ולדעתי אירוח כותבים בבלוג זו מגלומניה

ג'וני דו הציע לכתוב לי פוסט אורח. או שאני ביקשתי ממנו. קשה לשחזר במדויק את מהלך העניינים. אני חושבת שהוא עזב את הבלוג שכתב בו, ואני אמרתי "מה תעשה אם נורא יבוא לך להגיד משהו?" והוא אמר "אז אני אגיד את זה אצלך" ואני אמרתי "ולמה שאתן לך להשתמש בבלוג שלי?" והוא אמר "אפשר לחשוב שאת עושה לי טובה שאת נותנת לי לכתוב באתר האקסקלוסיבי שלך" ואני אמרתי "למה אתה תמיד חייב להשפיל אותי? זה גורם לך להרגיש יותר גבר?" והוא ענה וכך הלאה. אין טעם להרחיב בפרטים משום שזו סימולציה עלובה של הקנטות בין בני זוג, המבוצעת בידי שני אנשים שמעולם לא נפגשו.

ביום אחר אמרתי שזה דווקא רעיון טוב שג'וני דו יכתוב בבלוג שלי, כי זה יחסוך לי את המאמץ לחשוב על משהו ראוי בעצמי. ואז ג'וני דו אמר שאין בעיה, ושהוא יכתוב משהו, והוא רק צריך נושא.

אחר כך ג'וני דו חשב על נושא: מכיוון שהוא עצמו כבר אינו בלוגר, הוא חווה הזרה מול תחום הבלוגריזציה. הוא רצה לשאול האם זו בושה לכתוב בלוג, ואחרי שתענו לו שכמובן שזו לא בושה כלל, הוא ישאל האם למרות שזו לא בושה כלל אתם באופן ספציפי דווקא כן מתביישים בזה. ואז, בראש מורכן, תודו שכן, קצת. חוץ מחסרי המודעות העצמית שביניכם, שיאמרו "מה יש להתבייש? הכל טוב ונחמד!" או "פעם התביישתי, ואז עברתי תהליך. ועכשיו הכל טוב ונחמד!"

ג'וני דו אמר שהפוסט יהיה מוכן תכף. שהוא ישרבט משהו בהמשך היום. אחר כך הוא אמר שהוא יקליד במהירות משהו בלילה, אחר כך הוא אמר שאולי בעוד שבוע אם כי סביר להניח שלעולם לא.

אמרתי שאני אדאג לזה בעצמי. ממילא אני דואגת בסוף להכל בעצמי. כך לימדו אותי בבית ואני מצליחה להלביש את התבנית הזו על כל מערכות היחסים שאני מנהלת בעולם הוירטואלי ומחוצה לו.
ביקשתי מג'וני דו שישלח לי את מה שהוא כן כתב, אם הוא כתב משהו בכלל.
הוא שלח:

בשבועות האחרונים, ולאחר שלאחרונה פרשתי באופן רשמי משורות הגלוב, מצאתי את עצמי מהרהר פה ושם בכל העניין הזה של כתיבה בבלוגים. לאור תחינותיה של עידית ("אין לי מה לכתוב", "אני צריכה פוסט אורח", "אנשים ישכחו את הבלוג שלי" ) החלטתי לנסות להעלות את אותם הירהורים על הכתב.

לפעמים אני מנסה לדמיין איך זה להגיד בקול רם "אה כן, כתבתי על זה משהו בבלוג שלי", או "ההוא? אני מכיר אותו מהאינטרנט". אני לא יודע איך זה אצל אנשים שכותבים בשם האמיתי


זהו. זה כל מה שג'וני דו הצליח להפיק מעצמו. צחק קצת על עידית ואז, כצפוי, נותר כקליפה ריקה ללא שום אמירה. זה לא קל להעלות הרהורים על הכתב כשאין לך כאלה.
הוא כתב "אני לא יודע איך זה אצל אנשים שכותבים בשמם האמיתי" ולא הצליח להמשיך משם, אולי מפני שהוא באמת לא יודע איך זה אצלם. והוא גם לא יודע איך זה אצל אנשים שכותבים בשמם הבידיוני.

בניגוד לג'וני דו, אני עדיין כותבת בבלוג. כנראה זה בגלל שהחיים שלי עדיין במיץ של הזבל וקשה לי לשאוב סיפוק ממקור חיצוני אחר. אז אני יכולה להעיד על עצמי: אני לא מספרת לאנשים שאני כותבת בבלוג. אני בודקת לפעמים את הגבול, ומספרת שאני נהנית מאוד לקרוא בלוגים, באותה אינטונציה שבה אומרים את המשפט "אני נהנית מאוד לבקר בגן החיות". אחר כך אני מצטערת על זה וחושבת שבטח האנשים שסיפרתי להם חושבים שאני מוזרה. פעם אמרתי שאני מכירה מישהו מהאינטרנט, ואחר כך לא ידעתי להסביר איך בדיוק, ורשמתי לעצמי תזכורת מנטלית לא להגיד דבר כזה יותר בחיים.

