ע‎‎ [11:01]:

ברור, כמו שפרסומות בבלוג לא עובדות בארץ. המאגר קטן יותר

‎‎א‎‎ [11:02]:

גם המאגר וגם העובדה שבארץ קמצנים

(לפחות בכל הקשור לאינטרנט)

‎‎ע‎‎ [11:02]:

זה עניין של תפיסה וזה לגיטימי. אני לא קמצנית, אבל לא אתרום לבלוג

אני מעדיפה לתת כסף לאדם שמנגן ברחוב

‎‎א‎‎ [11:03]:

לכן אני אומר, קמצנים בכל מה שקשור לאינטרנט – כלומר עוד אין שום מחשבה שראוי לשלם על משהו באינטרנט (לא שבעולם המצב הרבה יותר טוב)

‎‎ע‎‎ [11:05]:

כי האינטרנט זה לא מקום לתוכן בתשלום ובצדק, זה לא מתאים למודל השיתופי של התוכן שיש בו. כמו שבעבר שילמת על אנציקלופדיה והיום אתה לא משלם על ויקיפדיה. התוכן מופץ לכולם, ויצרני התוכן מוצאים דרכים אחרות להרוויח ממנו (כמו פרסום, שת"פים או עבודות שמוצעות להם בעקבות הפעילות ברשת)

‎‎א‎‎ [11:06]:

אבל יצרני התוכן *לא* מוצאים דרכים אחרות להרוויח ממנו, ואז זה מסתיים בכך שב***** לא חושבים אפילו לשלם לכותבים שלהם

‎‎ע‎‎ [11:07]:

יצרני התוכן בחו"ל בהחלט כן מוצאים דרכים אחרות. ויצרני תוכן בישראל נמצאים בתחילת הדרך. יש אנשים כמו דריה שועלי למשל שכן הצליחו. אבל בישראל גם רוב יצרני התוכן לא באמת מייצרים מידע כמו האפינגטון או לחילופין פרז הילטון. הם רק מדברים על עצמם ומתפלאים שלא משלמים להם

‎‎א‎‎ [11:08]:

נו ומה המצב בהאפינגטון? זה יפה שהיא קיבלה עכשיו מאות מיליוני דולרים, אבל הכותבים שם לא קיבלו תשלום מעולם, כי "זה אינטרנט"

‎‎ע‎‎ [11:09]:

בסדר נו אז פרז הילטון. העניין הוא שבישראל כותבים עצמאיים ברשת לא שואפים לשום דבר שמחייב עבודה או מידע פנימי

אף אחד לא מחויב לשלם על דעות

דעה יש לכל אחד

‎‎א‎‎ [11:10]:

אבל זה קצת ביצה ותרנגולת. למה שהם יתאמצו ויעבדו קשה, אם אין בזה כסף

‎‎ע‎‎ [11:14]:

כי אחרי שאתה משקיע את העבודה יגיע הכסף. בדיוק כמו שרק בסוף החודש משלמים לך את המשכורת עליו. הנה אביעד אחרי שנים של סיקור תכניות טלוויזיה בזמנו החופשי ומרצונו, הגיע לנקודה שמשתלם למישהו לשלם לו על זה

‎‎א‎‎ [11:15]:

אבל זה לא הגיוני שאנשים יעבדו שנים ולא יקבלו על זה גרוש, בשביל שאולי, מתישהו, פעם, זה ישתלם להם

‎‎ע‎‎ [11:16]:

אבל זה מה שעושים בתחום הכתיבה באופן כללי. זה לא כמו רפואה שאתה לומד ואז יש לך תעודה שאתה מומחה בתחומך. זה משהו שצריך להוכיח שיש לך כישרון בו

‎‎א‎‎ [11:17]:

אבל זאת לא איזו גזירה מהר סיני. ככה פשוט התרגלו, זה לא הופך את זה לנכון וטוב

במצב הגון ונכון יותר לטעמי, כבר לפני שנה מי שאהב לקרוא את צפניה, למשל, היה צריך לשלם לו 10 שקלים בחודש, נניח. ברור שבמצב הנוכחי של האינטרנט בארץ זה לא יכול לקרות

‎‎ע‎‎ [11:19]:

יש הרבה אנשים שרוצים לכתוב, והרבה אנשים שרוצים לכתוב כתיבה שלא מחייבת אותם לעשות תחקיר או לקום מהכורסא, וזה מאוד הגיוני שלא כולם יצליחו להגיע לעמדה הזו

גם בארה"ב יותר מקובל להתפרנס מפרסומות מאשר מתרומות, ואלה שכן מתפרנסים מתרומות עדיין מקבלים כסף מאחוז קטן מהקוראים, בדיוק כמו בישראל. רק ששם האחוז הקטן הזה מסתכם ביותר אנשים ויותר כסף

‎‎א‎‎ [11:21]:

בכל זאת נראה לי ששם זה מתחיל להיות מקובל קצת יותר, בעוד שפה מי משלם באינטרנט הוא אוטומטית פראייר

‎‎ע‎‎ [11:22]:

אל תפיל את זה על ישראל. דווקא לדעתי יותר אופייני לנו שמי שכותב באינטרנט מרגיש שמגיע לו משהו

בכל העולם מקובל שתוכן באינטרנט הוא בחינם, ובכל העולם אנשים מנסים לפצח את המודל הזה של תוכן בתשלום באינטרנט

‎‎א‎‎ [11:26]:

אבל שוב, זה לא מקובל כי זה נכון, זה מקובל כי ככה התרגלנו. לדעתי זה לא צריך להיות ככה (לא בכל מצב כמובן, אבל יש כאלה שכן הייתי משלם עליהם)

‎‎ע‎‎ [11:27]:

זה מקובל כי זה מתאים למדיום. זה גם לא מקובל לגנוב מוזיקה, אבל זה כן מקובל להאזין למוזיקה בחינם ברשת בלי להוריד למחשב. ואם אתה אוהב אותה – אז אולי תשלם על לראות את האמן בהופעה

‎‎א‎‎ [11:27]:

אבל הנה, אייטונז בארצות הברית מצליח מאוד והמון המון אנשים קונים מוזיקה, כי כשזה אפשרי בצורה נוחה, לא כולם ממהרים לגנוב

‎‎ע‎‎ [11:28]:

נכון, אבל אייטונז זה פיתוח שמתאים למדיום. וההורדות שם הן תוצאה של האזנות בחינם במקומות כמו יוטיוב ובליפ

‎‎א‎‎ [11:29]:

בסדר, ואחר כך אנשים מוציאים את הארנק וקונים – אם בגלל שהם לא רוצים לגנוב, ואם בגלל שהם רוצים לתמוך באמן שהם אוהבים

