…

החלטתי* לא לצפות בטקס האוסקר השנה, למרות שהשנה זה הטקס הכי מיוחד. פעם ב-23 שנים.
פעם הייתי נשארת ערה כל הלילה לצפות, ובסוף היו אומרים "אתה, כן, אתה, הילד הקטן שצופה בנו בבית, אולי יום אחד אתה תהיה כאן על הבמה!". אז הפעם שכנעתי את עצמי שאני כבר לא אהיה שם אז זו סתם תהיה עוגמת נפש לצפות והאוסקר הוא בעצם מפלט מהחיים האמיתיים ואחרי שהשידור מסתיים התיעוב כלפי החיים האמיתיים שלי רק גדל אז בכלל יוצא שהחלטתי* החלטה בריאה.
אבל עכשיו יש את כל השידורים לקראת, וכואב לי הלב. אני מתה לצפות בזה. אני מפחדת שבופור יזכה ואני אפספס. אני אולי הבנאדם היחיד במדינה שקצת מקווה שבופור לא ייקח את הפרס. אני וערן קולירין.
מי שצופה וקורא – תחשבו עליי כשהם זוכים. אם הם זוכים. תגידו "הו, הלוואי ועידית הייתה פה כדי לראות את זה. אבל בזכות העובדה שאנחנו חושבים עליה, היא אכן כאן, איתנו, ברוחה".
תודה מראש. צפייה נעימה.

*מה זה החלטתי, חצי מכורח הנסיבות כזה. תודה מראש. צפייה נעימה.

"ואני אומרת לעצמי שאם זה היה הפוך, ואני הייתי מנסה לדבר עם מישהו שלא עונה לי, זה היה נורא מעצבן אותי. זה אחד הדברים הכי מעצבנים שאפשר לעשות
… יכול להיות שהייתה עכשיו רעידת אדמה קטנה?"

"לא הרגשתי"

"אז כנראה דמיינתי"

שלמה ארצי הוא פריק של הישרדות. הוא מספר על זה, במילים האלה, ביום שישי בצהריים. הוא אומר שהתכנית אולי משכיחה מאיתנו את המלחמה ההיא, שכולם שם צעירים ויפים ורזים ויש שם גם משה מלצר חולון, כי כנראה גם אחד כזה צריך. ושהם מתחרים על בית, או אוטו, או כסף, אף אחד כבר לא ממש יודע, וממילא נראה שהם מתחרים בעיקר על האפשרות להיות סלב. ובסוף הוא אומר שהוא עצמו מכור להישרדות, אני פריק של זה. ושם את סטינג שר ספרד אה ליטל הפינס ופתאום השיר נשמע מאוד עצוב, אז אתה מעביר לגלגל"צ ושם נינט שרה הכל יכול לקרות.
כמו כולם גם אני הכי אוהבת את צהרי שישי, כי זה הזמן היחידי שיש בו סיבה למהר ויש בו סיבה לנוח. מה שלא תעשה יהיה מוצדק. מהירידה בכביש אפשר לראות בתים של עיר, נדמה לי שזו פתח תקווה, ומהצד השני גבעות שאני יודעת שחלק מהן כבר נחשבות רשמית לשטחים, והשמש של שישי אחר הצהריים מאירה נקודות בנוף כמו זרקור מכוון. לא יוצא לראות את זה הרבה או לחשוב על זה הרבה, אבל לרגע אתה נזכר בשלטים לעזה כשנוסעים דרומה, והנה שוב יהודה ושומרון כשנוסעים צפונה, וזה קרוב ובכל מקום. ואתה נקלע לדימוי קצת פשטני: איך כמו שהשמש מאירה את הבניינים האלה ואת הגבעה הזו, והם מולך וכמה פשוטה ורגועה לך הבחירה הטבעית הזו של האור, ככה התאורה הפנימית שלך סבוכה ומהבהבת ומזמזמת ומלאה בפקעות חוטים שמקשות על ההתקדמות. כל כך קשה לסובב את הפנס שעדיף לכוון אותו אל אובייקט יפה יותר שמצטלם באי המתים. עדיף לכוון אותו למלחמת קיום פוטוגנית בין השורדים, שמלהיבה אותך עד כדי כך, שאתה מרגיש נבגד כשנעשית בחירה מוטעית בהפקה או בעריכה. וכמו שאתה רואה עכשיו את ארץ ישראל ברורה מעבר לכביש, ככה אתה לא יודע למדוד את המרחקים והגבהים החשוכים בתוך עצמך, "המלחמה ההיא" מ-2006 או המלחמה שלך שהפנים המוכרות בתכנית והפוסטים שמתפרסמים אחרי הפרק מסיחים ממנה.
ואני אומרת לעצמי שכשתיגמר הישרדות, אני בבעיה.