אדבר בכל זאת על צ'רלי שין. ג'וני דו ואני נפגשים עכשיו, ידעתם את זה? בוחנים את עצמנו על 20 שאלות של מוסף הארץ כדי להבהיר ששנינו אנשים ברמה גבוהה ובסתר כדי לנסות להוכיח שאחד מאיתנו הוא ברמה יותר גבוהה מהשני ולכן השני צריך להגיד לו תודה שהוא מוכן להסתובב איתו. אני קוראת את השאלות, ואם אני יודעת את התשובה אז ג'וני אומר שהסתכלתי בתשובות, ואני אומרת שלא ושהוא אידיוט והוא אומר בסדר בסדר, ואז אם אני שוב יודעת את התשובה הוא שוב אומר שהסתכלתי בתשובות ואני אומרת שאם זה יהיה ככה כל הזמן והוא לא ייתן לי קרדיט על אף תשובה נכונה ועוד יאשים אותי במרמה אז אני לא מוכנה להמשיך עם זה והוא אומר טוב טוב תירגעי, ואז אם אני שוב יודעת את התשובה אז הוא אומר שהסתכלתי בתשובות ואני אומרת אוקיי אין בעיה אני לא משחקת והוא אומר תירגעי מה יש לך משוגעת ואני לא עונה וככה אנחנו יושבים בלי לדבר איזה 10 דקות. כיף לנו יחד.

תכף נגיע לצ'רלי שין. צ'רלי שין, אגב, שיחק שתי דמויות ראשיות בשם צ'רלי בסיטקומים: צ'רלי קרופורד בספין סיטי וצ'רלי הארפר בשני גברים וחצי. לצ'רלי שין עצמו לא קוראים צ'רלי.

פעם אנחנו מדברים על מה זה הקטע האירוני וכמה זמן זה יחזיק. השיחה הזאת מתקיימת לפני מערכון ההיפסטרים בארץ נהדרת כך שהיא רלוונטית ואף חדשנית לתקופתה. ג'וני דו אומר שלהתייחס לחיים באירוניה זה לא משהו שאפשר באמת לפתח או להמשיך איתו לאורך זמן, כי בסופו של דבר, מה זה לעשות משהו בקטע אירוני, ליהנות בקטע אירוני, לאהוב בקטע אירוני? בסופו של דבר השיר הזה, אתה אוהב אותו או שאתה לא אוהב אותו?

הבת הבכורה של צ'רלי שין, קסנדרה, נולדה כשהיה בן 19 ונשארה מחוץ לבלגן. היא שמנה. לא שמנה הוליוודית (שזה יותר רזה מרובנו אבל עלולה להיתפס בג'ינס לא מחמיא). לא כריסטינה אגילרה או ג'סיקה סימפסון או מריה קארי שהן לא באמת. שמנה. אוביס. מאוד מוזר לראות מישהו שמן מהחיים, בהוליווד. מוזר גם לראות אותה בולטת בנוף הברביות שמילאו את החיים של אבא שלה. משום מה היה יותר הגיוני בעיני לגלות שהיא נרקומנית או שחקנית פורנו. קל יותר ללעוג לנפש מאשר לגוף.

אני לא מסכימה עם ג'וני, למרות שאני לא אומרת לו את זה באותו רגע כי אני מנסחת לעצמי את הסיבות רק כמה ימים מאוחר יותר, ואז כבר יש את ההיפסטרים בארץ נהדרת וזה לא לעניין להעלות שוב את הנושא. אבל לדעתי זה עוד שלב באבולוציה של הרגש האנושי. בעולם שבו כל כך הרבה קולות פרוסים (פרושים? אף פעם לא סגורה על אם זה מפרש או פרוסה) בפניך, כל כך הרבה ישויות נוכחות זו לצד זו לצד זו לצד זו במרחב (שוב דיבור על אינטרנט. סליחה), כל הצהרה או דעה או תגובה שלך תהיה רפרנס להצהרה או דעה או תגובה של מישהו אחר. הכל יחסי. וכך גם הרגש הופך יחסי. היפר פוסט מודרניזם, מונח לא מדויק שהמצאתי כרגע ואני בטוחה שמישהו כבר השתמש בו לפני. אז כבר אין אוהב את השיר הזה או לא אוהב אותו. אתה לא אוהב שיר בזכות השיר ולא בגד בזכות הבגד וכולי. כל רגש וכל מחשבה כבר מכילים בתוכם את מכלול היחסים שבתוכם הם מתקיימים: ההצהרות על מה אני אוהב כבר מכילות במודע את מי שאני ואיפה שאני ומתי שאני ובעיקר – מול מי ומה אני. זה אומר ששום דבר לא מוחלט. אבל גם לפני כן שום דבר לא היה מוחלט. גם לפני כן לא היו דברים שאהבת כל הזמן, מכל הלב. רק שלפני כן ניתבו אותך להגדיר את כל מה שסובב אותך במונחים האבסולוטיים האלה. היום חוגגים את האמביוולנטיות שלנו לגבי כל דבר. לכן זה טוב לאהוב משהו רק בהקשר מסוים ורק במבט מבחוץ ובאופן אירוני. אפילו כשאוהבים באופן אבסולוטי, הופכים לפרודיה על אהבה שלא מכילה אהבה כלל.

בניינטיז היה קאמבק לסבנטיז, באפסיז יש קאמבק לאייטיז, והנה הוא כבר הולך ומפנה את דרכו לקאמבק לניינטיז. ובסבנטיז היה את גריז, אז בוא נגיד לצורך העניין שהיה אז קאמבק לפיפטיז, כי זה מאוד מחזק את התיאוריה שלי. נגיד שזה בזכות/באשמת בני ה-30 (פלוס מינוס) שמתגעגעים לעשור ילדותם ומחזירים אותו לאופנה, בכל עשור – עשור אחר. הצעירים יותר לא מתגעגעים עדיין וגם אין להם עמדות משפיעות מספיק בתקשורת ובשוק העבודה כדי לתת ביטוי מסחרי לגעגוע שלהם. זקנים יותר כבר לא רלוונטיים, לאף אחד לא אכפת למה הם מתגעגעים. שיתגעגעו.

קשה לי לדבר על צ'רלי שין. זה אוטומטית זורק אותי לדיבורי זרם תודעה כמו שלו. זה גם נושא שעבר זמנו ומאז קרו דברים שגימדו אותו. הסיבה הרשמית לדבר עליו: צ'רלי שין שצמח ככוכב באייטיז, ממציא את עצמו מחדש והופך מכוכב אפסיז תפל של אמצע הדרך לטריפ אייטיז פרודי. בשלהי הקאמבק של האייטיז, שנייה לפני שתתחיל הנוסטליה הגדולה לניינטיז, הוא מחזיר את הסמים, המגלומניה, הסליז והטראש של האייטיז, באריזה שכוללת מראש את ההגזמה המכוונת והמבט מהחוץ, אריזת אינסטנט קאלט.

וברגע שאנשים התחילו ליהנות ממנו ולחבב את הפסיכוזה הנרקוטית שלו, כפי שנהוג, חצי באירוניה חצי באמת, להגיד "ווינינג" ולעשות רמיקסים לראיונות שלו ולמכור חולצות עם ציטוטים שלו, צ'רלי שין קפץ על העגלה בעצמו, ובהיפר פוסט פוסט מודרניזם אירוני ייסד סיבוב מופעי סטנד אפ /הטפה, ופתח אתר שבו הוא מוכר בעצמו את החולצות עם הציטוטים שלו, שמצד אחד זה יופי וברוח התקופה וטוב שהוא לא קורבן, ומצד שני, בחיים האמיתיים שלו, הוא לא קורבן? הכל בצחוק? ואם הוא בעצמו משתתף בצחוק איך תוכל אומת האינטרנט לצחוק עליו? אפשר שכולם יצחקו בלי להתעייף מההפוך על הפוך על הפוך, בלי מישהו לא מודע שישמש להם כסמן, כריסטיאן בייל כזה, או מל גיבסון או בריטני, שאחרים יתרגלו עליו את שלל דרגות המודעות וההומור שלהם?

הסיבה הלא רשמית היא שחיפשתי תמונות של צ'רלי שין מהאייטיז. מתקופת פלאטון, מתי שהיה טרי וחתיך. השוויתי לתמונות מעכשיו, כנרקומן מעורער, מזדקן, שדוף וסתור שיער. ההשוואה הובילה אותי למסקנה מפתיעה: צ'רלי שין היה לוהט בשנות השמונים. הכי הכי בפלאטון אבל גם קצת לפני כן וקצת אחרי כן.

בשנות התשעים ותחילת האלפיים כבר לא. לרקוד עם טייסים ומת לצעוק דרדרו אותו, ונקודת השפל מבחינת סקס אפיל הייתה ספין סיטי. שם הוא היה קצת תפוח, עם קו שיער נסוג ומשוח בג'ל, הצליח לשלב יחד באופן לא אטרקטיבי מאמץ מזיע עם אנמיה. צ'רלי שין אבל פחות.

ובפאזה המשוגעת שלו, הוא שוב לוהט. הגרסה המרוטה והפסיכית מבליטה את האינטליגנציה ואת הפגיעות שלו. יש משהו בהימצאות על הסף, כנראה, פחות מתאמץ, פחות נכנע. זה רק אני?

רק שעכשיו, כשהוא מדקלם את האינסטנט קאלט שלו, הוא כבר על אוטומט. הוא כבר פחות. יש גבול דק בין הומור עצמי לריחוק אפאטי, והגבול הזה מבדיל גם בין משיכה לדחייה. אבל הכל יחסי.

9 תגובות to “”

  1. העלמה עפרונית Says:

    אבל הכי מקסים הוא היה ב"שלושת המוסקיטרים"

  2. idit Says:

    שמעי, טכנית זה שייך אצלי לתקופת השפל של הניינטיז. אולסו, יש לו שם זקן צרפתי. מצד שני אולי כשאתה משחק צרפתי אז אתה מקבל הנחה על זקן צרפתי.
    בכל מקרה עד שמצאתי מי שמסכימה שהוא לוהט, לא אתקטנן. יאי!

  3. ג'וני דו Says:

    הפסקה הראשונה באמת משעשעת, אז אני מניח שאין טעם לחרב אותה עם המישור העובדתי, וכל מיני התקטננויות מהסוג הזה. בכלל, פוסט נחמד, חוץ מכל הקטעים האלה על צ'ארלי שין.

    בכל מקרה, לגבי כל הקטע האירוני, זה מזכיר לי שאחרי כישלון המו"מ עם הפלסטינים בתקופת ברק, אז שלמה בן עמי, שהיה אז שר החוץ, אמר שכל עוד האתוס הלאומי הפלסטיני יהיה אתוס שלילי, לעולם לא תהיה להם מדינה. כלומר, הטענה שלו הייתה שלפלסטינים אין באמת חלום להקים מדינה ריבונית (ולכן לא באמת מעניין אותם להתווכח על השאלה אם היא תהיה מפורזת או לא, ואם היא תוקם על 93% מהשטח או על 97% ממנו), יש להם חלום שלא תהיה יותר ישראל.

    אז על אותו משקל (בערך), וזה פחות או יותר מה שהתכוונתי להגיד אז – או מה שאני רוצה להגיד עכשיו, זה הרי לא באמת חשוב – גם לקטע האירוני אין באמת עתיד כתרבות, או כאמירה תרבותית, כל עוד כל העניין מבוסס רק על אנטי או לעג כלפי תופעות תרבותיות אחרות. בסופו של דבר אי אפשר רק להגיד מה לא, צריך גם להגיד מה כן, אי אפשר רק להצביע על הזיוף שקיים אצל אחרים צריך גם להציג את האמת שלך.

    (אגב, ברגע שאתה מבסס משהו כזה, אתה כמובן הופך להיות "פגיע", ואז במוקדם או במאוחר יבוא מי שיצביע על הכשלים שלך, וילעג לדברים שחשובים בעיניך).

  4. idit Says:

    מצד אחד אתה צודק. מצד שני, אני לא בטוחה איזו הגדרה אפשר לתת ל"אמת שלי". מה האמת שלך ג'וני? יש לך שקל?

  5. דאלי Says:

    עלק יודעת תשובות מהשאלות בהארץ.

  6. idit Says:

    תתפלא, אם מסתכלים קודם בעמוד של התשובות אז זה ממש קל

  7. דאלי Says:

    אני מקווה שהוא לא קורא כאן הגו'ני דו הזה, אחרת הלך עלייך.

  8. מופעי סטנד אפ Says:

    מה הקטע עם ג'וני?

  9. idit Says:

    מה הקטע עם הקאמל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s