אצל כותבים אין בכלל את השלב הבא הזה

‎‎ע‎‎ [11:32]:

יש, בצורות שונות. השלב הבא יכול להיות שגוף גדול מזמין אותך לכתוב אצלו, או שבפרינט מזמינים תכנים שלך, או שאתה כותב ספר, או שאתה עושה שת"פ פרסומי, או עוד אופציות שהן לא "שאנשים ישלמו לי תמורת קריאת ההגיגים שאני כותב בבלוג שלי"

‎‎א‎‎ [11:33]:

עוד פעם את משליכה בזה את האחריות על המו"ל, וגם הם כבר לא רוצים לשלם. האחריות צריכה להיות לפחות בחלק מהמקרים על הקוראים, לא על העשירים מאחורה

‎‎ע‎‎ [11:34]:

האחריות צריכה להיות על בעלי עסק, ומו"ל הוא בעל עסק שמצא מודל של ייצור רווחים מכתיבה ולכן הוא יכול להעסיק אותך

לא כל מי שכותב על החיים שלו בבלוג הופך אוטומטית לבעל עסק

וגם אם כן – זה לא עסק שהוא מנהל מול הקוראים שלו

‎‎א‎‎ [11:35]:

אבל כשאת רוצה לקרוא ספר את משלמת עליו כסף. כשאת רוצה לראות סרט את משלמת עליו כסף (לפעמים). אז למה לא כשאת רוצה לקרוא תוכן שמעניין אותך? רק בגלל שהוא באינטרנט? וברור שלא כל מי שכותב על החיים שלו יקבל כסף. אבל אם האופציה תהיה קיימת, אולי אנשים ישקיעו יותר במה שהם כותבים

‎‎ע‎‎ [11:36]:

קודם כל, כשאני רוצה לראות סרט או תכנית טלוויזיה אז באמת היום יש מצב שלא אשלם עליהם כסף (כלומר אני כן כי אני מפגרת טכנולוגית, אבל רבים אחרים לא. וזה, אגב, מה שהכריח את תעשיית הקולנוע להתנער ולמצוא פתרונות, ע"ע אווטאר)

שנית, אי אפשר להגיד "אם תציעו לשלם לנו אז אולי נשקיע יותר"

זה לא עובד ככה בחיים

צריך קודם להשקיע ואז מקבלים תמורה

‎‎א‎‎ [11:37]:

אבל היום, לא משנה כמה הם ישקיעו, הם לא יקבלו תמורה. לא מהקוראים בכל אופן

‎‎ע‎‎ [11:37]:

ושנית, גם במקרה של ספרים מודל התשלום השתנה. אנשים משלמים על קינדל ומקבלים חבילת הורדה של ספרים

‎‎א‎‎ [11:37]:

איזו חבילת הורדה? הם משלמים על קינדל ואחר כך משלמים עוד על כל ספר (רק משלמים פחות ממה שהוא היה עולה להם בחנות ספרים אמיתית)

‎‎ע‎‎ [11:38]:

בעצם אני חושבת על קינדל עם חבילה מובנית שמציעים במלונות יוקרה, שכח מזה

‎‎א‎‎ [11:38]:

או על ה-evrit שהוא לא דוגמא לכלום

‎‎ע‎‎ [11:39]:

וואו, אני ממש רוצה להעמיד פנים שאני יודעת מה זה

‎‎א‎‎ [11:39]:

קורא ספרים אלקטרונים  של סטימצקי וידיעות טכנולוגיות

‎‎ע‎‎ [11:39]:

אווווו

בקיצור, העולם משתנה. אני חושבת שבגדול העובדה שאמנות מסוגים שונים היא נגישה יותר וחינמית זה דבר טוב. החיסרון הוא שעכשיו צריכים לחשוב על מודלים חדשים לפרנסה מיצירה

אבל אני אופטימית ורואה שמודלים כאלה מתממשים סביבנו כל הזמן

יפריע לך אם אפרסם את השיחה שהייתה לנו באינטרנט בחיני–חינם?

‎‎א‎‎ [15:19]:

לפרסם איפה?

‎‎ע‎‎ [15:19]:

ב(בלוג) שלי

‎‎א‎‎ [15:20]:

אה, ההוא שאת לא נותנת לקרוא

לא, לא מפריע לי

‎‎ע‎‎ [15:20]:

יאי!

אתקן שגיאות הקלדה וכאלה

ואמחק את שמך אם תרצה

‎‎א‎‎ [15:20]:

לא מפריע לי השם, אבל הוא לא אמור להיות סודי, הבלוג שלך? איך ישתלב שם פתאום השם שלי?

ע‎‎ [15:46]:

מי שישמע כמה אנשים כבר יודעים עם מי אני בקשר

אכתוב רק את השם הפרטי שלך

‎אני מעוניינת לשמוע עוד תגובות לדיון ואין לי מספיק אנשים בחיים האמיתיים שיגיבו

‎‎א‎‎ [15:47]:

אז איך אני אשמע את התגובות לדיון?

‎‎ע‎‎ [15:48]:

אתה תיכנס ותקרא אותן

אגב, זה (בלוג) שאני לא מקבלת עבורו לא תשלום ולא תרומות ולא צדקה ולא נדבה

ובכל זאת מצאתי דרך למנף אותו כך שיכניס לי כסף

‎‎א‎‎ [15:51]:

איך?

ולמה את כותבת (בלוג) כל הזמן

‎‎ע‎‎ [15:52]:

חחחחחח סתם צוחקים איתך

לא מינפתי אותו בשום צורה

פשוט ידעתי שזה ידליק אותך

כי אני מתביישת בעצמי

אני לא דור הרשתות החברתיות

אני עדיין מרגישה שלכתוב באינטרנט זו בושה גדולה

‎‎א‎‎ [15:52]:

בלוג זה ממש לא דור הרשתות החברתיות. בלוג זה כבר דור הזקנים

‎‎ע‎‎ [15:52]:

כן, אז אני גם עושה בושות וגם בצורה זקנה ומטרחנת

עוד יותר גרוע

‎‎א‎‎ [15:53]:

אבל אפשר להגיד זקנים, ואפשר להגיד הוותיקים והמנוסים

‎‎ע‎‎ [15:53]:

אפשר, אבל המשמעות תהיה אותה

מדהים איך עם כל העושר והאינסופיות של האינטר-נט בסוף נתקעים על שעות של ריפרוש בג'ימייל, וואינט ופייסבוק. מלך הכיתה מכיתה גימל מרים כוס בירה ומחייך למצלמה. רווק, מקריח, אינטרסטד אין ווימן. בטח מזיין, אבל לא בחורות יפות באמת. בסוף כיתה גימל הוא נסע עם ההורים שלו לשליחות בחו"ל, ונשא נאום פרידה באמצע הכיתה. הוא אמר שרצה להיפרד מכל הכיתה באופן אישי, ואז עבר ברשימה שמית, אחד אחד, רק על המקובלים.