אני משוכנעת שבניגוד לכל הבלוגרים האחרים, אני הגעתי לפה במקרה, ואני היחידה בבלוגוספירה העולמית שאינה נרקסיסטית. אני משוכנעת גם שכל הבלוגרים חוץ ממני הם מכוערים ורובם שמנים. לעובדה שאני עצמי מכוערת ורובי שמנה, אני מתייחסת כמצב זמני שאינו משקף כלום, ובטח ובטח שלא משייך אותי לקהילת הבלוגרים.
.
אני לא מבינה בלוגרים שכותבים בשמם האמיתי, זה משול בעיניי לאנשים שמספרים בהתלהבות ששלחו אתמול המון קריצות לבחורות בקופידון או בג'יידייט. אני לא מבינה בלוגרים שכותבים תחת כינוי אך זהותם גלויה, כי כל העולם יכול לראות שיש להם מן אלטר אגו מטופש כמו שילדים בני חמש נוהגים להמציא לעצמם. אני לא מבינה בלוגרים שכותבים תחת כינוי וזהותם חסויה, כי את מי הם חושבים שהם מעניינים בכלל.
.
אני לא מבינה אנשים שנותנים לבלוג שלהם את הכותרת "הבלוג שלי!". אני לא מבינה אנשים שנותנים לבלוג שלהם כותרת שנונה ומוצלחת, כי אם הם שנונים ומוצלחים אז מה יש להם בעצם לחפש בבלוג. אני לא מבינה אנשים שיש להם יוזר בקפה דה מארקר. אני לא מבינה אנשים שיש להם בלוג ברשימות. אני לא מבינה אנשים שיש להם בלוג בישראבלוג. אני לא מבינה אנשים שיש להם בלוג בתפוז. אני לא מבינה אנשים שיש להם בלוג בבלוגלי. אני לא מבינה אנשים שיש להם בלוג עצמאי. אני לא מבינה אנשים בכלל, וכנראה שבגלל זה אני כותבת בלוג.
.
(ג'וני דו תכנן לכתוב שכל "הידידות האינטרנטיות" שלו מעדיפות את רואה שחורות על פניו. אני ביקשתי שיציין שאני במיוחד. והוא שכח)

17 תגובות to “ולדעתי אירוח כותבים בבלוג זו מגלומניה”

  1. העלמה עפרונית Says:

    תמסרי לג'וני שהוא טועה (לפחות בנוגע ל"כל").

  2. idit Says:

    אני אמסור לו (הוא לא קורא פה)

  3. העלמה עפרונית Says:

    נו, בשביל זה ביקשתי שתמסרי.

  4. ג'וני דו Says:

    ג'וני דו מבקש להבהיר שאין לו כל קשר לפרטים הנזכרים לעיל, לדברים שהובאו לכאורה בשמו, או לבלוג של חסרת החיים הזאת.

  5. idit Says:

    הציטוט שם בטוח שלך, כי כולנו יודעים שאני בחיים לא הייתי מסוגלת לכתוב בצורה מבריקה שכזו

  6. ג'וני דו Says:

    בסדר, יכול להיות שאת הציטוט כתבתי ברגע של חולשה.

  7. idit Says:

    יפה לך שחור

  8. הכלכלן המתוסכל Says:

    נבלה סרוחה ובאושה. אני הולך למצוא לי פנחס שדה אחרת. חבל שזה יקח כל כך הרבה זמן.

    – אנחה –

    תל אביב עיר מגעילה, מפויחת, צפופה, חפורה, מתועלת ומיוזעת. יש דברים שצריך להגיד.

  9. idit Says:

    פנחס שדה יש רק אחת בכל דור. וברוך הבא!

  10. itsik Says:

    עידית, שאלה:

    את כותבת כבר כמעט שנה בלוג, איך זה שמעולם לא שינית את מה שכתוב באודות?

  11. idit Says:

    כי אני די שלמה עם מה שכתוב שם כרגע. אני מרגישה שזה מאוד מייצג אותי.

  12. אדר Says:

    גם השארת את "עוד בלוג בבלוגלי". שכשלפני שהיה לי גם חשבתי שזה רעיון מקורי לאללה לכותרת. אחר כך זה הפך להיות מגניב מסיבה אחרת.
    סיבה מסתורית.

  13. אור Says:

    אחד הפוסטים הכי טובים שכתבת.
    ממש נהניתי לקרוא.

  14. מרג' Says:

    זהו דף לדוגמה בבלוגלי.

  15. idit Says:

    תודה :))
    איזה כיף שיש לי בלוג

  16. אורי Says:

    אין לי מושג איך הגעתי לכאן בכלל. אני בכלל לא קורא בלוגים אף פעם מעולם (חוץ מטכניים). אבל אהבתי 😛

  17. idit Says:

    כן, רק לוזרים קוראים בלוגים (לא טכניים)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: