נהג המונית בדרך לבית הקולנוע שואל איזה סרט אני הולכת לראות. מסתבר שהוא למד קולנוע, ולא סתם, אלא היה חלק מהמחזור המיתולוגי של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. במחזור הזה למדו הרבה אנשים שהצליחו אחר כך מאוד בתעשיה. ארי פולמן, איתן פוקס, מנשה נוי, חגי לוי ועוד כל מיני. איך ארי פולמן היה ב-1986? שרוט מהמלחמה.

הוא עצמו לא ניצח את העולם יחד עם בני המחזור שלו אלא נהיה נהג מונית. ולא מפני שהוא לא אוהב קולנוע או ליצור. מה שמנע ממנו להתקדם היה עניין המיקוד. העולם מעניין. הוא אוהב לצלם אנשים מעניינים והתרחשויות מעניינות, וכל נקודה מעניינת מובילה אותך לנקודה מעניינת אחרת במקום חדש, והמעקב אחרי הדברים מתפצל למאה או אלף או מאה אלף דרכים שונות שכולן ראויות לתיעוד. אז הוא יודע שהוא טוב בלהבחין, ולצלם, אבל לא בלהפסיק. הוא לא מצליח אף פעם לחתוך ולתפור את העולם לסיפור. עריכה. סביר להניח שרוב בני המחזור המיתולוגי המנצח עוסקים היום בתחומים אחרים, אבל אולי לא כאלה שבהם העבודה שלך מדגימה את הקושי ביצירה שלך. כלומר, נהג מונית, שכמו בסרטים הלא גמורים שלו, כך גם במקצוע שמפרנס אותו, הוא עובר מסלול פרגמנטלי, כן, החלטתי להשתמש במילה פרגמנטלי, מסלול שמורכב מאוסף דרכים משתנות ומתפצלות קדימה ואחורה והצידה וכל סיום הוא התחלה של משהו אחר.

נהג המונית בדרך חזרה מעשן ואוכל בו זמנית. אוכל חם בקופסה מהבית, עם ריח דומיננטי שמתערבב בריח הסיגריות. הוא שומע ערב שירי רוחמה רז ברשת גימל בקולי קולות.  הוא לא יודע איך להגיע לכתובת או מעמיד פנים שהוא לא יודע כדי לבדוק אם אני יודעת ואם לא אז להסתובב מלא זמן ולהעלות את המחיר. אני מונה בלב את האנשים שהכי לא הייתי רוצה שיראו אותי ככה, מהבושות, שהכי אני מתחננת מהיקום שלא יעצור את המונית לידם באיזה רמזור, ככה כשהם חוצים את הכביש, עם האדים של האוכל ועשן של הסיגריות והקולות של רשת גימל. זה יהיה סיפור נורא. אחרי ארבעה שירים של רוחמה רז הוא שואל אם כבר נסעתי איתו פעם. "או, אז את לא יודעת שמי שנוסע איתי מקבל הפתעות", הוא אומר, שולף מאחד התאים חתיכת פלסטיק קטנה ומחזיק אותה מתחת לאור, מול המראה. זה מגנט, סמיילי בצבע תכלת. מבקש שאחייך גם מבפנים. אם הנשמה שלך מחייכת אז העולם מחייך. הגענו ליעד. אולי הכישרון לסגור סיפור הוא משהו שנולדים איתו.