החיים באמת מעייפים. חוטפים מכה, מרחמים על עצמכם, יורדים שלושה קילו, מאבדים חבר או שניים אבל כנראה שהם לא היו חברים אמיתיים ועכשיו לפחות אתם יודעים מי באמת יהיה שם בשבילכם בעת צרה, מרימים את עצמכם בכוח, משדרגים את מקום העבודה, קונים שתי שמלות חדשות, מתחילים להתיידד עם אנשים חדשים, מסתכלים אחורה על הדרך שעברתם וגאים באיך שהרמתם את עצמכם, מתחילים להאמין שאתם די סבבה ושהמכה שחטפתם לא הייתה באשמתכם או שאולי לא הייתה בכלל ורק דמיינתם אותה והכל בעצם ממש אחלה? ואז שוב. ושוב מרחמים על עצמכם, יורדים חמישה קילו, מאבדים כמה חברים אבל כנראה שהם לא היו חברים אמיתיים ועכשיו לפחות אתם יודעים מי באמת יהיה שם בשבילכם בעת צרה, מרימים את עצמכם בכוח מהרצפה, פותחים בלוג, מוצאים עבודה חדשה ועוד יותר משודרגת, משדרגים את המלתחה כי אם כבר ירדתם כל כך הרבה במשקל לפחות עכשיו תחגגו את זה, מתחילים להתיידד עם אנשים חדשים דרך הבלוג, מסתכלים אחורה על הדרך שעברתם וגאים באיך שהרמתם את עצמכם בכוח מהרצפה, מתחילים להאמין שאתם די סבבה ושהמכה שחטפתם לא הייתה באשמתכם, ואז שוב. ושוב מרחמים על עצמכם, יורדים 10 קילו, מאבדים את כל החברים אבל כנראה שהם לא היו חברים אמיתיים ועכשיו לפחות אתם יודעים שרק אתם לבדכם תישארו שם בשבילכם בעת צרה, מנסים להרים את עצמכם בכוח מהרצפה, נעזרים בכדורים שמרימים את עצמכם בכוח מהרצפה, משדרגים מסיבית את מקום העבודה ואת המלתחה בסדרת רכישות מוגזמות של בגדים שאין לכם לאן ללבוש כי כדי להאמין לעצמכם הפעם שאתם שווים משהו אתם צריכים לעבוד הרבה יותר קשה, מנסים להתיידד עם אנשים חדשים למרות שזה לא קל כי בגיל הזה לכולם כבר יש חיים משלהם וחוץ מזה אם תתיידדו איתם יותר מדי אולי הם יחבלו בניסיון שלכם לשכנע את עצמכם שאתם שווים משהו, מסתכלים אחורה על הדרך שעברתם ומנסים לשכוח איך עברתם אותה, מתחילים להאמין, לא מעט בהשפעת הכדורים, שאתם שווים משהו, ואז מזהים עוד מכה שעומדת לבוא ובורחים כי בכל זאת מגיע לכם שתדאגו לעצמכם, ואחרי תקופה מחליטים שבעצם אלה החיים ואם לא תסתכנו בלחטוף מכות אז אף פעם לא תוכלו לחיות באמת, ושוב.

ואיכשהו, החלק המעייף בכל זה הוא לא המכות ולא המסכנות ולא טעמה של הרצפה. החלק המעייף הוא אחרי השדרוג. בכל פעם אחרי הטיפוס הזה למעלה הכמעט בלתי אפשרי, כשמצליחים להתקבע בפוזיציה המשופרת. עכשיו יש לכם עוד כך וכך בגדים יפים. יש לכם טייטל חדש שבא לכם יותר טוב. התחלתם להשתמש באייליינר. יש כך וכך אנשים שאתם מחייכים אליהם בבוקר ושמתרשמים מכם לחיוב באופן כללי. כך וכך שקלים חדשים נוספו למשכורת שלכם. כך וכך מקומות חדשים פקדתם. הרמתם את עצמכם. שוב. הגעתם למקום יותר גבוה מהמקום הקודם שהייתם בו. שוב. בשביל מה?

מדהים איך עם כל העושר והאינסופיות של האינטר-נט בסוף נתקעים על שעות של ריפרוש בג'ימייל, וואינט ופייסבוק. מלך הכיתה מכיתה גימל מרים כוס בירה ומחייך למצלמה. רווק, מקריח, אינטרסטד אין ווימן. בטח מזיין, אבל לא בחורות יפות באמת. בסוף כיתה גימל הוא נסע עם ההורים שלו לשליחות בחו"ל, ונשא נאום פרידה באמצע הכיתה. הוא אמר שרצה להיפרד מכל הכיתה באופן אישי, ואז עבר ברשימה שמית, אחד אחד, רק על המקובלים. לפני שהוא נסע חלמת פעם שאתם מגיעים יחד לכיתה ומחזיקים ידיים, וכולם מסתכלים עליכם ויודעים. וזה היה נעים.

כשהייתי קטנה היה לי ספר דק וצהוב משירי רחל. הכי אהבתי את בלילה בא המבשר, שהייתי קוראת לעצמי בלחישות דרמטיות, מרימה את המבט מהספר מדי פעם ומישירה אותו לקהל צופים דמיוני.
כמה שנים אחר כך התחלנו ללמוד את השירים שלה בחטיבת ביניים. המורה לספרות לימדה אותנו איך מאחורי כל שיר עומד הצער של רחל על עצמה, הקמילה שלה מהשחפת, הכמיהה הלא ממומשת לילד, לאהבה של איש שנשוי לאחרת. כל שיר היא מיפתה על נקודה במסלול ההתקדמות של המחלה, ובכל שיר שלמדנו, תמיד המורה לספרות הדגישה את המוטיב החוזר. "מוטיב הקצת" היא קראה לו, והתכוונה לכך שרחל תמיד מבקשת כל כך מעט, רק עוד יום של חיים, רק שישמעו את קולה, רק ילד קטן לאחוז בידו לפסוע לאט בשבילי הגן, רק לראות שוב את הכינרת. כל כך קצת. אז התחלתי לשנוא אותה. את המורה לספרות, אבל גם את רחל. הפרשנות של המורה צבעה לי את כל השירים של רחל באותו גוון מתייפייף ומתבכיין. הגוון של רחמים עצמיים, ושל מוטיב הקצת השקרי. כי הרי בסופו של דבר כולנו רוצים לקבל הרבה, לקבל הכל. והמשוררים רוצים יותר מכולם. לא קראתי יותר בספר הצהוב ומתישהו איבדתי אותו.
אחרי שנים הבנתי שברור שהיא מוכשרת וחשובה ושאני אוהבת את השיר גן נעול. אבל עדיין, רחל תמיד התקשרה לי לאיזו רומנטיזציה של סבל נשי, שחפנית מתעלפת עם צדודית אטרקטיבית שהיה לה סיפור אהבה גדול וטראגי, שקישטה את הדפים שלה במעט מילים באיפוק אצילי כזה, איפוק אנטי בלוגרי, שמתה לפני שהתמסדה או התכערה או בגדה בערכים שלה. לפני כמה שנים קיבלתי במתנה את ספר השירים השלם שלה, ספר כבד וכהה, והחלפתי אותו מבלי לפתוח אותו קודם.
בקיצור, למה אני כותבת על זה? כי היום הודיעו שרחל תופיע על שטר. האישה היחידה בסדרת הדמויות שקיבלו שטרות משלהן. יצחק רבין, מנחם בגין, ש"י עגנון, רחל המשוררת. וזה מבאס אותי. כי בפעם האחרונה ששמעתי על השטרות החדשים האלה, בתחילת נובמבר זה היה, הבנתי שלאה גולדברג מקבלת שטר.
לאישה היחידה בשטרות החדשים אין שם משפחה. כלומר יש לה, אבל הוא לא חשוב. היא "רחל המשוררת", רוח רפאים רומנטית, זאת שהיה לה רומן עם נשיא המדינה, שמתה משחפת, שנקברה ליד הכינרת.
ללאה גולדברג לא הייתה צדודית אטרקטיבית. היא הייתה די מכוערת. היא גרה בעיר ולא על שפת אגם. גם לה, כמו לרחל, לא היו ילדים למרות שרצתה. אבל במקום לכתוב שירים על הכמיהה שלה לילד, רק קצת, רק אחד, ילד קטן קטן קטן, היא כתבה שירים וסיפורים לילדים של אחרים. לא היה לה רומן עם גבר נשוי ומפורסם, ויש שסבורים שלא היה לה שום רומן אף פעם, וזה מוזר בהתחשב בעובדה שהיא כתבה "וגופך לי מבט וחלון וראי". היא מתה די מבוגרת. לא זקנה, אבל מבוגרת ועייפה ומאוכזבת מהחיים. היא לקחה את החרא שהחיים נתנו לה – כל החרא שאתם יכולים לתאר לעצמכם מלבד שחפת – ועשתה איתו את המקסימום שיכלה. היא הייתה פרופסור לספרות, וכתבה ותרגמה לילדים ולמבוגרים ומחזות ופרוזה ושירה, הרבה יותר מרחל. היא חשובה לא רק בזכות היצירה האישית שלה אלא גם בזכות התרומה שלה ליצירה של אחרים, לחינוך, לשפה, במשך שנים. אז למה? זה עניין כרונולוגי אולי? שחזור של הסיפור התנכי על רחל האהובה ולאה המשתדלת שלא משתווה? כי משוררת צריכה להיות צעירה ויפה ונטולת שם משפחה?
אני מתנצלת על הפוסט הפלצני. התלבטתי אם לקרוא לו רק על עצמי או למי שאינו מאמין ובסוף כרגיל לא נתתי לו שם. אני אוהבת את לאה גולדברג, היא האנדרדוג, והיא בת של בנות (ואולי זו הסיבה שיהודית רביץ אוהבת לשיר את השירים שלה). הייתי רוצה שהיא זאת שתהיה.

הנה חולצה שלה. תקנו לי אותה ליום הולדת:

(יצא דומה לפוסט הקודם, לנון ומקרתני, מי שהדימוי שלו עובד לטובתו ומי שהדימוי שלו עובד נגדו גם אם בעצם הוא זה שבאמת והוא זה שיותר. מעניין למה זה כל כך מפריע לי בזמן האחרון)

(בזמן האחרון?)

הבעיה שיש לי עם פסטיבל ג'ון לנון שעשו עכשיו היא שלא נראה לי שהוא היה אדם נחמד. כאילו, זה לא מפחית מאיכות השירים שלו, אבל הוא נראה טיפוס חרא קצת. אני גם לא קונה את כל מה שהוא עשה למען השלום, נראה לי שזה היה יותר למען עצמו. בעיקר הקטע עם המיטה.
אבל עכשיו כמעט שאין דבר כזה, להיות חרא. כשמישהו חרא אפשר לעשות לו רציונליזציות מפה עד מחר. לעשות רציונליזציה למישהו שחרא אליך זו יכולת שרוכשים רק כשמתבגרים, ורוב הזמן היא לא מועילה במיוחד.
בכל מקרה, החיים מעייפים. חלק מהאנשים מתעייפים מהחיים פחות, וחלק מתעייפים מהם יותר. קשה להם יותר לצלוח את החיים. אין להם בסיס שמחזיק אותם, אז הם מוציאים יותר אנרגיה מהממוצע על פעולות טריוויאליות, ועפות להם אלף מחשבות בראש על כל דבר קטן שקורה. הם לא פחות רגישים, הם אולי אפילו יותר רגישים, אבל יש להם פחות משאבים, כי הם שורפים הכל על ההתמודדות עם עצמם. ולכן כלפי חוץ הם אולי לא קשובים ולא מכילים ולא מתחשבים. במקרים קיצוניים – אפילו אכזריים. זה פשוט מפני שיש להם פחות כוח, זה כל ההבדל. משהו אוכל אותם מבפנים. ובאותו אופן, יכול להיות מישהו שנורא עוזר ומתגייס אבל בעצם אין בו טיפת אמפתיה והוא עושה את זה ממניעים אנוכיים שלו. או סתם מחוסר הבנה. לאנשים כאלה יש יותר כוח להתמודד עם החיים, ולפעמים הם נותנים לעודף הכוח שלהם לזלוג לתחומים שאפילו לא באמת מעניינים אותם.
ואז כשמישהו מתנהג אליך חרא, ואתה לא רוצה לחשוב שהוא חרא כי אז תרגיש מאוד לבד, אז אתה אומר לעצמך שקשה לו, ושאין לו ברירה אלא להיות ככה כי אין לו משאבים, כי הוא מסכן, מסכן כמוך ואתם נשמות תאומות בעצם. ואולי אפילו יותר מסכן ממך, כל כך מסכן שאין לו ברירה אלא להיות חרא אליך. ובסוף אתה אפילו קצת רוצה להציל אותו.
וכשאתה מתנהג חרא למישהו, נגיד אם מישהו פונה אליך ברחוב ואין לך כוח לדבר איתו אז אתה עונה בטון לא נעים, או שאתה מסנן מישהו, אז אתה אומר לעצמך שההתנהגות הזו רק מראה כמה דלים המשאבים שלך, ודלות המשאבים שלך מראה כמה שאתה רגיש ועדין, עדין מדי לחיים האלה, ואתה לא יכול לנער את כל הפגיעות ממך ולהיות שופע חיוכים כמו איזו בהמה גסה שאטומה לסכנות הקיום.
בסוף אתה כבר לא מבין מי טוב ומי רע סביבך, וגם לא באילו כלים אתה אמור למדוד את עצמך. מבחן הכוונה? מבחן התוצאה? מבחן המשאבים? רק אלה שחותכים אותך בכביש, אתה עדיין יכול להיות בטוח לגביהם שהם חארות. אלא אם כן הם לחוצים כי הם ממש ממהרים לראיון עבודה או שהם עומדים ללדת. בעצם לך זה קרה פעם, שלא נתת למישהי להשתלב והיא קיללה אותך, אבל הייתה לך סיבה ממש טובה.
ג'ון לנון כתב שירים יפים אז הוא בטח היה רגיש, רגיש מדי לחיים האלה, וזו הסיבה שהוא נטש ונישל את הבן הבכור שלו, או הסתיר את אשתו הראשונה כדי לא לפגוע במכירות, או עזב אותה למען יוקו אונו, או אמר שהביטלס יותר גדולים מישו, או שכיבס את הכביסה המלוכלכת עם פול מקרתני בפומבי. ופול מקרתני לעומתו הוא אהבל כזה, אחד שלא חושב יותר מדי ושיש לו תמיד עודף כוח להתמודדות עם החיים, ולכן הוא כתב את החלק הקליל של אה דיי אין דה לייף, והיה עם אותה אישה 200 שנה בלי להתלבט בקשר לזה, ולכן הוא צמחוני ולכן הוא עושה דברים שטמבלים עושים כמו להתחתן עם זונה צולעת ולעשות מתיחות פנים כושלות. אם הוא היה ישראלי הוא בטח גם היה עושה צבא.
פעם שי גבסו התארח בתכנית הזאת שגל אוחובסקי ראיין כל מיני אנשים כשפתחו מחדש את ערוץ 24 תחת קשת. גל אוחובסקי צחק עם נינט על זה שפעם היא הייתה יותר שמנה, וזה משהו שאף פעם לא צוחקים עליו עם בחורה. והוא שאל אותה, וגם את גבסו, מתי הם הזדיינו בפעם הראשונה. גבסו אמר "לא בא לי לדבר על זה". וגבסו אמר גם שיש לנו תפיסה שגויה לגבי מה זה טוב. הוא אמר שיש אנשים שנורא קל להם ללכת בתלם, ואז כלפי חוץ הם כאילו טובים אבל זה מפני שהם לא מקשים על עצמם ולא שואלים שאלות. ולעומת זאת מישהו כמו בוב דילן שהוא כלפי חוץ רע כי הוא עושה סמים ומזגזג בין דתות, אז בעצם הוא עובד הרבה יותר קשה כדי להיות טוב. מקשה בשאלות, מנסה כל מיני כיוונים שונים כי זה חשוב לו יותר. וגם זה נכון, נראה לי. אם הוא היה מסכים לספר לגל אוחובסקי מתי הוא הזדיין הייתי מקשיבה לו פחות.

ראשית כל, אחרי ארבע שנים סוף סוף הבנתי שהדבר הכי טוב שבלוגר מושתן שכותב על החיים המושתנים שלו שדומים למיליוני חיים מושתנים אחרים ועל החלקים שאולי לא דומים הוא ממילא לא רוצה לכתוב כי הוא מעדיף להישאר מעורפל וכמו כן שיזדהו איתו, הדבר הכי טוב שבלוגר כזה יכול לעשות בזמן אסון לאומי זה לסתום. לא לכתוב אפטר סקול ספשל על גלעד שליט, או יום הזיכרון, או אונס, או כל נושא ציבורי אחר שהוא בעל משקל סגולי גדול מזה של חולצת סנג'איה, שאחר כך צריך יהיה להפוך אותו לפוסט מוגן סיסמה.
שנית, אחרי שהבנתי את זה אכלתי חצי קופסא של בראוניז עם קמח שקדים במקום קמח רגיל. לא מומלץ. הטעם טעים אבל המרקם הוא כשל בטון עם קצת אבק עליו, ואני די בטוחה שאשלם על זה מאוחר יותר. שלישית, בחנוכה הזה לא יצא לי לאכול סופגניה אחת טובה באמת. דגמתי את כל הטעמים של רולדין וכולם זוועה ועכשיו ממש קשה לי לנשום ברוב הג'ינסים שלי. ובכל פעם שאני קונה אחת אני לא מצליחה לתפוס אותה כשהיא יוצאת מהשמן אלא רק אחרי כמה שעות של ישיבה בחוץ. ועדיין לא הצלחתי לרכוש חברים שמטגנים סופגניות בעצמם ומזמינים אותי להדלקת נרות. אבא שלי מטגן בעצמו לפעמים, אבל הן יוצאות נורא קטנות, עם קליפה קשיחה כמו המוות ובצק חי בפנים והוא לא מצליח למלא אותן אז הוא מורח ריבה כזה מלמעלה כמו על פרוסה. אני חושבת שזה מכסה את הנושאים הקלילים להפעם.
רביעית:
עכשיו אני רוצה להתוודות שכל הדברים שסיפרתי לכם עליהם, דאלי ושחר ו-ולנסיה והעלמה עפרונית*, כלומר הסיפור בהמשכים הזה שאני מנסה לתפור, על גיברת ועד הבית וגיברת מודעת אבל מהבניין, אז הם בכלל לא קרו לי. הם קרו לג'וני דו. דווקא הסיפור עם השוטרים כן קרה לי, אבל המזוזה החדשה והשכנה שמת לה בן, זה בבניין של ג'וני בכלל. אמרתי לו שאני רוצה לשאול את הסיפור הזה ולהציג אותו כשלי כי הוא לא יכתוב אותו בשום מקום ונראה לי שזה רקע אנושי נחמד שיוסיף קצת צבע לעלילותי לבדי בדירתי. הבעיה היא שיש לסיפור הזה חלק נוסף ואותו אני לא מצליחה לשלב בסיפורי הבראוניז והסופגניות. ועכשיו אחרי השריפה אפילו יותר קשה לשלב אותו. (אופס, אמרתי שריפה. טוב, אהפוך את הפוסט למוגן סיסמה בעוד שבוע).
החלק הנוסף הוא שאחרי שלשכנה של ג'וני דו מת בן, ואחרי שהתקינו לו מזוזה חדשה בבניין וגבו ממנו כסף עליה למרות שהוא אתאיסט (שכחתי לשאול אותו אם הוא שילם. אני הייתי משלמת), אז הוא שמע את אחת השכנות רבה עם השכנה שמת לה בן. אולי זו הייתה השכנה שהתקינה את המזוזה שרבה עם השכנה שמת לה בן. בכל מקרה, היא אמרה לה "מה את כועסת עלי?" והשכנה שמת לה בן ענתה לה "אני לא כועסת עליך. אני לא כועסת על אף אחד. רק על אלוהים".
חשבתי שזה יכול להיות סיום דרמטי לאיזשהו פוסט אבל אני לא מצליחה לשלב את זה באף פוסט, כי אני לא מצליחה לשלב את זה עם כתיבה על הצרות של עצמי, שנדמית מאוד אגוצנטרית בהשוואה. כנראה שזה יצטרך להישאר דרמטי בפני עצמו, ולא כמכשיר לפאר ולהוסיף עומק לסיפורי הסופגניות.
גם לי חרא. אגב. אבל לא ככה. אני עדיין לא כועסת על אלוהים. לא רק עליו, ולא תמיד עליו, בכל אופן. אולי זה המקסימום שאפשר לקוות לו. זה וסופגניה נורמלית לפני שייגמר החג.

*וירון

אולי הבניין הזה באמת מקולל. אפילו עם המזוזה החדשה.
בלילה עמדה ניידת באמצע הרחוב וחסמה את התנועה. שוטר שמנמוך ושוטרת קודרת בדקו את החצר שממול ושאלו שכנה שטיילה עם כלב אם שמעה צרחות מוזרות. היא אמרה מה פתאום ואם היא צריכה לדאוג, השוטר אמר שלא. (מה ההבדל בין צרחות מוזרות לצרחות רגילות?)
הייתה לי תחושה שהם יגיעו לכאן. וליתר דיוק – אלי. למרות שלא ידוע לי שהדירה שלי היוותה מקור לרעשים מיוחדים בשעה האחרונה. אבל יש מישהו שיודע שהמשטרה עומדת לדפוק לו בדלת? בטח הרוב מופתעים כשזה קורה. בטח אפילו מי שרצח מישהו מופתע כשהמשטרה פתאום דופקת בדלת. נעלתי ונצמדתי לעינית.
תוך דקה הגיעה ניידת נוספת, והשוטר השמנמוך, השוטרת הקודרת ועוד כמה שוטרים חדשים נכנסו לבניין. דילגו על מודעת האבל, דילגו על המזוזה, דילגו על הדירה שלי, ועלו כולם למעלה במן שעטה, כשהצעדים שלהם משמיעים קול שאף פעם לא נשמע מצעדי הדיירים ביום רגיל. אולי זו המהירות שלהם, ואולי התכליתיות או סוג הנעליים שהם נועלים. מעניין אם הם מאומנים להבחין בי, בעובדה שמסתכלים עליהם מאחורי הדלת דרך העינית. פעם חלמתי שאני גרה בבית שיש בו כמה חדרי שירותים אבל לכולם עקרו את הדלתות.
הם גם ירדו מהר, באותו קול שעטה. נדמה לי שהם לקחו איתם מישהו, דמות חריגה בעדר הכחול, שלבשה חולצה שחורה קצרה. אבל קשה לדעת בגלל התנועה המהירה ובגלל שדה הראייה הצר והמעוות. כמעט יצאתי לרחוב להסתכל, אבל חשבתי שאם היו באים שוטרים לקחת אותי, לא הייתי רוצה שהשכנים ייצאו לרחוב להסתכל עלי. חשבתי קצת על צ'רלי שין, לא עכשיו עם הזונה בארון והכל, אלא צ'רלי שין בסוף של וול סטריט, כשבאו לעצור אותו במשרד. כמובן שברוב המקרים, אם באות שתי ניידות לשלוף אותך החוצה מהבית, כנראה שיש סיבה. כנראה שעשית משהו רע. היית מסוכן למישהו, אולי מסוכן לשכניך אפילו. הניידות נעלמו, הבניין השתתק. הכנס כאן בדיחה על איך אולי בעקבות המעצר התפנתה דירה להשכרה.

נראה לי שחולצת סנג'איה שלי כבר יכולה להיחשב וינטג' אירוני.

איך יכול להיות שיש אלוהים בעולם הזה, אם הוא מעניש אישה צדקת בלי סיבה. אישה בעלת לב זהב שרק כיוונה לעשות טוב כל חייה ובאמצע הלילה היא צריכה להתעורר מכאב שיניים. אז לא הלכתי לרופא שיניים כבר ארבע שנים. זה נכון, כן. אבל ג'וני דו אמר שהוא לא הלך איזה עשר שנים, והכל בסדר גמור חוץ מזה שמדי פעם יש לו כאב שחולף. אז מחכים שיחלוף, הכאב. אולי זו רק רגישות לקור, או לחום. בהתחלה הוא מופיע רק אחרי שאוכלים. אחר כך גם בלילה. פעימות עמומות כאלה. בהתחלה באזור מסוים של שתי שיניים, שלוש. למטה. אחר כך מהאוזן עד אמצע הסנטר. אולי זו דלקת בלסת. אחר כך הכאב מתחיל להעיר באמצע הלילה, נחלש רק אחרי שקמים ומסתובבים קצת ומצחצחים שיניים. אחר כך הוא מעיר גם אחרי אופטלגין באמצע הלילה, ובסוף הוא לא חולף גם אחרי שני אופטלגין ושקית אדממה קפואה באמצע הלילה. וזה בערך הזמן שצריך להגיד אוקיי, ג'וני דו לא מבין מהחיים שלו.

באיזשהו שלב כשכבר מובן שלא אחזור לישון, צריך לחשוב מה לעשות. זה השלב שצריך לקום ולחשוב. מה עושים. להדליק את המחשב. לבדוק איפה יש מרפאות חירום. אחת באיכילוב, אחת ברמת גן. אחת ברחוב הס. כולן סגורות. ובמוקד עונה לי מוקדן זועף שכל המרפאות סגורות. "אז בשביל מה אתם קוראים להן מרפאות חירום?!" אני מסננת כשהסאבטקסט הברור לשנינו הוא תחזור לרוסיה. והוא עונה שאני יכולה להגיע לשם בשמונה בבוקר כשהן נפתחות. עכשיו חמש.

