צריך שיהיה סבב ב' בזוגיות, להתחיל מחדש בגיל 40, 50, ככה. כי אם נשארים אם (עם! עוד טיפ שימושי לחיים – הגהה לפני פרסום, לא יכולה להזיק) אותו בנזוג מגיל 20, בסופו של דבר מוצאים את עצמכם שישים שנה אחרי כן, מתעבים זה את זו ומכלים את ימיכם באומללות עמוסת טינה.

אני לא אומרת את זה סתם. זה מבוסס על השכנים שלי, הזוג ועד הבית. כל היום הם רבים, דציבלים שאתה לא מאמין. בכלל קשה להאמין שהם משקיעים כאלה כמויות של אנרגיה בגיל כל כך מבוגר. חשבתי שבגיל כזה כבר משלימים עם המצב. מתייאשים.

ואלוהים שישמור על מה הם רבים: אני הכנתי רק לעצמי, כי את אמרת שאת לא אוהבת ואת אמרת שאת לא תאכלי! ועכשיו את גומרת לי הכל! אבל אני הכנתי לי! לא לך! ליייי!
זה במקרה שהוא צועק. גיברת ועד הבית היא זו שצועקת יותר. אבל לא מבינים על מה. קשה לפענח את המילים, למרות שהיא צועקת בווליום גבוה משלו, ולאורך זמן רב יותר.

ולמה הם ממשיכים לחלוק את חייהם זו עם זה, אם הם כל כך סובלים? הרי אי אפשר כבר לטעון שהם עושים את זה בשביל הילדים. וגם כסף אין להם הרבה, אז אף אחד לא יפסיד את ממונו בקרב משפטי מכוער. ובעיקר, לא נשארו להם הרבה שנים לחיות. אז למה לחיות אותן ככה?

כנראה כי ככה הם רגילים. לא מכירים משהו אחר. בטח התחתנו בגיל מאוד צעיר, לפני מאה שנה היה נהוג להתחתן בגיל צעיר. והם חושבים שאלה החיים: לבלות כל יום כל היום עם בנאדם שאתה לא סובל. מזל שענייני ועד הבית מעסיקים אותם, אז הם יכולים להפנות מעט מהזעם שלהם כלפי הסביבה. את עוד לא שילמת לנו! למה את עוד לא שילמת לנו?! או שאת כן שילמת לנו, אבל עכשיו נספר לך על השכן שלא שילם לנו! שגם משתמש במים של הבניין כדי להשקות את העץ לימונים שלו! גם אנחנו רוצים לימונים! גם לנו מגיע לימונים!

אני שונאת להיכנס אל תוך השבוע שבו צריך לשלם. אני אף פעם לא יודעת מתי הם יתקיפו אותי. נתתי להם את המספר בדירה כדי שלא יטרידו אותי בנייד, ושכחתי שבדירה אני לא יכולה לדעת מי המתקשר מבעוד מועד. אז לפעמים אני מרימה בלי לחשוד. אלו! אלו! ועד הבית! לימונים! ולאשתו תוך כדי: שקט אני בטלפון! בטלפון! וגיברת ועד הבית מתעלמת כמובן ואני שומעת את צרחותיה בו זמנית דרך הטלפון ודרך החלון. בלה בלה בלה צ'ק לימונים בלה!

בזכותם הבדידות שלי נראית פתאום פוטוגנית. מכובדת יותר מההיאחזות הגיהנומית זה בזו. וככל שאהיה ערירית יותר זמן, כך יימאס עליי בנזוגי פחות לעת זקנה. לא אצטרך כמו הזוג ועד הבית לחזות על בסיס יומי בפניו המכוערות של המיצוי.

אפשר לשמוע את הטלוויזיה מהצד השני של הדלת שלהם. שתי נקישות, צלצול, וקולות מבפנים: מה? בדלת! אז תלכי לפתוח! בדלת, בדלת! מכיוון שאני שוב מאחרת בתשלום, ואין לי כוח לסדר את הבית למקרה שידפקו פתאום אצלי, ואין לי כוח גם לבצע הדממה והאפלה למקרה שיחשדו שאני כן בבית אבל לא עונה, באתי אליהם. בפנקס המנטלי שלי אני מסמנת, מתחת ל"סבב ב' באמצע החיים – חובה!", גם "תפקיד האורח הלא רצוי נעים יותר מתפקיד המארח את האורח הלא רצוי".

היא פותחת את הדלת מופתעת. אני חושבת שהפרעתי להם בזמן צפייה בחדשות. אין לה עודף בשבילי והיא הולכת לחפש במעטפה של הכסף של הועד בית. מהר גיברת ועד בית, את לא יודעת את זה עדיין אבל יש לי שמונה מנויי רסס שמחכים לשמוע מה יש לי להגיד.

