות שלו. יש משהו בהימצאות על הסף, כנראה, פחות מתאמץ, פחות נכנע. זה רק אני?

רק שעכשיו, כשהוא מדקלם את האינסטנט קאלט שלו, הוא כבר על אוטומט. הוא כבר פחות. יש גבול דק בין הומור עצמי לריחוק אפאטי, והגבול הזה מבדיל גם בין משיכה לדחייה. אבל הכל יחסי.

מרץ 17, 2011

תודיעו לי מתי אפשר לחזור לצ'רלי שין

מרץ 2, 2011

ע‎‎ [11:01]:

ברור, כמו שפרסומות בבלוג לא עובדות בארץ. המאגר קטן יותר

‎‎א‎‎ [11:02]:

גם המאגר וגם העובדה שבארץ קמצנים

(לפחות בכל הקשור לאינטרנט)

‎‎ע‎‎ [11:02]:

זה עניין של תפיסה וזה לגיטימי. אני לא קמצנית, אבל לא אתרום לבלוג

אני מעדיפה לתת כסף לאדם שמנגן ברחוב

‎‎א‎‎ [11:03]:

לכן אני אומר, קמצנים בכל מה שקשור לאינטרנט כלומר עוד אין שום מחשבה שראוי לשלם על משהו באינטרנט א שבעולם המצב הרבה יותר טוב)

‎‎ע‎‎ [11:05]:

כי האינטרנט זה לא מקום לתוכן בתשלום ובצדק, זה לא מתאים למודל השיתופי של התוכן שיש בו. כמו שבעבר שילמת על אנציקלופדיה והיום אתה לא משלם על ויקיפדיה. התוכן מופץ לכולם, ויצרני התוכן מוצאים דרכים אחרות להרוויח ממנו מו פרסום, שת"פים או עבודות שמוצעות להם בעקבות הפעילות ברשת)

‎‎א‎‎ [11:06]:

אבל יצרני התוכן *לא* מוצאים דרכים אחרות להרוויח ממנו, ואז זה מסתיים בכך שב***** לא חושבים אפילו לשלם לכותבים שלהם

‎‎ע‎‎ [11:07]:

יצרני התוכן בחו"ל בהחלט כן מוצאים דרכים אחרות. ויצרני תוכן בישראל נמצאים בתחילת הדרך. יש אנשים כמו דריה שועלי למשל שכן הצליחו. אבל בישראל גם רוב יצרני התוכן לא באמת מייצרים מידע כמו האפינגטון או לחילופין פרז הילטון. הם רק מדברים על עצמם ומתפלאים שלא משלמים להם

‎‎א‎‎ [11:08]:

נו ומה המצב בהאפינגטון? זה יפה שהיא קיבלה עכשיו מאות מיליוני דולרים, אבל הכותבים שם לא קיבלו תשלום מעולם, כי "זה אינטרנט"

‎‎ע‎‎ [11:09]:

בסדר נו אז פרז הילטון. העניין הוא שבישראל כותבים עצמאיים ברשת לא שואפים לשום דבר שמחייב עבודה או מידע פנימי

אף אחד לא מחויב לשלם על דעות

דעה יש לכל אחד

‎‎א‎‎ [11:10]:

אבל זה קצת ביצה ותרנגולת. למה שהם יתאמצו ויעבדו קשה, אם אין בזה כסף

‎‎ע‎‎ [11:14]:

כי אחרי שאתה משקיע את העבודה יגיע הכסף. בדיוק כמו שרק בסוף החודש משלמים לך את המשכורת עליו. הנה אביעד אחרי שנים של סיקור תכניות טלוויזיה בזמנו החופשי ומרצונו, הגיע לנקודה שמשתלם למישהו לשלם לו על זה

‎‎א‎‎ [11:15]:

אבל זה לא הגיוני שאנשים יעבדו שנים ולא יקבלו על זה גרוש, בשביל שאולי, מתישהו, פעם, זה ישתלם להם

‎‎ע‎‎ [11:16]:

אבל זה מה שעושים בתחום הכתיבה באופן כללי. זה לא כמו רפואה שאתה לומד ואז יש לך תעודה שאתה מומחה בתחומך. זה משהו שצריך להוכיח שיש לך כישרון בו

‎‎א‎‎ [11:17]:

אבל זאת לא איזו גזירה מהר סיני. ככה פשוט התרגלו, זה לא הופך את זה לנכון וטוב

במצב הגון ונכון יותר לטעמי, כבר לפני שנה מי שאהב לקרוא את צפניה, למשל, היה צריך לשלם לו 10 שקלים בחודש, נניח. ברור שבמצב הנוכחי של האינטרנט בארץ זה לא יכול לקרות

‎‎ע‎‎ [11:19]:

יש הרבה אנשים שרוצים לכתוב, והרבה אנשים שרוצים לכתוב כתיבה שלא מחייבת אותם לעשות תחקיר או לקום מהכורסא, וזה מאוד הגיוני שלא כולם יצליחו להגיע לעמדה הזו

גם בארה"ב יותר מקובל להתפרנס מפרסומות מאשר מתרומות, ואלה שכן מתפרנסים מתרומות עדיין מקבלים כסף מאחוז קטן מהקוראים, בדיוק כמו בישראל. רק ששם האחוז הקטן הזה מסתכם ביותר אנשים ויותר כסף

‎‎א‎‎ [11:21]:

בכל זאת נראה לי ששם זה מתחיל להיות מקובל קצת יותר, בעוד שפה מי משלם באינטרנט הוא אוטומטית פראייר

‎‎ע‎‎ [11:22]:

אל תפיל את זה על ישראל. דווקא לדעתי יותר אופייני לנו שמי שכותב באינטרנט מרגיש שמגיע לו משהו

בכל העולם מקובל שתוכן באינטרנט הוא בחינם, ובכל העולם אנשים מנסים לפצח את המודל הזה של תוכן בתשלום באינטרנט

‎‎א‎‎ [11:26]:

אבל שוב, זה לא מקובל כי זה נכון, זה מקובל כי ככה התרגלנו. לדעתי זה לא צריך להיות ככה (לא בכל מצב כמובן, אבל יש כאלה שכן הייתי משלם עליהם)

‎‎ע‎‎ [11:27]:

זה מקובל כי זה מתאים למדיום. זה גם לא מקובל לגנוב מוזיקה, אבל זה כן מקובל להאזין למוזיקה בחינם ברשת בלי להוריד למחשב. ואם אתה אוהב אותה אז אולי תשלם על לראות את האמן בהופעה

‎‎א‎‎ [11:27]:

אבל הנה, אייטונז בארצות הברית מצליח מאוד והמון המון אנשים קונים מוזיקה, כי כשזה אפשרי בצורה נוחה, לא כולם ממהרים לגנוב

‎‎ע‎‎ [11:28]:

נכון, אבל אייטונז זה פיתוח שמתאים למדיום. וההורדות שם הן תוצאה של האזנות בחינם במקומות כמו יוטיוב ובליפ

‎‎א‎‎ [11:29]:

בסדר, ואחר כך אנשים מוציאים את הארנק וקונים אם בגלל שהם לא רוצים לגנוב, ואם בגלל שהם רוצים לתמוך באמן שהם אוהבים

אצל כותבים אין בכלל את השלב הבא הזה

‎‎ע‎‎ [11:32]:

יש, בצורות שונות. השלב הבא יכול להיות שגוף גדול מזמין אותך לכתוב אצלו, או שבפרינט מזמינים תכנים שלך, או שאתה כותב ספר, או שאתה עושה שת"פ פרסומי, או עוד אופציות שהן לא "שאנשים ישלמו לי תמורת קריאת ההגיגים שאני כותב בבלוג שלי"

‎‎א‎‎ [11:33]:

עוד פעם את משליכה בזה את האחריות על המו"ל, וגם הם כבר לא רוצים לשלם. האחריות צריכה להיות לפחות בחלק מהמקרים על הקוראים, לא על העשירים מאחורה

‎‎ע‎‎ [11:34]:

האחריות צריכה להיות על בעלי עסק, ומו"ל הוא בעל עסק שמצא מודל של ייצור רווחים מכתיבה ולכן הוא יכול להעסיק אותך

לא כל מי שכותב על החיים שלו בבלוג הופך אוטומטית לבעל עסק

וגם אם כן זה לא עסק שהוא מנהל מול הקוראים שלו

‎‎א‎‎ [11:35]:

אבל כשאת רוצה לקרוא ספר את משלמת עליו כסף. כשאת רוצה לראות סרט את משלמת עליו כסף (לפעמים). אז למה לא כשאת רוצה לקרוא תוכן שמעניין אותך? רק בגלל שהוא באינטרנט? וברור שלא כל מי שכותב על החיים שלו יקבל כסף. אבל אם האופציה תהיה קיימת, אולי אנשים ישקיעו יותר במה שהם כותבים

‎‎ע‎‎ [11:36]:

קודם כל, כשאני רוצה לראות סרט או תכנית טלוויזיה אז באמת היום יש מצב שלא אשלם עליהם כסף (כלומר אני כן כי אני מפגרת טכנולוגית, אבל רבים אחרים לא. וזה, אגב, מה שהכריח את תעשיית הקולנוע להתנער ולמצוא פתרונות, ע"ע אווטאר)

שנית, אי אפשר להגיד "אם תציעו לשלם לנו אז אולי נשקיע יותר"

זה לא עובד ככה בחיים

צריך קודם להשקיע ואז מקבלים תמורה

‎‎א‎‎ [11:37]:

אבל היום, לא משנה כמה הם ישקיעו, הם לא יקבלו תמורה. לא מהקוראים בכל אופן

‎‎ע‎‎ [11:37]:

ושנית, גם במקרה של ספרים מודל התשלום השתנה. אנשים משלמים על קינדל ומקבלים חבילת הורדה של ספרים

‎‎א‎‎ [11:37]:

איזו חבילת הורדה? הם משלמים על קינדל ואחר כך משלמים עוד על כל ספר (רק משלמים פחות ממה שהוא היה עולה להם בחנות ספרים אמיתית)

‎‎ע‎‎ [11:38]:

בעצם אני חושבת על קינדל עם חבילה מובנית שמציעים במלונות יוקרה, שכח מזה

‎‎א‎‎ [11:38]:

או על ה-evrit שהוא לא דוגמא לכלום

‎‎ע‎‎ [11:39]:

וואו, אני ממש רוצה להעמיד פנים שאני יודעת מה זה

‎‎א‎‎ [11:39]:

קורא ספרים אלקטרונים  של סטימצקי וידיעות טכנולוגיות

‎‎ע‎‎ [11:39]:

אווווו

בקיצור, העולם משתנה. אני חושבת שבגדול העובדה שאמנות מסוגים שונים היא נגישה יותר וחינמית זה דבר טוב. החיסרון הוא שעכשיו צריכים לחשוב על מודלים חדשים לפרנסה מיצירה

אבל אני אופטימית ורואה שמודלים כאלה מתממשים סביבנו כל הזמן

יפריע לך אם אפרסם את השיחה שהייתה לנו באינטרנט בחיניחינם?

‎‎א‎‎ [15:19]:

לפרסם איפה?

‎‎ע‎‎ [15:19]:

בלוג) שלי

‎‎א‎‎ [15:20]:

אה, ההוא שאת לא נותנת לקרוא

לא, לא מפריע לי

‎‎ע‎‎ [15:20]:

יאי!

אתקן שגיאות הקלדה וכאלה

ואמחק את שמך אם תרצה

‎‎א‎‎ [15:20]:

לא מפריע לי השם, אבל הוא לא אמור להיות סודי, הבלוג שלך? איך ישתלב שם פתאום השם שלי?

ע‎‎ [15:46]:

מי שישמע כמה אנשים כבר יודעים עם מי אני בקשר

אכתוב רק את השם הפרטי שלך

אני מעוניינת לשמוע עוד תגובות לדיון ואין לי מספיק אנשים בחיים האמיתיים שיגיבו

‎‎א‎‎ [15:47]:

אז איך אני אשמע את התגובות לדיון?

‎‎ע‎‎ [15:48]:

אתה תיכנס ותקרא אותן

אגב, זה (בלוג) שאני לא מקבלת עבורו לא תשלום ולא תרומות ולא צדקה ולא נדבה

ובכל זאת מצאתי דרך למנף אותו כך שיכניס לי כסף

‎‎א‎‎ [15:51]:

איך?

ולמה את כותבת (בלוג) כל הזמן

‎‎ע‎‎ [15:52]:

חחחחחח סתם צוחקים איתך

לא מינפתי אותו בשום צורה

פשוט ידעתי שזה ידליק אותך

כי אני מתביישת בעצמי

אני לא דור הרשתות החברתיות

אני עדיין מרגישה שלכתוב באינטרנט זו בושה גדולה

‎‎א‎‎ [15:52]:

בלוג זה ממש לא דור הרשתות החברתיות. בלוג זה כבר דור הזקנים

‎‎ע‎‎ [15:52]:

כן, אז אני גם עושה בושות וגם בצורה זקנה ומטרחנת

עוד יותר גרוע

‎‎א‎‎ [15:53]:

אבל אפשר להגיד זקנים, ואפשר להגיד הוותיקים והמנוסים

‎‎ע‎‎ [15:53]:

אפשר, אבל המשמעות תהיה אותה