תכלס, איכילוב בטוח פתוח. כי זה חדר מיון והכל. אבל עד שאגיע לשם ואעבור את התור הס ממילא תיפתח, ובטח איכילוב בלי הפניה עולה מלא כסף. ויש שם מלא אנשים חולים. אתה נכנס עם חור בשן, אולי דלקת בלסת, ומשתעלים עליך ואתה יוצא עם איזה מלריה. וחוץ מזה, האמת שברגע שמתיישבים הכאב נעשה יותר נסבל. כל הדם בגוף זורם כלפי מטה והפעימות בלסת פוחתות. ורשת האינטרנט מספקת הסחת דעת. ותרגילי החשיבה להפחתת הכאב עובדים קצת יותר. תרגילי חשיבה להפחתת הכאב: לתחום את הכאב בצורה וצבע. סגול כהה. אליפסה. פתאום יש לו גבולות לכאב, הוא כבר לא משתלט עלי, הנה הוא רק בחלק הזה של הפה ובחלק השני בכלל לא. אולי זה בכל זאת משהו שיעבור. אולי אם מהיום אשתמש בחוט דנטלי פעמיים ביום זה יעבור מעצמו. או אם אצחצח ממש ממש חזק. גם בעבודה. במברשת מתקפלת כזאת שאחזיק בתיק. אחרי כל ארוחה וחטיף ומשקה ממותק. ועכשיו הבעיה היחידה היא שאני ערה כמעט 24 שעות ברציפות.

אני לא אוכלת אדממה, אגב. פשוט הייתי רוצה להיות טיפוס שאוכל אדממה. אבל אני יותר הטיפוס שמצמיד שקית אדממה לשן המחוררת או ללסת הדלוקה שלו אחרי ארבע שנים שבמהלכן לא ביקר אצל רופא השיניים. למה טיפול שיניים זה כל כך מפחיד, בעצם? בעצם. זאת הסיבה בעצם. שן היא עצם. בשר הוא רך וגמיש, אפשר לכופף אותו, לחרוץ אותו, לקרוע חלקים ממנו, וברוב המקרים זה לא סופי, הוא נאסף ונסתם מחדש. עצם לא. לקדוח בעצם זה קשה מאוד וסופי מאוד. כשהיא נשברת אין דרך חזרה.

רבע לשש. הפתיח של למי שאינו מאמין דומה מאוד לפתיח של אנשי הגשם. עובדה שגיליתי ממש לאחרונה ברשת האינטרנט. הייתי מתה לישון עכשיו אבל ברור לי שברגע שאניח את הראש כל הדם יחזור לזרום לנקודה ההיא והכאב כבר לא יהיה סגול ואליפטי אלא שחור ואמורפי. אולי זה הזמן להתקשר למישהו. אולי לא. אולי זה תכף יעבור כל החרא הזה ויהיה רק סיפור מצחיק, סיפור עם פואנטה משעשעת לספר לאנשים או לכל הפחות לכתוב בבלוג שלי. פעם שמעתי על מישהי שחטפה דלקת בלסת מחריקת שיניים בלילה. גם אני חורקת ולפני ארבע שנים הרופא אמר שאני צריכה סד ולא חזרתי לשם יותר. העניין בחריקת שיניים הוא שבהתחלה זה עושה לך שיניים יפות, כי אתה חורק עד שהן מסתדרות בקו ישר ובלי ניבים בולטים ושום דבר. אבל ככל שאתה ממשיך לחרוק, כך הן הולכות ונשחקות עד שהן נהיות קטנות קטנות קטנות ולא בפרופורציה לשאר הפנים. זה קורה בשלב מאוחר יותר בחיים. הנה עוד דבר בלתי הפיך, לפורר עצם עד שהיא נשחקת.

מדהים איך עם כל העושר והאינסופיות של האינטר-נט בסוף נתקעים על שעות של ריפרוש בג'ימייל, וואינט ופייסבוק. מלך הכיתה מכיתה גימל מרים כוס בירה ומחייך למצלמה. רווק, מקריח, אינטרסטד אין ווימן. בטח מזיין, אבל לא בחורות יפות באמת. בסוף כיתה גימל הוא נסע עם ההורים שלו לשליחות בחו"ל, ונשא נאום פרידה באמצע הכיתה. הוא אמר שרצה להיפרד מכל הכיתה באופן אישי, ואז עבר ברשימה שמית, אחד אחד, רק על המקובלים.

הוא דווקא כן הזכיר אותי. בטח חשבתם שלא ושזו הסיבה שאני מרירה על זה עד היום, אה? אז לא. הוזכרתי. ובכל זאת צרם לי. כי יש לי רגישות חברתית. לב זהב. וכי אני זוכרת את המתח ואת תחושת ההשפלה הפוטנציאלית בדקות שעברו עד שהוא קרא בשמי.  אמר "תמשיכי להיות חכמה" או "תמשיכי להיות מצחיקה", תיוג חברתי כלשהו. מה זה משנה, הנה הוא עכשיו מוכר את עצמו שותה לחיים עם המצלמה, ואני עם שקית אדממה שכבר הפשירה לחלוטין סופרת את הדקות עד לפתיחת מרפאות החירום. שש וחצי.

ביציאה לבדוק אם הגיע עיתון אני תופסת את גיברת ועד הבית בכניסה. פאקין שש וחצי. תמיד יש פה מישהו ער ומסתובב בעיר המחורבנת הזאת. אף רגע לעצמך, מעניין אם יש מי שזה באמת מספק לו אשליה של חברה. גם היא מופתעת לראות אותי, אולי מפני שחשבה לגנוב לי את העיתון. "תלינו פה מזוזה חדשה לבניין. זה יוצא שלושים שקל כל אחד". היא כמעט תוקפת. הם שילמו מכספם וצריך להחזיר להם מיידית. ואז היא מחווה בראש לכיוון מודעת האבל שתלויה על קיר הבניין. ואומרת "זה בגלל השכנה מלמעלה". המזוזה היא מתכוונת. "כל הזמן מתים לה". אולי היא צודקת והבניין הזה באמת מקולל. מוות גדול לבן של השכנה, מוות קטן לשן שלי, מוות קטן למוח של גיברת ועד הבית. אולי זה האוויר הקר בחוץ או חוסר השינה, ככל שהיא ממשיכה לדבר, והדיבור שלה מתנגש עם שיר ביוטיוב ששכחתי לכבות ומתנגן דרך הדלת החצי פתוחה, הפעימות בתוך הפה ובחוץ מהאוזן עד הסנטר הולכות וגוברות, עד שהן ממלאות  את כל הראש והצוואר ומשני הצדדים ובין הרקות, אליפסה סגולה שהפכה לענן שחור כבד שהולם והולם והולם ומציף עד שאי אפשר להכניס פנימה שום דבר.

היי דאלי

כיביתי את השעון. שלוש פעמים סנוז ואז כיבוי ששכנעתי את עצמי שבא ממקום של לפרגן לי. לפנק אותי כמו שאומרים. אחרי שבוע של ארבע, חמש שעות בלילה, לפתוח את הסופש בשינה איכותית. שינה איכותית = סופש כיפי ופרספקטיבה חיובית על העולם. קמתי בחמש בערב. אחרי שרשרת של שלושה חלומות שנשפכו זה לתוך זה ובכולם היה משהו שרציתי מאוד ולא השגתי. כל סידורי שישי, מכבסה דואר בית מרקחת בית קפה תופרת סנדלר, לא בוצעו. היורה הגיע ולא הרגשתי.
***
בשישי שעבר היינו בחוץ למרות שבשישי בלילה רק הפריפריאליים יוצאים לבלות בתל אביב ואנחנו מקפידים שלא יחשדו בנו שהיינו עד לאחרונה פריפריאליים. חיפשנו גלידה. כי אני אמרתי שאני לא יכולה לסיים ארוחה בלי קינוח. ואתה אמרת שלך אין את הבעיה הזו כי אתה מעדיף מלוח על מתוק. ואז אמרת "מלוח, זה טעם החיים". ואני אמרתי שמריר זה טעם החיים, ומיד תיקנתי את עצמי ללא מריר, מר. מר זה טעם החיים. החיים מרים. לא ברור אם באמת התכוונתי לזה או שאמרתי את זה כי נשמע קליט וכי מתאים לי להיות בצד שטוען שהחיים מרים. אבל זה העביר לנו כמה עשרות מטרים של חיפושי גלידה. הגלדיריות הטובות כבר נסגרו. בחוץ עוד היה אור, אבל כשהתקרבנו ראינו את הילדים שעובדים שם עורמים את הכיסאות על השולחנות ומכניסים אותם פנימה. אתה אמרת שרוב הפרטים בחיים הם מלוחים. הנה למשל אם תלקקי עכשיו את התיבה הזאת, והצבעת על תיבת דואר אדומה בפינת ארלוזורוב, יהיה לה טעם מלוח. ואני אמרתי שטיעון תיבת הדואר שלך חלש, ואי אפשר להסיק מטעמם של חפצים מהו טעם החיים. ואתה אמרת שכל הפריטים הדוממים האלה מרכיבים את החיים או חלק גדול מהם, ועכשיו כשאני חושבת וכותבת על זה, מוזר לי שהתמקדנו בחפצים ולרגע לא דיברנו על טעמו של שום אורגניזם.
ככל שהתארכה ההליכה מבלי למצוא גלידה, וככל שהתמשך הויכוח, כל אחד מאיתנו התבצר בעמדתו שהפכה מהצהרה משועשעת וכמעט מקרית להשקפת עולם אידיאולוגית נחרצת. לא הסכמתי להתפשר על מלוח, ואתה לא הסכמת להידרדר למר. ההליכה והדיבור נקטעו רק כשמצאנו גלידריה אלמונית שהייתה רגע לפני סגירה והספקנו להידחק ברגע האחרון ולקחת משהו מאוד דחוס ושוקולדי בשבילי וכלום בשבילך.
***
שיחה אחת שלא נענתה ממספר חסוי. כשאני קמה לבדוק אם 14 שעות שינה לפחות עשו אותי יפה וחלקה, אני מגלה שהכתמים השחורים מתחת לעיניים נשארו. תכלס כבר נגמר היום. חצי סופש הלך. בחוץ עוד מעט חושך, ושאריות הגשם התאדו. ובית המרקחת סגור והתופרת והסנדלר ולמכבסה לא נעים ללכת בערב כמו איזה גלמודה כשכל הפריפריאליים יושבים ונהנים בבתי הקפה שליד. נשאר רק לחכות למרק הוליוודי בערוץ אי, ולהשתחרר משלושת החלומות שדפקו את שעות הבונוס של השינה. מרגע שפוקחים את העיניים החלומות מתחילים להיטשטש. הפרטים הדוממים מתערבבים ונמחקים, ואני רק זוכרת שהיה משהו שרציתי ולא השגתי. וחשבתי שהנה אם רק אנסה עוד פעם אחת אולי אצליח, או לפחות אצליח לכמה רגעים, ואם רק אסתכן ואסבול את הכאב בסוף יבוא איזה גמול. או רגע של גמול, או רגע של שקט. וגם כשניסיתי ונכשלתי עדיין חשבתי שאולי התקלקל פה משהו זמני ותכף אמצא דרך לתקן, ובאף אחד משלושת החלומות זה לא קרה. ובשלושתם הייתה תחושת הכישלון וההחמצה והמבוכה וההשפלה, וההתבוננות מבחוץ על משהו שרצית להיות חלק ממנו וקורה בלעדיך, ובכל זאת איזה חלק מופרע ומזוכיסטי בך, אולי חלק אובדני בך, שאתה יודע שהוא טועה אבל לא מצליח להשתיק אותו, אומר לך שאולי זה עוד יקרה.
***
גם ג'וני דו ישן עד שהתקשרתי, אבל לא שנת 14 שעות של חוסר תפקוד אלא שנת צהריים סטנדרטית. הוא לא שם לב שבית הקפה בוטל בכלל, הרי יש לו קפה בבית אז בשביל מה ויש לו את עיתוני סוף השבוע שלו. הוא מחכה לפולחן הסופשי, קריאת העיתונים במיטה, ועידית מעירה אותו מהשנצ ומעכבת אותו בשאלות כמו מה זה לדעתו טעם החיים. "מה, כאילו, מה הסיבה?" הוא שואל בחוסר סבלנות, ועידית עונה שלא, מה הטעם שלהם ממש, כלומר אם לחיים היה טעם, מלוח או מר או מתוק או חריף או חמוץ, אז מה היה הטעם שלהם. אין לו כוח לשחק במשחק הזה אבל כדי לנפנף אותי הוא אומר שחמוץ-מתוק. רק כי זה נשמע קליט.