גיברת ועד הבית נשמעת ברור יותר כשנמצאים איתה באותו חדר. היא מספרת לי על האיש הרע עם הלימונים, וכמה שנים הוא עושה להם צרות ומי גר בדירה שלו לפניו  (זוג. הוא מת והיא עברה לבית אבות) גיברת ועד הבית יודעת את זה כי היא נמצאת פה הרבה שנים.

אני עם הדירה הזאת הרבה זמן. עוד לפני שהכרתי אותו , היא מחווה בידה אל בעלה. הוא בכלל בעלי השני! היא אומרת, קצת בזלזול, כאילו העובדה שהיתה נשואה לפניו מורידה מערכו. שמה, בתמונה, זה היה בעלי.

התמונה היא ציור שמן ענק של הבעל הראשון. היא תלויה באמצע הסלון, מעל לספה. מתחת לתמונה יושב מר ועד הבית וצופה בטלוויזיה.

אני חושבת שאני לא יודעת כלום על החיים.

8 תגובות to “”

  1. אדר Says:

    מצחיק…
    אצלי יש איזה אחד יהושוע ועד בית, שאני די בטוחה שהוא לא באמת קיים.

  2. Morin Says:

    יש אנשים שקל להם לצעוק אחד על השני. אלי הם כועסים כי הם זוכרים רק את הדברים הטובים מהיחסים הקודמים, ומרגישים שהיחסים האלו פחות טובים. אולי הם סתם נהנים לצעוק בגלל שזה גורם להם להרגיש שיש להם מקום בעולם, או שזו התקשורת היחידה שהם יכולים לשמר במשך כל היום.
    חוץ מזה, דווקא כשאין כסף קל יותר ליחידה כלכלית גדולה מליחידים. אם לה יש דירה ולו יש פנסיה, הוא חוסך שכר דירה ולה יש מישהו שיקנה מצרכים.
    בגדול, זה קצת מוזר לי שכל כך הרבה אנשים חיים בזוגות. אלו חיים קשים יותר בכל מובן מלבד הכלכלי, וגם זה לא תמיד.

  3. אדר Says:

    בתור מישהי שבדיוק הסתיימה לה הזוגיות אני יכולה להגיד קבל עם ועדה שזה לא קשה ולא חרא ולא עוד כל מיני דברים שאנשים בלי בן זוג אוהבים להגיד לעצמם. ואני הייתי בלי בן זוג הרבה, אבל הרבה זמן, כך שראיתי את שני העולמות.
    זה נהדר. זה מרגיע. זה פותח. זה שינה לי את החיים.

  4. מרג' Says:

    פעם אבא שלי, שיש לו תאוריות די משונות על החיים בדרך כלל, אמר לי ש "מי שיכול לחיות לבד – חי לבד".

  5. לוטה בערפל Says:

    זוגיות צעירה וחסרת דאגות זה חמים ונעים. ונראה לי שאפשר לסחוב כזאת כמה שנים.
    הזוגיות המתוארת פה, של המרמור והכעס והעשרות שנים ביחד, והטינה על השטות שההוא עשה לפני מיליון שנה, זאת נראית לי הרבה פחות נעימה ופרוותית.

    צעקות זה נורא. אין ממש סיבה להרים את הקול. אף פעם. באמת. אולי פעם בכמה זמן, שרוצים לפרוק אנרגיות שליליות, אפשר ללכת לאיזה מקום מבודד ולצרוח כזאת צעקה ארוכה ולשחרר אגרסיות. אבל לצעוק על בן אדם אחר נראה לי הכי מיותר. מגבירים את הקול בשביל לזכות ביותר תשומת לב, אבל האמת היא שרוב האנשים לא שומעים כלום כשצועקים עליהם.

    סבתא שלי החלה פרק ב' בתחילת שנות ה-70 שלה. זאת הייתה הקלה אדירה בשבילנו. הבחורצ'יק שלה (שחגג השנה 90) עשה לה רק טוב, והרגיע אותה לרמה שהיא היפראקטיבית מציקה ופולניה רק ב80 אחוז יכולת. שזה שיפור משמעותי.
    עכשיו הוא כבר לא חסון כמו פעם, והאמת שהיא צועקת אליו הרבה, אבל רק כי הוא לא שומע כל כך טוב…

  6. idit Says:

    תודה למרג' ולכלכלן על התיקון מ"אם" ל"עם". אם יתחשק לי, אולי בפוסט הבא אדגים את הקלאסיקה "לו" במקום "לא".

  7. itsik Says:

    קראתי כמה מהפוסטים האחרונים שלך וגם כמה ישנים יותר, ורציתי לומר שהיה נורא משעשע לקרוא אותם, מבטיח להמשיך ולעקוב.

  8. idit Says:

    רק אל תחפור יותר מדי בישנים יותר, מחלקם אני מתנערת ולחלקם אני מתכחשת.
    ובאותה הזדמנות – היי מורין ואדר ולוטה ומרג', שבוע מקסים שיהיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: